כחלוצים של תעשייה שהולכת ונבנית, להיי־טקיסטים הפלסטינים יש הרבה פחות חוצפה חיובית ממה שהתרגלנו לראות מהייטקיסט ישראלי ממוצע. כשדאוד זערן, בן 21 מרמאלה ומונטסר אמרו, בן 26 מחברון, מגיעים לפגישות במשרדים של חברות היי־טק בת"א במטרה לגייס אותן כלקוחות, הם מתנהלים באיפוק ובזהירות שמזכירים לאיתמר אסף, שותפם להקמת חברת Qual.it, נימוס של לורד אנגלי. "הם לא מאלה שילכו ישר למנהל של קרן הון סיכון, ייכנסו לו למשרד ויגידו: 'תקשיב, כדאי לך להשקיע בנו'", מספר אסף על שותפיו הפלסטינים. "אפשר לראות שבגלל שהתחום הזה חדש בחברה שלהם, ואחרי שהם היו צריכים לקבל היתר מיוחד להיכנס לישראל בשביל לקיים את הפגישות האלה, ההתנהגות שלהם מאופקת מאוד, בטח ביחס להייטקיסט ישראלי שרוצה למכור או לגייס כסף".

"רוצים להפוך את רוואבי לבירת ההיי־טק הפלסטיני". סרי טהא | צילום: שאול גולן

בינתיים זה מצליח להם. Qual.it, שפועלת בחלל עבודה משותף לחברות היי־טק ברמאלה בשם "לידרז", הצליחה לגייס כבר שתי חברות היי־טק ישראליות כלקוחות בארבעת החודשים שבהם היא קיימת. השירות שהחברה מציעה הוא מה שרוב תעשיית ההיי־טק הפלסטינית עוסקת בו כיום: מיקור חוץ (אאוט סורסינג) עבור חברות היי־טק אחרות מישראל והעולם. "אנחנו מספקים שירותי Quality Software Assurance לחברות הישראליות והיתרון שלנו הוא המחיר הנמוך והקרבה הפיזית - רק שעה נסיעה מתל־אביב", מספר זערן, שמשמש סמנכ"ל השיווק של Qual.it. אחרי שסיים תיכון, קיבל זערן אחרי מאמצים היתר ללמוד באוניברסיטת ת"א. הוא נרשם לחוג ללימודי מזה"ת ונסע מדי יום מרמאללה לת"א, לפעמים תוך עיכוב במחסומים, עד שקיבל היתר ועבר לגור במעונות ברמת אביב. "התוכנית שעשיתי הייתה באנגלית, אז התחברתי בעיקר עם יהודים מהעולם שלמדו איתי", הוא מספר.

זערן, אמרו ואסף הכירו בתוכנית בשם Our generation speaks באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב בקיץ הקודם, שמפגישה ישראלים ופלסטינים במטרה ליצור יחד פרויקטים בעלי השפעה חברתית. הם שובצו במקרה לאותה הקבוצה והפרויקט שבחרו ליצור ביחד הוא Qual.it. "כשגדלתי ברמאללה ממש לא דמיינתי שאעבוד בהיי־טק", מספר זערן. "זה לא מקצוע שאנשים סביבי עסקו בו. החברים הקרובים שלי מהתיכון, למשל, הלכו ללמוד רפואה, הנדסה או תיקון מחשבים, אבל אף אחד מהם לא עוסק בהיי־טק. יש משהו מאוד מסעיר בלדעת שאתה חלק מהבנייה של משהו גדול בחברה שבה אתה חי".

"כשאומרים פלסטין וטכנולוגיה, על מה אתה חושב? כלום. זו בדיוק הבעיה", אומר סרי טהא (28), מנהל הפיתוח של חממת ההיי־טק החדשה שתפעל בעיר הפלסטינית רוואבי. טהא הוא חלק מצוות שהקים המיליארדר הפלסטיני בשאר אל־מסרי, היזם והבונה של רוואבי ומי שעומד מאחורי הקניון החדש והיוקרתי שנפתח בעיר. כמו שההיי־טק הישראלי ממותג ככזה שמתמחה במוצרים מתחום הביטחון והנשק המתקדם, הצוות מרוואבי הבין שההתמחות שהכי מתאימה להיי־טק המקומי היא בתחום הבריאות. "בבתי חולים בישראל אתה רואה המון רופאים ערבים", מסביר אל־מסרי, "הרבה אחים ואחיות ערבים וכמובן רוקחים ערבים. הם מטפלים בחולים ישראלים ופלסטינים מהגדה. בריאות היא נושא מאחד שקל להתחבר אליו כי זה מעל הפוליטיקה".

"בירת היי־טק"

"אנחנו רוצים להפוך את רוואבי לבירת ההיי־טק הפלסטיני", מסביר טהא. "בתוך כמה חודשים תתחיל לפעול בעיר חממת סטארטאפים שתיקרא Connect ותמשוך אליה כמה שיותר סטארטאפים פלסטינים מהגדה, ירושלים וכו', כשהמטרה היא לייצר כ־5,000 משרות בתוך שבע שנים בהיי־טק. החממה ממוקמת מעל קומת המסחר והבילויים בקניון הפתוח של העיר ויש שם את כל התשתית הדרושה — אינטרנט מהיר, סיבים אופטיים, חניונים תת־קרקעיים ובתי קפה לפגישות ונטוורקינג. השאיפה היא שילד שהולך לבית - ספר ברוואבי יראה שלטים של גוגל וחברות היי־טק אחרות בזמן שהוא משחק כדורגל ויחלום ללמוד שם, כי ההורים שלו גם עובדים בהיי־טק".

שלוש קומות מעל בית הקפה שאמור לארח את הפגישות שאותן תיאר טהא שוכנים משרדי חברת ההיי־טק המקומית "אסל". מדובר בחללי היי־טק טיפוסיים עם קפטריה צבעונית, חדרי פינג פונג ומתחמי תפילה מעוצבים. שתי עובדות צעירות עטויות חיג'אב יוצאות מאחד מחדרי התפילה ומתיישבות בחזרה בעמדה שלהן באופן ספייס הגדול, לצד כמה עובדות נוספות עם שיער פזור ואיפור מוקפד, וכמה בחורים צעירים במכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים בוהקת. האזור שמחלץ מאל־מסרי הכי הרבה חיוכים הוא דווקא פינת העישון במרפסת הקומה, שם עומדים כמה מתכנתים ארוכי שיער עם ג'ינס וטי־שרט.

כאמור, לצד מספר לא רב של סטארטאפים, חלק ניכר מההיי־טק הפלסטיני עוסק במתן שירותי מיקור חוץ לחברות היי־טק מהעולם ולסניפיהן בישראל. בארגון PITA הפלסטיני (Palestinian Information Technology Association) רשומות כ־200 חברות סטארט־אפ, אבל חלקן בכלל מוכרות מחשבים וכדומה. בנוסף, כ־500 פלסטינים מהגדה המערבית עובדים כיום במתן שירותי מיקור חוץ בתחומי הפיתוח, טסטינג (Q&A) ושירות לקוחות.

בישראל לשם השוואה, נכון לשנת 2014, היו רשומות כמעט 6,000 חברות היי־טק עם כ־270,000 עובדים.

מה שהחל את טרנד מיקור החוץ בגדה היה ביקור של מנכ"ל חברת סיסקו העולמית, ג'ון צ'יימברס, ברשות הפלסטינית ב־2008. בעקבות פגישה עם אבו מאזן החליט צ'יימברס שסיסקו תשקיע 10 מיליון דולר בהיי־טק הפלסטיני ומינה את גיא חצרוני, אז מנהל פיתוח תוכנה בחברה, לרכז את הפרויקט. חצרוני נפגש עם נציגי חברות וסטארטאפים פלסטינים ואלה סיפרו לו שהם מתקשים לעשות עסקים עם העולם מאחר שמשקיעים חושבים שהגדה המערבית היא מקום לא יציב ושמסוכן להשקיע בו. לכן הוחלט בסיסקו להשקיע בפיתוח מערך מיקור חוץ בגדה שיוכיח לעולם שהפלסטינים ראויים להשתלב בהיי־טק ושיש להם כישרון ומוסר עבודה.

המיזם של סיסקו פרץ את הדרך לחברות כמו מייקרוסופט, אינטל, HP ומלנוקס הישראלית שהתחילו לרכוש שירותי מיקור חוץ מהפלסטינים, מאחר שהם זולים יותר מהודים. "ב־2009 סיסקו שילמה כ־2,500 דולר בחודש למהנדס פלסטיני, בזמן שלמקבילו ההודי שילמו כ־4,000 דולר", מספר חצרוני. "זה לא שאנחנו עושקים את הפלסטינים, אלא שיש להם מס הכנסה נמוך מאוד - 12% בלבד. עם הזמן למדנו שבניגוד להנהלות החברות הבינלאומיות, שעדיין גילו חשדנות כלפי העבודה מול הפלסטינים, דווקא הסניפים הישראלים של החברות האלה התלהבו מאוד, ובצדק. בניגוד להודו, הגדה המערבית נמצאת באותו אזור זמן כמו ישראל ואם צריך, הפלסטינים יכולים תמיד לקפוץ למשרד בת"א. זה קצת סיפור לארגן אשרת כניסה, אבל זה עדיין פשוט יותר מלהטיס לפה הודים".

במקביל הוקמה גם קרן ההון סיכון הראשונה שמתמקדת בסטארטאפים פלסטינים, "סדארה", מייסד הקרן הוא הישראלי ידין קאופמן שהקים גם מסלול שמסמן פלסטינים צעירים מבטיחים ושולח אותם לתקופת התמחות בחברות היי־טק ישראליות במטרה שירכשו שם ידע, ניסיון וקשרים. אחד הבוגרים של מסלול זה הוא סרי טהא מרוואבי.

"כולם מרוויחים"

העבודה הצמודה של ההיי־טק הפלסטיני מול ישראל היא נושא רגיש. מצד אחד יש את מגמת ה"אנטי־נורמליזציה" ("תתביע" בערבית) בחברה הפלסטינית, שקוראת לא לשתף פעולה עם שום גורם ישראלי באף תחום, כל עוד הכיבוש לא נגמר, מתוך אמונה ששיתופי פעולה כאלה מסייעים בנרמול המצב הנוכחי. מצד שני, הפלסטינים מחפשים להתפתח כלכלית והם מבינים שאותה ישראל שאיתה הם מסוכסכים היא גם מעצמת היי־טק עולמית, ולכן זה יהיה פספוס אם לא ינצלו את הקרבה לישראל כדי ללמוד ולפתח את ההיי־טק המקומי. ישראל, מצידה, שמחה על כל פיתוח כלכלי של הגדה המערבית מתוך הנחה שככל שהכלכלה תתפתח - כך הסיכוי שאנשים יתרחקו מהתנגדות אלימה יגדל.

לדברי אל־מסרי, "כלכלה בלבד לא תביא את השלום, כי האישו שלנו כפלסטינים אף פעם לא היה כלכלי אלא זהותי ולאומי ואת זה כסף לא יכול לפתור". בנוגע לנורמליזציה, הוא אומר כי "מדי יום מאות אלפי פלסטינים הולכים לעבוד בישראל ואתה לא שומע את מתנגדי הנורמליזציה אומרים משהו. אנחנו ברוואבי יוצרים משרות שמרוויחים בהן הרבה יותר ולא מצריכות מסע יומי משפיל לישראל, ועדיין אני לא פופולרי בקרב ארגון ה־BDS".

אחד הסטארטאפים המרשימים שאנשי רוואבי מקווים שיעתיק את משרדיו למתחם ההיי־טק בעיר החדשה הוא NIMD (Non Invasive Medical Device) של ענן קופטי (45) ובוטרוס חלאכ (36) מירושלים. מדובר בחברה שמייצרת מכשיר לטיפול בסרטן השד, העור וסוגי סרטן נוספים באמצעות אנטנה שמשדרת גלי מיקרו שבעזרתם מוכנסים ננו חלקיקים לגידול הסרטני ושורפים אותו, בלי לפגוע בתאים הבריאים שלצידו. המכשיר המבטיח נוסה כבר על עכברים והצליח לרפא אותם מסרטן בתוך 3 ימים בלבד, וכיום מחפשים קופטי וחלאכ לגייס 4 מיליון דולר כדי לעבור לניסויים על חולי סרטן אנושיים.

"גיוס כסף זה הקושי הכי גדול עבור סטארט־אפ פלסטיני", מסביר קופטי. "זה אתגר לכל סטארט־אפ, אבל במקרה שלנו משקיעים מהעולם נרתעים ומשקיעים ערבים רגילים להשקיע בעיקר בנדל"ן ופחות בהיי־טק. זה עניין תרבותי שמשתנה לאט. המחשבה של מסרי היא להתמקד בבריאות נכונה, למרות שיש פחות מ־10 סטארטאפים בתחום הזה כיום בחברה הפלסטינית בגדה ובישראל יחד. המשרדים שלנו נמצאים במכללת עזריאלי ליד בית החולים שערי צדק, אבל אם נראה שברוואבי מתפתחת סצנה פעילה ותוססת של חברות, עובדים ומשקיעי היי־טק נשקול לעבור לשם".

סרי טהא מרוואבי מספר שהרשות הפלסטינית מציעה תמריצים לחברות שעוברות לשטחי הגדה, כמו פטור ממס ל־5 השנים הראשונות והטבות נוספות לפי כמות העובדים בחברה. הוא מקווה שזה יעודד סטארטאפים פלסטינים נוספים מירושלים ומישראל להעתיק את משרדיהם לרוואבי ושמתכנתים ערבים מישראל, שמתקשים להשתלב בהיי־טק הישראלי מאחר שהחברות שקשורות לתעשיות הביטחוניות סגורות בפניהם, יבחרו לעבור לסטארטאפים פלסטיניים ברוואבי. המכשול העיקרי הוא השכר: מתכנת בגדה משתכר כ־10,000 שקל בחודש, כשליש ממה שמקבל מתכנת בישראל.

מי שמכירה את תקרת הזכוכית של הפלסטינים הישראלים בעולם ההיי־טק בארץ על בשרה היא רים יונס, יזמית היי־טק מנצרת שהקימה יחד עם בעלה, עימד, את חברת אלפא אומגה שמייצרת ציוד רפואי שמסייע למנתחים לנווט בתוך המוח. "מעבר לחברות הביטחוניות שלא מעסיקות ערבים", היא אומרת, "צריך להבין שהעלייה המסוימת שנרשמה בשנים האחרונות בייצוג הערבי בהיי־טק הישראלי היא תוצאה בעיקר של הצטרפות ישראל ל־OECD. הממשלה קלטה שבשביל לעלות בדירוג צריך לשלב בעבודה את המגזרים החרדים והערבים, ולכן פתאום אתה רואה תוכניות ממשלתיות שמתמרצות העסקת ערבים בהיי־טק. יש סיכוי שנראה מעבר של מתכנתים ומהנדסים ערבים מישראל להיי־טק הפלסטיני ברוואבי, למרות פערי השכר. איך זה יקרה? הם יעברו לגור ברוואבי, יקנו שם דירות, וברגע שיוקר המחיה זול בהרבה מאשר בארץ זה מאפשר להסתדר עם משכורת יותר נמוכה. זה עדיף מאשר בריחת מוחות פלסטיניים מישראל לחו"ל, כמו שקרה עם ג'וני סרוג'י, מהנדס חיפאי שלמד איתי בטכניון והיום הוא מספר 2 באפל העולמית. עדיף שחבר'ה כישרוניים כאלה יהיו ברוואבי מאשר בקליפורניה".