האמת העירומה

הפרובוקציות של שרת התרבות מירי רגב בדרך כלל עושות טוב למירי רגב במרכז הליכוד. במקרה הזה נראה שהן עשו טוב גם לפסטיבל ישראל. ההחלטה שלה שמופעי עירום לא ימומנו מכספי ציבור והסערה שנוצרה בעקבותיה הגבירו את קצב רכישת הכרטיסים להצגה "ומה אעשה בחרב הזאת" של היוצרת הספרדייה אנג'ליקה לידל. התוצאה הייתה ששלשום ב־14:00 — בעיצומו של מצעד הגאווה בתל־אביב — הצליח פסטיבל ישראל למלא כשלושה רבעים מאולם שרובר הגדול בתיאטרון ירושלים (970 מקומות). מדובר בהישג מרשים ביותר, בהתחשב בכך שמדובר בתיאטרון אוונגרד.

סערת העירום ואולי גם הריאקציה לרגב החזירו לפסטיבל ישראל אוכלוסייה תל־אביבית, ובקהל נראו שחקנים כמו יחזקאל לזרוב וירון מוטולה, רקדנים וחוקרי מחול, דוגמנים, במאים דוגמת חנן שניר ועוד.

ההצגה — שנמשכת כמעט חמש שעות — מלאה בסצנות עירום וולגריות, חייתיות ומוטרפות, שאותן ליווה פסקול מעולה שכולל מוזיקה קלאסית וכנסייתית בשילוב מוזיקה פסיכודלית — ויוצר רגעי קסם של ממש.

לא בכדי כבר מהדקות הראשונות החלה נשירה של אנשים מהקהל שלא הצליחו לעמוד במראות ובאמירות הבוטות בסגנון: "אני מקווה שיאנסו אותי אחרי שאמות, כך תהיה תכלית לחיי".

ההצגה עצמה נפתחת בתוך חדר מתים כשהגיבורה והיוצרת לידל שוכבת על משטח נירוסטה, מציגה את מבושיה בפני הקהל ולאחר מכן תוחבת זר פרחים באחוריה. לאורך ההצגה היא עוד תעמוד פעמים נוספות במרכז הבמה, לעיתים עירומה ולעיתים לא, תוך שהיא זועקת בספרדית שוצפת — ידיה פרוסות לכל עבר כאילו הייתה גיבורה של אלמודובר — מונולוגים נוקבים, בועטים ומכאיבים, מערטלת וחושפת את יצריה האפלים ביותר, מול הקהל שמריע לכישרונה הטוטאלי.

ההצגה, שמתנהלת בשלוש שפות — יפנית, ספרדית וצרפתית בתרגום לעברית — מבוססת על שני מקרים שהתרחשו בפריז: באחד מהם, שאירע ב־1981, סטודנט יפני רצח ואכל את חברתו לכיתה, והשני הוא אירוע הטרור שהתרחש בנובמבר 2015 בתיאטרון הבטקלאן.

על הבמה עולות ויורדות שמונה שחקניות־רקדניות בלונדיניות עירומות כביום היוולדן, ולצידן הרכב של ארבעה שחקנים־רקדנים יפנים עירומים אף הם. הסצנות הן חריגות בבוטותן: באחת מהן, שנראית כמו התקף אפילפסיה קבוצתי, שמונה הרקדניות מפרכסות על הבמה שבמרכזה ניצבים שני אקווריומים ובהם משייטים בשלווה מנותקת שני דגים גדולים. לצידם רקדן בלט יפני שמפליא בתנועות גוף רכות.

סצנה קשה יותר היא כאשר הסטודנט היפני הקניבל מתאר באובססיה מפלצתית כיצד הוא מבתר ואוכל חלקים מגופתה של חברתו ששמר במקפיא. לידל מנסה להיכנס לראשו של הקניבל, לא מתוך הרצון להיות כמותו אלא מתוך תפיסה שרק אם תחדור לעומק נשמתו החולנית — כלומר תהפוך להיות הוא — היא תוכל להבין את שורש האלימות ולפרק אותה מתוכו.

מההפסקה, כמעט שליש מהקהל לא חזר. גם חובבי תרבות מושבעים החליטו לנטוש. "קשה מדי לצפייה", הסבירו כמה מהם.

אבל ככל שההצגה התקדמה, הקהל שנשאר כבר החל להזדהות. היו שראו במסר של לידל מחאה נגד הטרור ונגד הזלזול בחיי אדם. במערכה השלישית, אחרי שעות של טרגדיות וייאוש — ולאחר שדמות השטן הטילה את מימיה על הגיבורה ששוכבת על הבמה — רק אז התאפשר הסוף הכמעט אידילי של אישה זקנה עירומה ושל גבר מבוגר אוחזים ידיים לצד ערוגת פרחים ומביטים בכוכבים נופלים — מעין תקווה שהאהבה תנצח ושהעולם יתעשת ויגבר על האלימות והטרור.

בסיום ההצגה עלתה לידל אל הבמה. "עכשיו אין עירום", אמרה והצביעה על בגדיה. היא ציינה שהיא שמחה להיות בירושלים, והקהל עמד והריע במשך דקות ארוכות לה ולשחקנים.

אף על פי שרבים בקהל חשבו שההצגה קשה מדי לצפייה, על דבר אחד הסכימו כולם: לשרה רגב או למדינה אין זכות להתערב באמנות, פרובוקטיבית ככל שתהיה. זה בדיוק תפקידה של האמנות. היא לא נועדה לבדר אותנו. בשביל בידור שהקהל יילך ויקנה כרטיסים. אמנות, ללא מימון ציבורי, תתקשה להחזיק מעמד. אמנות היא לא תמיד אסתטית. אמנות עוסקת בחיים, ובחיים יש גם צדדים אפלים. אמנות אמורה לזעזע אותנו ולעורר מחשבה. וזה בדיוק מה שההצגה של לידל עשתה. היא נתנה לקהל אגרוף בבטן. היא דקרה אותו בחרב.