"יאמן סובב אליי את הראש, הסתכל לי בעיניים, פתח את הפה, וחיפש. הרמתי את חולצת המדים והתחברנו"

נתחיל מהסוף. "רק אל תעשו אותי אמא תרזה", מבקשת בסוף השיחה אולה אוסטרובסקי־זק, 34, גיבורת השבוע. "אני לא. הכל בסדר. עשיתי דבר טבעי ופשוט שכל אמא אחרת הייתה עושה. לא חשבתי שהסיפור יזכה לכזאת חשיפה בכל העולם. שמחתי להראות, בעל כורחי, שכל האמהות בארץ התגייסו בשביל יאמן בלי קשר למוצאו".

ועכשיו להתחלה. ביום שישי, כמדי סוף שבוע הייתה אולה במשמרת בחדר מיון בבית חולים הדסה עין־כרם. באותו ערב שובצה למחלקת הטראומה, אליה הובהלו אם ותינוקה. הפצועים נקלטו במהירות כאלמונים. האם הגיעה מחוסרת הכרה במצב קריטי, והתינוק שלא ידע לספר לא את שמו ולא את גילו, היה פצוע אך חיוני. מותו של אב המשפחה נקבע במקום בתאונה חזיתית קשה בין הרכב המשפחתי לאוטובוס ממוגן על ציר 60 בין אפרת לנווה דניאל.

"קיבלתי את הפצועים מהתאונה", משחזרת אולה. "אני טיפלתי באמא. הרופאים עשו את כל הפעולות כדי להציל אותה. סייעתי ככל יכולתי. בעמדה לידי שמעתי תינוק בוכה. צוות נוסף טיפל בו. ידעתי שזה סימן טוב שהוא בוכה. אחרת זה היה מדאיג. התרכזתי בטיפול באם. הפציעות היו קשות מאוד. הייתי נסערת. בהמשך הערב התקשרתי לוובה בן זוגי וסיפרתי לו שהייתה תאונה קשה ושיש תינוק פצוע".

בסיום משמרת הערב אולה לא הלכה הביתה. היא עברה מיד למשמרת לילה, הפעם כאחות אחראית במיון ילדים. "אני משתדלת לרכז לפחות שתי משמרות בסוף השבוע, כדי שיהיו לי פחות משמרות באמצע השבוע וכך אוכל להיות עם הילדים", היא מסבירה כיצד היא מלהטטת בין הבית לקריירה.

המיטה הראשונה אליה ניגשו האחיות בהעברת המשמרת הייתה של יאמן. האחות היוצאת תיארה את מצבו של התינוק הפצוע, והסבירה שהוא רק יונק וכבר חלפו שבע שעות בלי שהסכים להכניס לפיו מאומה. "ראיתי איך המשפחה ניסתה לתת לו אוכל, והוא סובב את הראש מהבקבוק מול פיטמת הגומי. גם כפית וכוס לא הואילו", מספרת אולה. בני המשפחה שהוזעקו אל יאמן אמרו שצריך למצוא מישהי שתניק אותו. ברגע של אינסטינקט אמרה אולה: "אין בעיה, אני אעשה את זה". קרוביו הביטו בה בהלם: "מה, את מניקה? את מסכימה להניק אותו?"

הכתבה המלאה תתפרסם מחר ב"מוסף לשבת" ובאפליקציית ידיעות אחרונות