בן ממשיך

זה נחת עליו כשהיה בן 25. אביו, עוזי, נפטר מהתקף לב והותיר חלל עצום. "הייתי מאוד מבוהל", מספר עידו חיטמן (38), בנו של אחד היוצרים והאמנים הבולטים והאהובים שהיו כאן. מותו של האב מצא אותו בחודש הראשון להתמחות במשפטים במחלקה המסחרית של משרד עורכי הדין יגאל ארנון, כשהוא עובד על הנפקות של חברות, וללא שום מושג ירוק בכל מה שקשור לזכויות יוצרים ולתחום הבידור. היום, 13 שנים אחרי, הוא עומד בראש מחלקת בידור וזכויות יוצרים של המשרד הוותיק.

מדובר במחלקה מהגדולות בישראל שמייצגת חברות גדולות בארץ ובעולם ואת בכירי האמנים בישראל, בהם מירי מסיקה, ליאור נרקיס, עדן בן־זקן, קובי מימון, הפרויקט של רביבו, מאור אדרי, וכן חברת SONY, חברת עננה, חברות ההפקה של שרית חדד ואייל גולן, ועוד ועוד.

עידו נשוי למיכל, עורכת דין, אב לילדה בת חודשיים וגר ברמת־גן. לראיון אנחנו נפגשים במשרדי יגאל ארנון בתל־אביב. כשאני אומרת לו שאני מניחה כי פחות ירצה לדבר על אביו, הוא מתקן אותי: "ההנחה לא נכונה. אני מאוד אוהב לדבר על אבא שלי. אני מרגיש גאווה גדולה לדבר עליו, למרות שזה לא תמיד פשוט".

אביך נפטר ב־2004 בגיל 52. איך המוות שלו שינה אותך?

"שינה אותי ושינה גם את כל המבנה המשפחתי. גדלנו בבית שבו משפחתיות זה ערך קדוש. אני זוכר שכשהייתי ילד כל החברים היו הולכים לרחוב שינקין בתל־אביב בימי שישי, אבל אצל אבא שלי יום שישי היה קודש הקודשים, וכל המשפחה הייתה נפגשת בשעה שש בחורף או שבע בקיץ לקידוש. אני לא הבנתי את זה: כל החברים שלי בשינקין, ואני צריך להתייצב לקידוש. הרגשתי כמו דוד זקן. למה אני מספר את זה? כי היינו בית מאוד משפחתי ומאוד מלוכד, ואחרי המוות נכנסנו למציאות חדשה, כשפתאום אף אחד לא ידע מה מקומו. מצאנו את עצמנו במציאות שאנחנו לא מבינים. כי אבא היה אדם מאוד דומיננטי, גם במישור המשפחתי, גם במישור הקרייריסטי וגם במישור של איך משפחה מתנהלת במובן הכלכלי. פתאום הייתה סביבנו הצפה של אנשים. בשנה הראשונה הוּבלנו על ידי הרבה אנשים שתמכו בנו ועזרו לנו. אני זוכר שגם בשבעה, גם בחודש הראשון וגם בתקופת השנה – כל הזמן קיבלתי הנחיות. בשבעה השתתפו אלפים. סגרו את הרחוב עם שוטרים והקימו בחצר הבית ברמת חן אוהלים".

כמה פעמים הבטחת לי אבא | עוזי חיטמן

כמה פעמים הבטחת לי אבא

שתיקח אותי

ביום קיץ חם

אל שפת הים

ונשכב ביחד על החוף

וניעלם בנוף

רק אתה ואני

רק אתה ואני

כמה פעמים הבטחת לי אבא

שתיקח אותי

אל הלונה פארק

על גלגל ענק

וניסע ברכבת שדים

בלי עוד המון ילדים

רק אתה ואני

רק אתה ואני

אבל תמיד כשבא הרגע

ורוצים פתאום לצאת

אתה עייף מעבודה

ואומר לי: לא כעת

אולי מחר – או מחרתיים

אתה אומר לי ובינתיים

אני לא ילד כבר

אני בן שש־עשרה