שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 10.06.2017
    איזה עולם נורא
    מה הייתם אומרים על עולם שבו אפשר למכור את בן הזוג באינטרנט ולהחליפו במודל צעיר, לקנות עבדים לצורכי סקס, לעשן ולצלות את בשרם של ההורים הזקנים וגם לשכוח את מין הילדים שלך. זה העולם המעוות והמפחיד שיצר הסופר והבמאי הצרפתי פיליפ קלודל בספרו החדש "לא אנושיים". לרגל ביקורו בארץ הוא מתראיין ל"24 שעות" ומודה: "יש קוראים שזורקים את הספר באמצע, כי הוא קשה להם, אבל הרגשתי צורך עמוק להתחקות אחר מקורות הרוע האנושי"
    תמר שבק, פריז

    סקס פרוע, קניבליזם, נישואים עם דובים ורצח במשפחה, אלה הם רק חלק מהנושאים בספר הטרגי־קומי "לא אנושיים" שכתב הסופר והקולנוען הצרפתי המוערך פיליפ קלודל, ושמהווה מניפסט זועם וגרוטסקי על חברת השפע השבעה והמלאה בעצמה. זה ספר שאינו קל לקריאה, אבל לקלודל לא דחוף להתחנף לקהל אלא דווקא לעמת אותו עם המציאות שהולכת ומאבדת ברקסים.

     

    בגיל 55, נשוי לדומיניק, מורה לספרות ואבא לילדה בת 19, קלודל הוא יוצר עסוק מאוד. מאחוריו כבר 15 רומנים, 17 נובלות, עשרות מאמרים שפירסם וארבעה סרטים שכתב וביים. הוא תורגם ליותר מ־30 שפות וזכה כמעט בכל פרס אפשרי בצרפת ומחוצה לה. גם בישראל יש לו הרבה מאוד קוראים, והוא הגיע לכאן שלשלום, עם משפחתו, כדי לפגוש את קוראיו באירועי קריאה שונים במהלך שבוע הספר בתל־אביב, חיפה וירושלים.

     

    "הזמינו אותי לישראל כבר שבע פעמים, אבל אף פעם לא הצלחתי להתארגן", הוא אומר כשאנחנו נפגשים לראיון מקדים בפריז. הוא עדיין לא יודע שכאשר ינחת בישראל המקום הראשון שיבקר בו יהיה דווקא היישוב אבן יהודה שבשרון, בו יתכנסו כל מנהלות מועדוני הקריאה בארץ, שכבר לא מצליחות לספור את הימים עד למפגש איתו.

     

    בשבת בצהריים, כלומר אתמול, קצת אחרי המפגש עם קוראותיו הנרגשות (ראו תמונה), אני משוחחת בטלפון עם דורית תמיר, המו"לית שלו בארץ ומי שארגנה את הפגישה אצלה בבית, ושומעת על איש רב קסם שהצליח לעצור את נשימתן של כל הנוכחות בחדר. "גם מי שלא קראה את הספר האחרון שלו לפני המפגש, כי הוא באמת קשה, רצה מייד לחנות ספרים שפתוחה בשבת כדי לקנות אותו", מספרת תמיר.

     

    ואכן, הקסם הקלודלי מצליח לעבור גם ב"לא אנושיים", ספר שקלודל מודה כי יצא בזכותו למסע בעקבות הרוע האנושי, תוך שהוא מסתייע בהומור שחור ובחשיבה גרוטסקית שלא קיימים בספריו האחרים. הספר, שהוא השישי שלו המתורגם לעברית, בנוי מ־25 סיפורים קצרים שבהם המספר מתאר את חייו וחיי הקרובים לו, הקולגות והמשפחה.

     

    סקס פרוע ורב משתתפים

     

    הסיפורים מתרחשים בימינו, אבל גם בעתיד בו אנשים מתחתנים עם דובים, רוצחים אנשים אחרים שנמאסו עליהם, מוכרים את בן הזוג באינטרנט או מחליפים אותו במודל זהה אחרי מותו, ואין להם בעיה לקנות עבדים לצורכי מין, לעשות סקס עם דגים, לחסל את ההורים הזקנים המהווים עול ואף לעשן ולצלות את בשרם. "זה לא ספר שנועד לכל אחד", הוא ממהר להודות, "ואני אומר את זה בפגישות עם קוראים ועם חנויות ספרים. יש קוראים שמפסיקים לקרוא באמצע כי זה קשה להם מדי".

     

    את המוטו של הספר שאל קלודל מדבריו של קופי אנאן שאמר 'האדם הוא סיכון שצריך לקחת', ומסביר מדוע דווקא הציטוט הזה דיבר אליו כל כך: "האדם מגלם את כל הסכנה של המין האנושי, שיכול להיטיב אבל גם לעולל דברים איומים, כי הנטייה לרוע היא אנושית וקבועה לאורך ההיסטוריה. מבחינתי, שסופר שהרוע האנושי מעסיק אותו, הספר הזה הוא פנטזיה של יוצר שמביט על העיוות במציאות שלנו, ומנסה להכיל אותה".

     

    אחד הנושאים החוזרים על עצמם בספר הוא סקס פרוע, רב־משתתפים, מין אוראלי שמעניקים דגים לבני אדם, סטוץ עם בעלי מקצוע מזדמנים.

     

    "האינטרנט הפך להיות חלק מחיינו באופן מאוד פולשני. נושא החיפוש הראשון ברשת הוא פורנוגרפיה, כאילו שהמיניות המכנית הפכה להיות מרכז העניין בחיינו. בכל עיתון יש כתבות על סקס, וניסיון לשכנע את האנשים שזו הפעולה החשובה בחייהם. העיסוק הזה בסקס מרוקן את הרגש מכל העניין. וזה גם מה שעניין אותי ב'לא אנושיים', שמכיל דמויות שלא מרגישות יותר כלום: בעיקר לא אהבה, אבל גם אין יותר פחד, חרדות, חום, רגשי אשמה, מוסר. כלום. סוג של אגואיזם ענק שמשתק את הרגשות. תוסיפי לכך את האובססיה שלנו לשנות את הגוף בעזרת ניתוחים פלסטיים או כדי להפוך את הגוף ליותר כשיר, עם זיכרון רב יותר, כדי לחיות יותר זמן. אנחנו כבר לא חושבים על הגוף כפי שהוא, אלא איך ניתן לשפר אותו. לכן כתבתי את הסיפור על האיש שקם בבוקר ופתאום נעלם לו איבר המין".

     

    מתמודד עם הכחשת השואה

     

    כשאני אומרת לקלודל שהניכור שעולה מתיאוריו הופך בטן ממש, הוא אינו נבהל וממהר להסכים איתי.

     

    "נכון. כי הדמויות בספר חושבות רק על עצמן, אין ביניהן סולידריות או רוח חברתית. לאנשים אין זיכרון לעבר או יכולת לדמיין את העתיד. רק ההווה קיים. בפרק הראשון המספר מביא לאשתו מתנה, שלושה גברים לשימושה המיני, וכאשר היא אינה מעוניינת בהם, הבעל פשוט חופר בור בחצר וקובר אותם חיים. קלודל אומר שסיפור דומה מוכר לו אולי מההיסטוריה, אבל הוא לא ממש זוכר. "בכל מקרה אין לי זיכרון טוב, כי בשביל זה יש מחשבים אז אין טעם לזכור לבד", הוא אומר ונאנח. "כן, אנחנו מטפחים פחות ופחות את הזיכרון שלנו, ואני הראשון להודות בכך. יש בכך סיכון כי אנחנו מפקידים אותו בידי מכונות ובידי מי שמתכנת אותן ויום אחד הם יכולים למחוק אותו. בדיוק כמו שב'לא אנושיים' אין היסטוריה, אלא יש סוג של הכחשה".

     

    אתה מדבר גם על היחס לזיכרון השואה.

     

    "באחד הסיפורים בנו של המספר חוזר הביתה לחופשה מהפנימייה. האב לא זוכר אם הוא בן או בת ושואל מה למדו היום בבית הספר. כאשר הילד מספר שהם למדו על השואה, האב מתפרץ: 'שוב? לא ייאמן'. תגובות כאלה אני שומע באופן קבוע. בחלק מבתי ספר התיכון בצרפת, כשהמורים מלמדים את השואה, יש הורים שמתלוננים או תלמידים שמוחים. היה לי חשוב להביא את זה בספרי למרכז הבמה".

     

    ועכשיו אתה בישראל. מה הציפיות שלך מהביקור?

     

    "זו שאלה קשה. אני נוסע הרבה ולא תמיד יש לי זמן להרגיש את הדופק של המקומות. זה מתסכל. ישראל מאוד מעניינת אותי בהרבה מובנים: אני מחובר לזיכרון של השואה וחושב שצריך לעסוק בו, בבית הספר של הבת שלי יש לימודי עברית וזה מרגש מאוד בעיני. כל סיפור ההיסטוריה של ישראל, סיפור העצמאות שלכם, המיתולוגיה הקשורה בעם היהודי וההווה הקשה עם האוכלוסייה והקיצוניות, הם דברים שאני מעניין בהם, כמו גם בגלי העלייה הצרפתית לישראל בשנים האחרונות. אבל אין לי דעה שונה על ישראל ביחס לארצות האחרות שאני מבקר בהן. אני משתדל להיות זהיר ביחס לארצות שאליהן אני מגיע, וכן, אני יודע שהצרפתים נוטים להיות יהירים ושיש להם דעות על הכל. לרבים מהם יש ראייה מאוד ברורה על ישראל, על מה שהיא צריכה או לא צריכה לעשות. אני לעומת זאת, מנסה להשאר בתחום מומחיותי ולא להתחיל להטיף לכם מה לעשות".

     

    קראו את הפרק הראשון

    1

    חדוות הנתינה

     

    אתמול בבוקר קניתי שלושה גברים. גחמה פתאומית. בערב חג המולד. אשתי לא אוהבת תכשיטים. אני אף פעם לא יודע מה לקנות לה. המוכרת ארזה לי אותם. זה לא היה קל. הם התנגדו קצת. מתחת לעץ האשוח הם תפסו מקום רב. לא חיכינו לחצות. למה שלושה. אחד לכל חריץ. מצחיק מאוד. אשתי לא נראתה מרוצה. אתה יודע טוב מאוד שאני כבר לא עוש‎ה סקס קבוצתי. שכחתי. גם מזה נמאס לנו. אני איבדתי את החשק. לפני שנה שקלתי סירוס כימי אבל תופעות הלוואי גרמו לי לוותר. בעצתו של לֶגרוֹ נרשמתי למועדון ברידג׳. אני משחק בכל יום חמישי. טוב למדי. אני גם חבר במועדון יין. יש לי מרתף יינות נאה. אבל גם מזה נמאס לי. אדום או לבן, זה בסך הכול יין. והחיים ארוכים וחולפים באטיות. אכלנו בּוש דֶה נוֹאֵל, הקינוח המסורתי של חג המולד. רק מעט. אני מתמלא מהר. אצל השכנים היו אורחים. היה אצלם רעש, מוזיקה, צחוקים. איך הם עדיין מצליחים לצחוק. שלושת הגברים הקשורים לעץ האשוח התבוננו בנו בשתיקה. למה שחור. למה לא. אשתי משכה בכתפיה. היא עלתה לישון.

     

    לא יכולתי להשאיר את הגברים בסלון. ניסיתי לדבר איתם. להגיד להם שיבואו איתי. הם לא זזו. ניסיתי להקים אותם. הם לא רצו לשתף פעולה. סירבו לצעוד. גררתי אותם למוסך. קשרתי אותם לשולחן העבודה. הצטרפתי אל אשתי. היא כבר ישנה. חלמתי שאני מפליג בים. זה היה נעים. קליל. אני אוהב את ניחוח הים. את רחש הגלים הלוחכים ברכות את החרטום. את השחפים האלגנטיים. או שאולי היו אלה קורמורנים. אני לא מומחה. היקיצה הייתה קשה. כמו תמיד. חג המולד הוא אחד הימים היותר נרפים של השנה. הוא עצמו מייצג את כל ההלם והעייפות של הקיום. זמן קצר אחרי ארוחת הבוקר הלכה אשתי לבקר את משפחתה. היא לא הזכירה שוב את הגברים. הלכתי לראות אותם. הם לא זזו. הם הסתכלו בי במבט קודר. אתם הזמנתם את זה. אם הייתם קצת יותר נחמדים, אם הייתם משתפים פעולה, לא היינו מגיעים למצב הזה. לקחתי את. חפרתי בור גדול בחצר, תחת עץ הלִבנֶה. הקדשתי לכך שלוש שעות. לא הרגשתי איך הזמן עובר. יש יתרונות למאמץ גופני. הוא דוחק הצדה את כל המחשבות. דחפתי את הגברים פנימה. כיסיתי אותם באדמה. הם גנחו אבל תלונותיהם נבלעו עד מהרה בתוך העפר. בסופו של דבר כבר לא שמעתי אותם. זה הזכיר לי כמה סצנות מסיפורים היסטוריים, אבל לא הצלחתי לזכור מה הן בדיוק. הזיכרון שלי מרוקן. רכשתי חמישה מחשבים שהדיסקים הקשיחים שלהם בעלי יכולת אחסון בלתי מוגבלת. בשביל מה לזכור. יש לנו מכונות לשם כך. הידקתי את האדמה. החזרתי את הדשא. אשתי חזרה. מה עשית. בור. איפה. בגינה. למה. כדי לשים בו את הגברים שלא רצית. אני מקווה שסתמת אותו טוב. לכי לראות אם את רוצה. אולי מחר. הערב אני עייפה. גם אני. חיסלנו את האווז, את השמפניה ואת הקינוח. אחר כך שכבנו לישון. מוקדם. הרגשתי את שרירי הכאובים. כואב, אבל נעים. נרדמתי מהר מאוד. כמו תינוק.

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.06.17 , 19:55