במלחמת העצמאות ברחו מתחום מדינת ישראל כ־650 אלף ערבים. חלקם גורשו בידי צה"ל, אולם רובם עשו זאת בעידוד מנהיגיהם או מחמת הפחד שנפל עליהם (הם ידעו היטב מה קורה ליהודים הנופלים בידי חברי הכנופיות הערביות). עם זאת, ערבים רבים נשארו בישראל, חלק מהבורחים חזרו, וישראל גם הסכימה בעבר לשובם של פליטים אחדים. לפי נתוני הלמ"ס, אחדים. לפי נתוני הלמ”ס, ערב יום העצמאות האחרון, נאמדה האוכלוסייה הערבית בישראל בכ־1.85 מיליון נפש (כולל בירושלים), קצת יותר מ־20% מכלל תושבי ישראל.

בכל הנוגע לצד המשפטי והמוסרי של סוגיית הפליטים, יש לישראל תשובות מוחצות. היהודים שנותרו בחיים בשטחים שנכבשו על ידי הערבים במלחמת העצמאות, דוגמת העיר העתיקה בירושלים וגוש עציון, נאלצו לעוזבם והם נותרו "נקיים מיהודים". במקביל גורשו מאות אלפי יהודים ממדינות ערב, ואלה נקלטו ברובם בישראל ולא הפכו פליטים נצחיים. כמו כן, לאחר מלחמת העולם השנייה גירשו מדינות באירופה המזרחית את תושביהן ממוצא גרמני. מספר המגורשים עולה בהרבה על מספר הפליטים הערבים. המגורשים נקלטו במדינתם החדשה ולא הפכו פליטים. כך גם אירע כאשר בעקבות מלחמת הודו־פקיסטן הפכו מיליוני בני אדם לפליטים שנקלטו בתוך שנים במקומות שאליהם הגיעו.

לתופעת הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות אין אח ורע. מדינות ערב (מלבד ירדן) שאליהן הגיעו הפליטים סירבו לקולטם, החזיקו אותם במחנות פליטים, הממשיכים להתקיים עד היום, בעוד מדינות ערב שכנעו את האו"ם להקים סוכנות מיוחדת (אונר"א) לפליטים. כך נוצרה גם השיטה שבמסגרתה עובר הסטטוס של "פליטוּת" מדור לדור. נוצרו "פליטים" שהם בניהם, נכדיהם וניניהם של הפליטים המקוריים, והמספרים מגיעים למיליונים. כל אלה חונכו על ברכי השנאה לישראל ועל כך ש"זכותם" לחזור לבתים (שרובם כבר אינם קיימים). כך גם הפכה פזורת הפליטים הפלסטינים מקור לא אכזב לגיוס לוחמים לארגוני הטרור.

ההמצאה של "פליטוּת" נצחית, העוברת מדור לדור, נועדה כמובן לנגח את ישראל ולשמש כאחד הכלים לחיסולה. מובן גם שמיליוני "הפליטים" הללו, שמשחר ילדותם למדו שהם "זכאים" לחזור לישראל ומצפים שהדבר יקרה, הפכו למכשול מרכזי לשלום. מבחינת ישראל מדובר בבעיה קיומית. שובם של "הפליטים" הללו לתחומיה פירושו חיסול ישראל כמדינה יהודית. מבחינת הפלסטינים, זהו יסוד שהם אינם מוכנים לוותר עליו. אלא שכאן נוצרת סתירה פנימית: ההנהגה הפלסטינית טוענת שרצונה בשלום (שפירושו הכרה בזכות קיומה של ישראל), ועם זאת ממשיכה לדגול בזכות השיבה (שפירושה, כאמור, חיסולה של ישראל). בקיצור: שלום עם ישראל וזכות השיבה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

נושא "הפליטים" נותר פתוח בהסכמי אוסלו. הצד הישראלי כנראה השלה את עצמו שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה. זה לא קרה. לא פעם נשאלה השאלה כיצד סירב ערפאת להצעת השלום של ברק ומדוע זכינו לסירוב דומה של אבו־מאזן להצעת אולמרט. אני מעריך שבעיית הפליטים היוותה עבורם שיקול מרכזי. הם לא היו מוכנים לחתום על הסכם שלום, נדיב ככל יהיה, הכרוך בוויתור על "זכות השיבה".

כעת מדברים על הסדר שלום אזורי, שיכלול את המדינות הסוניות. שלום כזה חייב להיות כרוך בהסדר בעיית הפליטים וויתור על "זכות השיבה". בהליך הדרגתי זה יהיה צורך לעמוד על תחילת יישובם של "הפליטים" במדינות ערב, שיזכו במלוא הזכויות של שאר התושבים. לשם כך יידרשו תמריצים כלכליים הן ל"פליטים" עצמם והן למדינות הקולטות. צעדים בוני אמון בכיוון הזה, במקביל לצעדים בוני אמון מהצד הישראלי, יהוו התקדמות ממשית לקראת שלום. √