"יאמן סובב אליי את הראש, הסתכל לי בעיניים, פתח את הפה, וחיפש. הרמתי את חולצת המדים והתחברנו"

נתחיל מהסוף. "רק אל תעשו אותי אמא תרזה", מבקשת בסוף השיחה אולה אוסטרובסקי־זק, 34, גיבורת השבוע. "אני לא. הכל בסדר. עשיתי דבר טבעי ופשוט שכל אמא אחרת הייתה עושה. לא חשבתי שהסיפור יזכה לכזאת חשיפה בכל העולם. שמחתי להראות, בעל כורחי, שכל האמהות בארץ התגייסו בשביל יאמן בלי קשר למוצאו".

ועכשיו להתחלה. ביום שישי, כמדי סוף שבוע הייתה אולה במשמרת בחדר מיון בבית חולים הדסה עין־כרם. באותו ערב שובצה למחלקת הטראומה, אליה הובהלו אם ותינוקה. הפצועים נקלטו במהירות כאלמונים. האם הגיעה מחוסרת הכרה במצב קריטי, והתינוק היה פצוע אך חיוני. מותו של אב המשפחה נקבע במקום בתאונה חזיתית קשה בין הרכב המשפחתי לאוטובוס ממוגן על ציר 60 בין אפרת לנווה דניאל.

"קיבלתי את הפצועים מהתאונה", משחזרת אולה. "אני טיפלתי באמא. הרופאים עשו את כל הפעולות כדי להציל אותה. סייעתי ככל יכולתי. בעמדה לידי שמעתי תינוק בוכה. צוות נוסף טיפל בו. ידעתי שזה סימן טוב שהוא בוכה. אחרת זה היה מדאיג. התרכזתי בטיפול באם. הפציעות היו קשות מאוד. הייתי נסערת. בהמשך הערב התקשרתי לוובה בן זוגי וסיפרתי לו שהייתה תאונה קשה ושיש תינוק פצוע".

בסיום משמרת הערב אולה לא הלכה הביתה. היא עברה מיד למשמרת לילה, הפעם כאחות אחראית במיון ילדים. "אני משתדלת לרכז לפחות שתי משמרות בסוף השבוע, כדי שיהיו לי פחות משמרות באמצע השבוע וכך אוכל להיות עם הילדים", היא מסבירה כיצד היא מלהטטת בין הבית לקריירה.

עם בן זוגה והילדים. כפר אקולוגי וחינוך "אנטי־סובייטי"

המיטה הראשונה אליה ניגשו האחיות בהעברת המשמרת הייתה של יאמן. האחות היוצאת תיארה את מצבו של התינוק הפצוע, והסבירה שהוא רק יונק וכבר חלפו שבע שעות בלי שהסכים להכניס לפיו מאומה. "ראיתי איך המשפחה ניסתה לתת לו אוכל, והוא סובב את הראש מהבקבוק מול פיטמת הגומי. גם כפית וכוס לא הואילו", מספרת אולה. בני המשפחה שהוזעקו אל יאמן אמרו שצריך למצוא מישהי שתניק אותו. ברגע של אינסטינקט אמרה אולה: "אין בעיה, אני אעשה את זה". קרוביו הביטו בה בהלם: "מה, את מניקה? את מסכימה להניק אותו?"

אולה ביקשה מהם שייתנו לה כמה דקות לסיים את החפיפה עם הצוות היוצא. "עברנו בין שאר המיטות של הילדים, לכל אחד הותאמה תוכנית טיפול משלו, ובראש שלי תוכנית הטיפול ליאמן: הנקה. לא הייתה לי התלבטות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב להבין שזה באמת רצון המשפחה. בעולם המודרני לא לכל אחד נראה טבעי להניק ילד של מישהי אחרת. ראיתי את זה גם בתגובות אחר כך באינטרנט. אנשים כתבו: 'יש תחליפים!' אז זהו, שאין תחליפים לחלב אם. יש תרכובות של מזון לתינוקות, אבל אין תחליף לאמא. זה גם הרבה מעבר לאוכל. באמצעות ההנקה תינוק רגיל לאכול, להתנחם, להירגע ולהתגבר על כאבים".

אחרי שקרובי המשפחה הבהירו כי הם אכן מבקשים שאולה תניק את התינוק, היא התקרבה אל המיטה עליה שכב יאמן הבוכה. "לקחתי אותו לידיים, כשהוא מחובר לכל החוטים של המוניטור ומודד לחץ הדם. הדודה שלו ישבה צמוד אליי על אותה הכורסא, וחיבקה אותי מאחור. יאמן סובב אליי את הראש, הסתכל לי בעיניים, פתח את הפה, וחיפש. הרמתי את חולצת המדים והתחברנו. האחות שהעבירה אליי את המשמרת אמרה שזה כל כך מרגש וצילמה אותי".

אלף לייקים בשעתיים

בין הטיפול ביתר הילדים, הניקה אולה את יאמן עוד ארבע פעמים. לקראת סוף המשמרת התעוררה השאלה מי תניק אותו כשהיא תיסע לביתה. אולה פירסמה פוסט בקבוצת הפייסבוק "ליגת לה לצ'ה" לאמהות מניקות. "סליחה על הבקשה המיוחדת", כתבה שם, תיארה את נסיבות המקרה יוצא הדופן וסיימה: "לפנות בוקר אהיה אחרי 24 שעות ללא שינה וגם חייבת לחזור לילדים שלי, ככה שלא אוכל להישאר עוד".

אולה לא ציינה במפורש שמדובר בתינוק פלסטיני. היא רק רמזה על כך כשכתבה שהסבתא שלו הסבירה שלפי האיסלאם, אישה שהניקה תינוק חמש פעמים נחשבת לאמו — אלא שמוצאו של התינוק לא הטריד את האמהות. "תוך שעתיים קיבלתי יותר מאלף לייקים ועשרות תגובות מצד נשים מירושלים ואפילו מחיפה, שהתנדבו לבוא ולעזור מיד. חזרתי הביתה עם אדרנלין בשמיים. וובה אמר לי ללכת לישון, אבל לא הייתי מסוגלת. הלכתי להתקלח, התלבשתי, ואז הגיע תורו של התינוק שלי לינוק. עיים (משמעות השם, כפי שמוזכר בספר ישעיהו, היא עוצמה, י"א, י"פ) בן שנה וחצי. עד לפני ארבעה חודשים התזונה שלו הייתה כמעט רק חלב־אם. הייתי שואבת עבורו חלב במהלך המשמרות. זה ממש היה קדוש. אין זמן לפיפי ולאוכל במשמרת, אבל לשאיבה יש. תמיד הצוות הרפואי אמר לי 'לכי לשאוב, אנחנו מחפים עלייך'. בחודשים האחרונים התחלתי לשאוב רק מדי פעם כדי להגביר את החלב או כדי למנוע גודש".

במוצאי שבת הגיעה שוב אולה למשמרת בבית החולים וגם במהלכה הניקה את יאמן. בסופה שיחררה אותו לביתו. "הוא יצא עטוף בבני משפחה. לפני זה לא רק הנקתי אותו, אלא חזרתי שוב לכובע האחות ועשיתי הדרכה על החשיבות של שימוש בכיסא בטיחות".

יאמן הוסע על ידי דודו לחברון, שם דודתו מניקה אותו. המשפחה המורחבת מתמודדת לא רק עם טיפול בו ובאמו, אלא גם באבל על מות האב. "התברר לי שסוהיר, אמא של יאמן, היא אשתו השנייה של מועסק, האב שנהרג. נולדו למועסק ארבעה ילדים מאישה נוספת. אז יש בסיפור העצוב הזה עוד ארבעה יתומים. לפחות להם יש אמא בריאה".

לאורך כל השבוע שמרה אולה על קשר עם בני משפחתו של יאמן. התינוק הובא שוב לירושלים והופגש בטיפול נמרץ עם אמו מחוסרת ההכרה. גם עם "אולה מאמא", כפי שהיא מכונה על ידי משפחתו, נפגש שוב. "סוהיר כבר התרחקה מהסכנה הראשונית שהייתה בה, והמצב שלה יציב יותר. אבל יש לה דרך ארוכה לפניה. היא לא תחזור להניק את יאמן בקרוב. מצפות לה עוד התערבויות רפואיות ויהיה לה שיקום ארוך ולא קל. בזמן התאונה יאמן היה בידיים שלה וניצל בנס. גם הפציעות שלו לא היו קלות, אבל החבלות לא דורשות התערבות רפואית, אלא רק השגחה. המצב שלו ילך וישתפר. הסבא והסבתא באו מחברון כדי להיות לצד הבת שלהם הפצועה. יש לאמא הפצועה גם אחיות מחברון שנישאו לערבים ממזרח ירושלים, והן גרות כיום בירושלים. נפגשתי עם כולם במהלך השבוע. זה מפגש מורכב. הם כל הזמן הודו לי ואמרו שהם אוהבים אותי ושאני אדם טוב. שוב ושוב הם קראו לי "אולה מאמא" ואמרו שאני מעכשיו האימא שלו. אמרתי לראדה הסבתא, שאני בשום אופן לא מתיימרת להחליף את הבת שלה, ולהיות האמא של יאמן. למרות האמירה של האיסלאם שאחרי חמש הנקות, המינקת נחשבת לאם הילד, ברור שהם מבינים את ההבדל. יש הבדל. יש אמא ויש אמא".

רק רוצה לרקוד

האמהות של אולה גרמה לה לחשב מסלול חדש. החיים שלה מתחלקים לשניים, אלה שלפני לידתה של בתה הבכורה עילאיה — ואלה שאחריהם. "סביב הלידה הראשונה התחיל החיפוש שלי לשינוי כיוון בחיים. משהו השתנה בי. קרו שם כל כך הרבה דברים עילאיים. ולכן השם עילאיה, מאוד התאים", מסבירה אולה את פשר השם המקורי.

אל חדר הלידה באיכילוב הגיעה אולה ישר מן הסטודיו למחול של להקת ורטיגו. באותו היום עוד נשאלה על ידי הכוריאוגרפית של הלהקה, נעה ורטהיים, אם מתאים לה לאלתר ריקוד אינטימי על הבמה עם הבטן ההריונית. "הגעתי בבוקר לסטודיו יחד עם וובה בן זוגי, שהוא גם רקדן בלהקה, ואז הייתה ירידת מים. נסעו לאיכילוב. באותו הערב היו חסרים שני רקדנים על הבמה".

חוויית הלידה הפגישה את אולה עם תחושות גופניות שלא הכירה. מגיל חמש היא רוקדת, נאבקת בגוף, דורשת ממנו משמעת מלאה, שולטת בכל גיד ושריר, ופתאום הגוף פוצח בריקוד פראי ולא מוכר, ובעיקר בלתי נשלט. "אחרי כל כך הרבה שנים שהתעסקתי בשליטה על כל תנועה בגוף שלי, אחרי שחשבתי שהגעתי לכל קצה אפשרי עם הגוף שלי בזכות הריקוד, הכל התגמד ליד הלידה. בלידה השליטה אבדה. הרגשתי כאובה, ושאני לא מסוגלת לחשוב על כלום. גופנית ורגשית לידה זה משהו שאי־אפשר להתכונן אליו".

ברגעי חוסר האונים כשהגוף יוצא משליטה וההורמונים משתוללים, גילתה אולה את תפקידו המשמעותי של הצוות הרפואי, והתאהבה. "הצוות הכיל אותי. הרגשתי שהייתה התגייסות מלאה לטובתי כיולדת, באפס אגואיזם, עם הרבה חמלה, הכלה ותמיכה. הרגשתי שכל מיילדת ואחות שטיפלו בי בשעות הארוכות האלה, היו כמו האחות שלא הייתה לי".

אולה עלתה עם הוריה ממוסקבה כשהייתה בת שמונה, ויש לה אח אחד. ההורים, מהנדסים בעלי תואר שני, נאלצו בתחילת הדרך לעבוד בשמירה ובניקיון. "ההורים שלי היו עסוקים בלשרוד, ומאוחר יותר התגרשו. התחלתי לרקוד עוד במוסקבה בגיל חמש, אבל כמו כל אמא סובייטית, גם אמא שלי חלמה שאלמד פיזיקה וכימיה" .

במקום ללמוד, אולה רקדה בכל טקס אפשרי בחטיבת הביניים בבית הספר "שבח מופת". לפני התיכון רמזו לה שמוטב שתמצא לעצמה מסגרת מתאימה יותר. "עברתי לתיכון שהייתה בו מגמת אמנות, בהמשך עשיתי תואר ראשון ושני ותעודת הוראה באקדמיה למחול בירושלים".

את שלושת הילדים — עילאיה (8), עיניה (5), ועיים בן השנה וחצי — מגדלים בני הזוג בכפר האמנים האקולוגי בנתיב הל"ה. לבית משפחת זק, הכניסה מותרת רק לכל מה שהוא "אנטי־סובייטי": שמות יצירתיים, חינוך אנתרופוסופי, לינה משותפת של התינוק במיטת ההורים, והנקה עד גיל מאוחר. ההנקה, אגב, ממש לא באה בקלות לאולה. יומיים אחרי הלידה הראשונה ניגשה אל הצוות הרפואי ודרשה כדורים לייבוש חלב. "הייתי בורה. לא הצלחתי. כאב לי. לא הבנתי למה זה טוב. אז דרשתי מהאחות כדורים. למזלי הייתה שם אחות שהקשיבה לי והדריכה אותי בנועם. אחר כך כבר נכנסתי לכל הקבוצות באינטרנט והתעטפתי בתומכות הנקה, ובהמשך הפכתי בעצמי לכזו. אני כבר שמונה שנים או בהיריון או מיניקה או קצת משניהם".

את החלום להיות מיילדת, זה שנבט בלידת הבכורה, אולה עוד לא הגשימה. "אני בדרך לשם. יש ביקוש מאוד גדול למקצוע. מעדיפים, בצדק, אחיות עם וותק וניסיון עשיר. כבר הגשתי טפסים והוזמנתי לראיון, עוד לפני הסיפור עם יאמן. אני מקווה שבית החולים ייתן לי את מכתב ההמלצה הדרוש ללימודים". עד שיתברר אם מכתב כזה יתקבל, אולה תמשיך בעבודתה כאחות — וגם הדרך לשם לא הייתה תהליך פשוט.

"לפני הלידה השנייה, של עיניה, כבר שלחתי את טופסי הרישום ללימודי הסיעוד. הגעתי לחדר לידה כסוכנת סמויה. שאלתי המון שאלות. סיפרתי שאני רוצה להיות מיילדת. המיילדת התלהבה ולימדה אותי המון". אבל לא כולם בסביבתה הקרובה התלהבו מהרעיון לעשות הסבה מקצועית ומהשילוב בין לימודים אינטנסיביים ושני ילדים קטנים בבית. "גם וובה היה בשוק. הוא אמר לי: 'מה פתאום. את? אחות? זה לא מתאים לך'. אמרתי לו בהתחלה אחות, ואז מיילדת. הוא שאל אותי מה עם כל הדברים האחרים שחשבתי עליהם. חיפשתי כל הזמן לעשות לצד המחול והוראת המחול, עוד דברים משמעותיים כמו הסברה שתוכל לקדם את ישראל בעולם. חשבתי אפילו על השגרירות. ניסינו גם להתקבל לשליחות אמנותית בחו"ל ולנהל בית תרבות בחו"ל. זה מאוד משמעותי ללמד ילדות להתחבר לגוף שלהן, אבל חיפשתי עוד משהו. בסופו של דבר מצאתי את זה בדבר הכי בסיסי – בטיפול באדם פצוע או חולה, שאני יכולה להיות עבורו הכי משמעותית שיש. כל הזמן הלכתי רחוק, חיפשתי דברים גדולים, עילאיים, אבל בסופו של דבר הדברים העילאיים הם בדברים הכי בסיסיים וטבעיים — בבריאות, במשפחה, בילדים, ביום־יום".

על הבמה, שאפה הרקדנית אולה דווקא לכל מה שהוא על־טבעי. "הריקוד לוקח את הגוף למקומות שהם לא טבעיים עבורו. הקהל רוצה לראות על הבמה את העל־טבעי. אבל יש את הגרביטציה, וזה כל פעם מאתגר מחדש".

וובה ממשיך עם האתגר הזה ומעביר סדנאות אמן בכל העולם. "בכל פעם שהוא מקבל הזמנה לחו"ל, הוא שואל איך מתארגנים עם הילדים ועם המשמרות שלי. לא תמיד זה מסתדר, אז הוא לפעמים נאלץ לוותר. שנינו עושים ויתורים באופן שוויוני".

מה הוויתורים שלך?

"אני מוותרת בעיקר על שעות שינה. גם על המחול וויתרתי כמעט לגמרי. אני מניחה שאם לא הייתי אמא, הייתי מוצאת זמן להמשיך לרקוד בסטודיו. היום אני רוקדת רק עם הילדים בסלון".

נפרדת מהריקוד סופית?

"אי־אפשר להיפרד לגמרי, זה כמו אקס מיתולוגי. אבל היום אני לא מעזה לעלות על במה. אני מודעת למגבלות של הגוף שלי. אני כבר לא מוכנה להתאבד על זה כמו פעם. היום אני רואה אנשים בבית חולים שנלחמים על דברים הרבה יותר בסיסיים כמו לעמוד או ללכת. הכל מקבל פרופורציות. הדברים הקשים שאני רואה בעבודה עוזרים לי גם להכניס לפרופורציות את החרדות שלי על הקיום הבסיסי. אני חוזרת הביתה כל יום ומחבקת את הילדים הבריאים שלי, ואת הבן זוג הבריא שלי".

מניקה את בנה. "הרבה מעבר לאוכל"

ארץ זבת חלב

בשבת בבוקר, כשחזרה הביתה מהמשמרת, כבר סיפרה לילדיה על יאמן התינוק. "סיפרתי להם בעדינות על התאונה. אמרתי שלאמא היה פצע ולילד היה פצע ושהתינוק רק יונק ולא לוקח בקבוק ובוכה. שאלתי את הבנות מה הן היו עושות במקומי. עילאיה ניסתה לחשוב על פתרון יצירתי והתבאסה שלא הצליחה למצוא. דווקא עיניה הקטנה אמרה לי: 'אמא, את היית יכולה להיניק אותו כמו שאת מיניקה את עיים'. מתברר שמה שבגיל חמש מאוד טבעי, מסתבך בגיל שמונה. כשעילאיה שמעה את זה היא אמרה: 'אבל עיים הוא התינוק שלך' אמרתי לה: 'נכון, אבל התינוק הזה היה רעב, אז עזרתי לאמא שלו'. עילאיה מאוד התרגשה, היא לקחת את הכתבה מידיעות לבית הספר והראתה למורה".

גם אמא של עילאיה התרגשה. מכל העולם נשלחו אליה צילומי מסך של אתרי חדשות ועיתונים בשלל שפות. "לא ציפיתי לכאלה הדים. הגיעו צילומים מיוון, איטליה, ספרד, גרמניה, צרפת, אורגוואי, אוסטריה, ארצות־הברית — וכמובן מהעולם הערבי. אני שמחה שיכולתי לעשות הסברה טובה. בסופו של דבר אנחנו מחפשים לעשות משהו משמעותי, שיעשה טוב ויביא תועלת".

מן הסתם, קיבלת גם תגובות לא אוהדות.

"התגובות הלא טובות לא היו פרומיל מהתגובות האוהדות. לא הייתי רוצה להתייחס לזה. הראינו את הפנים האמיתיות של כל האמהות בארץ. השוליים מקבלים המון כותרות. אצלנו בבית חולים יש אלפי עובדים ומטופלים מכל המגזרים. כל העובדים נהנים משוויון תעסוקתי אמיתי, וכל המטופלים מקבלים את הטיפול הכי טוב. מול זה המושג כיבוש מקבל משמעות מאוד סובייקטיבית בעיניי. כיבוש? אני רואה קיום אמיתי אחד ליד השני. אני רואה שמי שבא בטוב, מתקבל בטוב".

גם מי שלא בא בטוב, מתקבל בטוב בבית החולים הדסה עין־כרם, המטפל גם במחבלים פצועים המגיעים מזירות פיגוע. אולה פגשה את זה מקרוב. "לא פעם טיפלתי בחדר הטראומה במחבל, כאשר במיטה לידו שוכב פצוע מהפיגוע. המיקום שלי על הקשת הפוליטית לא תופס מקום בבית החולים. אנחנו מטפלים בכולם. יש אנשים שאני מטפלת בהם, ואני יודעת שהייתי פוחדת לעמוד לידם אם לא הייתי במדים של אחות. בבית חולים כולם עושים פוס משחק. פעם הגעתי למטופל למדוד לו לחץ דם, הפשלתי את השרוול שלו, ופתאום אני רואה קעקוע של החמאס. שאלתי אותו בתמימות מה כתוב על הזרוע שלו והוא הסביר לי בדיוק. אמרתי לו: 'טוב, תהיה בריא'. אני מקווה שהטיפול הטוב שלי בו יגרום לו לצאת עם תפיסה אחרת מבית החולים. אולי זה ישנה את דעתו".

אחרי שכבר נפגשת עם המשפחה, היית רוצה לבקר אותה בחברון?

"מבחינתי הייתי מסכימה, אבל לא הייתי רוצה לסכן אף אחד בשביל זה. לא חיילים שלנו, ולא את בני המשפחה של יאמן. הבנתי מהדודה שהדעה שלה הייתה קיצונית. היא לא חשבה שאמא יהודייה תסכים להיניק ילד פלסטיני. אני יודעת שהפלג הירושלמי של המשפחה הגיב בהתלהבות לפרסומים, אבל בחברון היו גם תגובות מרושעות. אני חוששת שאם אגיע לשם זה עלול להזיק לבני המשפחה, ואת זה אני לא רוצה לעשות. אני לא מתרגשת מהתגובות הרעות, לאט־לאט נעשה את העבודה ונשנה את האווירה".