בן ממשיך

זה נחת עליו כשהיה בן 25. אביו, עוזי, נפטר מהתקף לב והותיר חלל עצום. "הייתי מאוד מבוהל", מספר עידו חיטמן (38), בנו של אחד היוצרים והאמנים הבולטים והאהובים שהיו כאן. מותו של האב מצא אותו בחודש הראשון להתמחות במשפטים במחלקה המסחרית של משרד עורכי הדין יגאל ארנון, כשהוא עובד על הנפקות של חברות, וללא שום מושג ירוק בכל מה שקשור לזכויות יוצרים ולתחום הבידור. היום, 13 שנים אחרי, הוא עומד בראש מחלקת בידור וזכויות יוצרים של המשרד הוותיק.

מדובר במחלקה מהגדולות בישראל שמייצגת חברות גדולות בארץ ובעולם ואת בכירי האמנים בישראל, בהם מירי מסיקה, ליאור נרקיס, עדן בן־זקן, קובי מימון, הפרויקט של רביבו, מאור אדרי, וכן חברת SONY, חברת עננה, חברות ההפקה של שרית חדד ואייל גולן, ועוד ועוד.

השיר שעוד לא יצא

אחד מ־12 שירי ילדים שהשאיר עוזי חיטמן בקולו ובלחניו, ואשר יוקלטו ויוצאו לאור על ידי המשפחה. בלעדי ל"ידיעות אחרונות"

כמה פעמים הבטחת לי אבא

כמה פעמים הבטחת לי אבא

שתיקח אותי

ביום קיץ חם

אל שפת הים

ונשכב ביחד על החוף

וניעלם בנוף

רק אתה ואני

רק אתה ואני

כמה פעמים הבטחת לי אבא

שתיקח אותי

אל הלונה פארק

על גלגל ענק

וניסע ברכבת שדים

בלי עוד המון ילדים

רק אתה ואני

רק אתה ואני

אבל תמיד כשבא הרגע

ורוצים פתאום לצאת

אתה עייף מעבודה

ואומר לי: לא כעת

אולי מחר – או מחרתיים

אתה אומר לי ובינתיים

אני לא ילד כבר

אני בן שש־עשרה 

--------------------------

עידו נשוי למיכל, עורכת דין, אב לילדה בת חודשיים וגר ברמת־גן. לראיון אנחנו נפגשים במשרדי יגאל ארנון בתל־אביב. כשאני אומרת לו שאני מניחה כי פחות ירצה לדבר על אביו, הוא מתקן אותי: "ההנחה לא נכונה. אני מאוד אוהב לדבר על אבא שלי. אני מרגיש גאווה גדולה לדבר עליו, למרות שזה לא תמיד פשוט". 

אביך נפטר ב־2004 בגיל 52. איך המוות שלו שינה אותך?

"שינה אותי ושינה גם את כל המבנה המשפחתי. גדלנו בבית שבו משפחתיות זה ערך קדוש. אני זוכר שכשהייתי ילד כל החברים היו הולכים לרחוב שינקין בתל־אביב בימי שישי, אבל אצל אבא שלי יום שישי היה קודש הקודשים, וכל המשפחה הייתה נפגשת בשעה שש בחורף או שבע בקיץ לקידוש. אני לא הבנתי את זה: כל החברים שלי בשינקין, ואני צריך להתייצב לקידוש. הרגשתי כמו דוד זקן. למה אני מספר את זה? כי היינו בית מאוד משפחתי ומאוד מלוכד, ואחרי המוות נכנסנו למציאות חדשה, כשפתאום אף אחד לא ידע מה מקומו. מצאנו את עצמנו במציאות שאנחנו לא מבינים. כי אבא היה אדם מאוד דומיננטי, גם במישור המשפחתי, גם במישור הקרייריסטי וגם במישור של איך משפחה מתנהלת במובן הכלכלי. פתאום הייתה סביבנו הצפה של אנשים. בשנה הראשונה הוּבלנו על ידי הרבה אנשים שתמכו בנו ועזרו לנו. אני זוכר שגם בשבעה, גם בחודש הראשון וגם בתקופת השנה – כל הזמן קיבלתי הנחיות. בשבעה השתתפו אלפים. סגרו את הרחוב עם שוטרים והקימו בחצר הבית ברמת חן אוהלים".

איזה אבא הוא היה?

"בבית הוא היה אבא, ולא הייתה עבודה. היה פסנתר, אבל הוא היה פסנתר נוי. בבית אבא לא ניגן ולא שר ולא היו פגישות עבודה, ואני לא זוכר אמנים באים ונכנסים. פתאום, עם מותו, נכנסנו למציאות שצריך ללמוד הכל. הרבה דברים לא ידענו. אני הייתי אז בן 25 וחצי. לא הייתי מודע אפילו ל־5% מהיקף הפעילות שלו וממפעל החיים שהוא הותיר. התחלתי התמחות בספטמבר, והוא נפטר ב־17 באוקטובר. כלומר, בחודש הראשון שלי לעבודה כמתמחה. פתאום מתקשרים אלינו גופי שידור, אמנים, תוכניות טלוויזיה, מועצות, עיריות בארץ ובעולם – ורוצים לעשות פעילות הנצחה או לבקש חומרים, והייתי מודע לזה שיש זכויות יוצרים על דברים, אבל לא באמת הכרתי את הפרקטיקה. מצאתי את עצמי מסיים התמחות במחלקה שעובדת על תשקיפים, חוזר בעשר בלילה, ואז יושב לחפש הסכמים של זכויות יוצרים במחשב ולקרוא מה מותר ומה אסור. למדתי את היקפי הפעילות שלו, והרבה מאוד יצירות שלא ידעתי שהוא כתב".

הוא לא היה מאוכזב שלא הלכת בדרכו?

"אבא שלי מאוד התרגש כשהתקבלתי למשרד יגאל ארנון. הוא שידר בבית שעולם המוזיקה הוא עולם טוב, אבל לא מספיק טוב. הוא מאוד התרגש מזה שאני הולך להיות עורך דין. הוא קנה לי את החליפה הראשונה. בדיוק כשקנינו אותה פגשנו את ליאור נרקיס, שאבא שלי עבד איתו כבר הרבה שנים. מאז ליאור ואני נעשינו חברים מאוד קרובים. כמו שאת רואה, בחדר שלי פה במשרד יש רק שתי תמונות, של אבא ושל ליאור. הוא חבר קרוב וגם הלקוח הראשון שלי, ויש לי איתו הרבה סגירות מעגל סביב אבא שלי".

ליאור נרקיס נתן לך למעשה את הצ'אנס הראשון כעורך דין?

"כבר הייתי עורך דין בשנה הראשונה שלי. לליאור היה מנהל אישי שהוא עבד איתו הרבה מאוד שנים, והם היו צריכים לדון בחידוש ההסכם ביניהם. ליאור אמר לי שקשה לו לדבר עם המנהל. הוא היה אז בן 27 ואני בן 26 (ב־2005). הוא ביקש ממני לדבר איתו. ישבנו מול המנהל ואמרנו לו שאנחנו חושבים שליאור צריך לקבל יותר, נגיד במקום 1,000 שקל להופעה, 1,500 שקל להופעה. המנהל לא הסכים. אמרתי לליאור: בוא לא נישבר, אל תסכים. המנהל יצא. ליאור אמר לי: 'מה עשיתי, לאן אני הולך?' אמרתי לו: אל תדאג, אתה תצליח, ונעשה הכל בצורה מסודרת. ומאז אנחנו יחד, ואני לא צריך להגיד שליאור הוא היום אחד האמנים המצליחים ביותר בישראל. הוא הופיע בחתונה שלי, ואנחנו נוסעים עם הנשים שלנו יחד לחו"ל. הוא הלקוח הראשון שנתן בי אמון, ואני מטפל בעניינים שלו כמו שאני מטפל בעניינים שלי".

שבת, דפיקה בדלת

עדן בן־זקן | צילום: דנה קופל

פתאום, בגיל 25, היית צריך לטפל בעניינים משפטיים ולשמור על הזכויות של יצירות אביך. נבהלת?

"הייתי מאוד מבוהל. לא היה לי הידע, וממש לימדתי את עצמי את התחום. בזמנו הייתה קופת גמל שעשתה פרסומת. אני זוכר שאני פותח את עיתון 'ידיעות אחרונות' ורואה את הפרסומת, וכתוב שם: 'לכל אחד יש את האחת שלו שתסגור איתו מעגל', 'את היחידה שלי'. המילים האלה הן של אבי. כל אחד מבין שלקחת בית שלם משיר ולהכניס לפרסומת זה הפרה של זכויות יוצרים. הרמתי להם טלפון בצורה תמימה, והם אמרו שמותר להם, אז קיבלתי את זה. היום כמובן לא הייתי מקבל את זה. זה היה תהליך של לימוד עצמי, עם כל הטעויות".

איך זה היה לך מבחינה רגשית?

"בשנים הראשונות היה מאוד־מאוד־מאוד קשה להתמודד עם פטירה של בן אדם שהוא מאוד חי. כלומר, אני יודע שהוא נפטר, הייתה שבעה ויש מצבה, אבל מצד שני אתה עסוק כל הזמן בחיות שלו, בלשמר את היצירה שלו, בלשמור על הזכויות שלו, שלא לומר לשמוע את קולו. שנה אחרי שאבא נפטר נכנסנו לאולפני הקלטה להקליט שירים שנשארו, ואני טיפלתי בהסכמים. שומעים את הקול שלו ברקע, הנגנים נמצאים שם, ומצד שני עבורי זה לא אבא כרגע – זה הסכם משפטי שאני יושב וכותב כדי לשמור על הזכויות שלו. זה לא היה קל. ככה בעצם למדתי את התחום".

ממתמחה ועורך דין במחלקה המסחרית הפכת לעורך דין שעומד בראש מחלקת זכויות היוצרים ובידור ביגאל ארנון. איך חל השינוי בקריירה?

"שני שותפים במשרד, עו"ד ברק טל ועו"ד אורלי ציוני, שעבדתי איתם במחלקה המסחרית, מאוד־מאוד עודדו את ההתפתחות שלי. בהתחלה הגעתי עם תיקים מאוד קטנים. הסכם נקודתי בין אמנית לחברת הפקה, הסכם הפצה, וכו'. לפעמים זה לא היה כלכלי בהתחלה, אבל הם מאוד האמינו ונתנו לי יד חופשית. היום המחלקה מספקת מעטפת משפטית ומייצגת בכל תחומי הבידור: מוזיקאים, חברות הפקה, סטנדאפיסטים, ספורט, תל"י (חברת התמלוגים של במאים ותסריטאים), סופרים, ועוד ועוד. המחלקה מונה שבעה עורכי דין שעוסקים בכל תחומי המשפט הקשורים במדיה, תקשורת, בידור ומוזיקה. הם מעניקים שירותים משפטיים מקיפים, מייעוץ שוטף להגנה ולשמירה על זכויות יוצרים וזכויות מבצעים בארץ ובחו"ל ועד ייצוג בבתי המשפט, באמצעות עורכי הדין אידן רגב וגיא קורתני".

אתה מייצג אמנים רבים. עד כמה נחשפת לתביעות הזויות נגדם?

"פעם הוגשה נגד ליאור נרקיס תביעה שהוא כביכול עשה הפסקת חשמל לעצמו במהלך הופעה בחתונה. החתן והכלה טענו שהאירוע שלהם נפגע והגישו תביעה נגד ליאור, חברת ההגברה והאולם. אמנם, התביעה נגדו נדחתה וחייבו את התובעים בהוצאות, אבל בסופו של יום במקרים כאלה לאמן נגרם נזק. יש כותרות, ואחרי שנים כשיש פסק דין אף אחד לא רץ לפרסם אותו. הייתה גם תביעה מוזרה נגד עדן בן־זקן, שאני מייצג אותה. תבעו אותה בטענה שהגיעה להופעה באיחור בכוונה, כדי שלא יהיה קהל. התביעה הסתיימה בגישור.

"לפעמים אם האמן לא מתייחס מספיק, אנשים לוקחים את זה מאוד אישי. לנו, כילדים, היו לא מעט חוויות מוזרות. לאבא שלי היו המון מעריצים והוא היה בן אדם מאוד ידידותי עם לב פתוח. אני זוכר שבתות שאנחנו יושבים לאכול בשעה שלוש בצהריים, ולפתע אנשים מגיעים הביתה ודופקים בדלת. ואם אימא שלי אמרה 'חברים, זה שבת, שלוש בצהריים', הם כעסו עלינו. מה זאת אומרת? באנו לראות את הדמות שאנחנו מעריצים".

ליאור נרקיס | צילום: יובל חן

ריאליטי: חוזים דרקוניים

אתה מייצג אמנים מפורסמים שעל הבמה יודעים היטב מה לעשות, אבל איך הם בשמירה על זכויות משפטיות?

"הזמרת סיה הופיעה בארץ והוגשה תובענה ייצוגית נגד חברת ההפקה שהביאה אותה, בין היתר בטענה שההופעה הייתה קצרה מדי. אנחנו מייצגים את חברת ההפקה. אין עדיין החלטה בתיק, אבל מהבירורים שעשינו עם חברת ההפקה והמפיקים שלה הבנו שהיא בן אדם מאוד נחבא אל הכלים ופשוט לא אוהבת להופיע. זה מוזר, זו אמנית בינלאומית שיש לה פחד במה. זה עונה לשאלה שלך: יש אנשים שהיכולת שלהם היא לשיר, אבל הם לא פרפורמרים. יש אחרים שיודעים להעיף את הבמה, אבל אם תשימי אותם במקום אחר - חדרי ישיבות, בתי משפט – זה לא העולם שלהם. מירי מסיקה, למשל, טובה בהכל, שם אין בעיה (צוחק). את עדן אני מלווה בכל הסכם שהיא עושה, אבל לעדן יש גם חברת הפקה שדואגת לאינטרסים של עדן. בדרך כלל האמנים היותר בשלים מבחינת ותק הם יותר אדונים לעצמם. האמנים הצעירים יותר מנוהלים על ידי מפיקים, מנהלים אישיים ועוד".

מירי מסיקה | צילום: דנה קופל

אתה מייצג אמנים בכל השלבים בקריירה. עד כמה "השתן עולה להם לראש"?

"אני חושב שזה תלוי בסוג הבן אדם. אתה רואה אמנים שהשתן עולה להם לראש, בדרך כלל, בעיניי, בלי הצדקה. מצד שני, מרבית האמנים שאני מייצג ומכיר, כמו ליאור נרקיס, מאור אדרי, קובי מימון ועוד, הם אנשים שאני לפעמים נפעם מהסבלנות שלהם. אני יכול לשבת עם ליאור במסעדה שעה, והוא לא ידבר איתי דקה בשעה הזו, כי כל רגע ייגש אליו מישהו. אני לא יודע אם הייתי יכול להיות כזה. גם אבא שלי היה כזה".

אתה מייצג גם משתתפים בתוכניות ריאליטי. החוזים שם הפכו עם השנים לדרקוניים.

"זה לא שהם הפכו. אני חושב שמאז ומתמיד הם היו דרקוניים. לגבי תוכניות הריאליטי אני מאוד אמביוולנטי, ואני אומר את זה בתור משפטן שמתעסק שנים רבות בתחום. מצד אחד, ההסכמים הם באמת הסכמים של שליטה 360 מעלות על הפעילות המוזיקלית של האמן. בחור או בחורה בתחילת דרכם שרוצים להתפרסם מגיעים לתוכנית טלוויזיה, ואם הם מגיעים לשלבים מתקדמים, או שהם זכו, הם יכולים למצוא את עצמם לתקופה מאוד ארוכה מחויבים למשל לחברת הפקה אחת. זה יכול להיות לשנים קדימה, שבהן היכולת שלהם לקבל החלטות לגבי האופן שבו יתנהלו ברמה האמנותית היא מוגבלת. למשל, החברה יכולה לשמור לעצמה את הזכות לקבל החלטה בלעדית איזה הקלטות ייצאו לאור".

מה הצד השני?

"הצד השני זה שאתה בא לתוכנית ותוך שלושה חודשים יכול להפוך למטאור. בהסכמים שאני עושה חשוב למצוא את האיזון בין הסיכוי לעלייה מטאורית לבין הסגירה ההרמטית של הזכויות שלך לתקופה לא קצרה. אם יש לי המלצה גורפת, זה שבשום אופן לא כדאי להתקשר בהסכמים בלי להיות מיוצג. אגב, גם כשאני מייצג חברות גדולות, כעניין עקרוני אני לא מוכן לייצג אם הצד השני לא מגיע עם עורך דין. אנשים עוד לא מבינים שכל הנושא של קניין רוחני זה כמו כל קניין. סחר בקניין הזה צריך לעשות אצל מי שמבין. וכאחד שמייצג גם לא מעט חברות הפקה, אני חייב לומר: לבוא ולהשכיב חצי מיליון שקל על אמן שלא בטוח שיצליח, ומרבית האמנים לא מכסים את עצמם, זה לא עניין פשוט. אז זה נורא קל לבקר ולהגיד: זה דרקוני. כל בן אדם יחשוב עד כמה הוא היה מוכן לשים חצי מיליון שקל על סיכוי של אחוז שהוא גם ירוויח. אני לא אומר שצריך לרחם על חברות ההפקה, אבל בסופו של יום הן רוצות גם להרוויח. אני משתדל תמיד לשמור על הגינות לשני הכיוונים".

יש עוד חומרים נסתרים של אביך שלא הוצאתם?

כן. אחרי שאבא שלי נפטר הוא השאיר חומרים שלא פורסמו. יש לנו בבית 12 שירים. מדובר בשירי ילדים שטרם ראו אור, מילים ולחנים בקולו של אבא שלי. מובן שצריך להיכנס לאולפני הקלטה. חשבנו גם לתת את זה לאמנים. זה הפרויקט הבא והאחרון".

תוכל לחשוף בפנינו את השירים?

"לא בשלב זה".

טעימה?

"יש שיר בשם 'כמה פעמים הבטחת לי אבא'. הנה המילים" (ראו מסגרת).