הכל עובר דרך האוכל

אחרי שני בעלים, שני ילדים וארבעה נכדים הסתבכה העיתונאית עמליה ארגמן־ברנע בפנצ'ר. "אבל לא נבהלתי מפני שכל ההריונות הספרותיים שלי לא היו מתוכננים", היא מספרת, "וזו הסיבה לכך שאני לא כותבת פיקשן. אני כותבת רק כשהמציאות אוחזת בכנף בגדי ופוקדת עלי 'תכתבי'. עורקי הכתיבה שלי מחוברים לחיי, אחד לאחד".

מההיריון הנוכחי נולד ספרה העשירי "תאכלי, שיהיה לך כוח לסבול" (הוצאת "אבן חושן") שבו היא מניחה בצלחת את הזיכרונות והמתכונים של אמה, זהבה ברש הירושלמית, שחגגה לפני חודש וקצת את יום הולדתה ה־100.

"כשאימא היתה בת 95 התחלתי לכתוב בפייסבוק כל מיני אנקדוטות קטנות מחייה ונדהמתי כשהיא הפכה לאייקון", מספרת ארגמן־ברנע (67), שכתבה ב"ידיעות אחרונות" במשך שלושה עשורים. "אנשים ראו בה את האימא שיש או שהיתה להם. לאור ההתלהבות התחלתי להעלות תמונות שלה, מעכשיו ומהעבר, והתגובות מכמירות הלב גרמו לי להבין שזה יהיה מאוד אגואיסטי מצידי אם לא אחלוק את פניני החוכמה שלה, כדי שגם אחרים יתענגו עליהן. לדוגמה, כל ערב, בעשר בדיוק, כשהתעריף של בזק מוזל, אימא מצלצלת אליי ושואלת 'סגרת את כל החלונות? הוצאת את כל החשמלים? שלא תשאירי תנור בוער, חס וחלילה'. ובקיץ זה 'שלא תשאירי מזגן בוער'. זו שפתה. בערב יום כיפור שאלתי את אימא האם היא מתכוננת לצום ותשובתה היתה '95 שנים אני צמה, אז למה לשנות?'. אודיה קורן אמרה לי: 'הגיע הזמן להדפיס את הפתגמים של אימא שלך על טי־שרט'. נירה רבינוביץ' אמרה לי: 'כל פתגם שאת מעלה גורם לי לבכות מפני שהיא גם אימא שלי', ועניתי לה: 'בבקשה, בואי להיות אחותי, הרי אני בת יחידה שתמיד מחפשת אחות'. עם הזמן שמתי לב שאימא מוקפת במעגל וירטואלי שמבקש עוד ועוד".

אמה, לדבריה, לא היתה מודעת למעגל המעריצים שכיתר אותה. "אימא לא משתמשת במחשב מפני שהיא מחכה עד שאזרוק את המחשב שלי. היא לא רוצה לקנות חדש. ואימא אמרה, 'אני מבינה מה זה פייס ומה זה בוק, אבל תסבירו לי מה זה פייסבוק'. לדעתי, הסקרנות שלה היא אחת הסיבות לאריכות חייה. האישה, שנולדה ב־1917, במלחמת העולם הראשונה, וגדלה עם שירותים בדמות בור שופכין בקצה הרחוב, דוחה ומבקרת את הטכנולוגיה והמודרניזציה ומתלוננת 'מה קרה לעולם שלנו', ומצד שני היא סקרנית לדעת הכל".

כשארגמן־ברנע ביקשה מאמה להעלות את מתכוניה על הכתב, היא נתקלה בסירוב מוחלט. "אימא אמרה: 'אין סיכוי. מה יש לכתוב על אוכל? מספיק שבטלוויזיה קוצצים כל מיני דברים שאני אפילו לא יודעת איך קוראים להם. שכל אחד יעשה את מה שהוא אוהב. אני לא יכולה להגיד לאנשים כמה סוכר לקחת, צריך להרגיש את זה בידיים'. היא עמדה בסירובה עד שרעות, בתי, שהיתה רחוקה מאוד מהמטבח הפולני, הכינה עוגת לייקח פשוטה ומנחמת וסיפרה לסבתה שהורידה את המתכון מהאינטרנט. רק אז אימא קראה לי ואמרה 'עכשיו אתן לך את המתכון'. היא לא נתנה לאינטרנט לנצח אותה. עד היום היא מבשלת את מה שלמדה בבית אמה, ב־19 שנות חייה שם, עד שעלתה לפלסטינה כדי להתאחד עם אבי, העיתונאי והסופר מנחם ברש־רועי, שהיה האהוב שלה מגיל 15. בפולניה היא לא הכירה עגבניות ורק בארץ הקודש הן נכנסו למטבח שלה. היא ניהלה ירוק מבלי להיות מודעת לכך. השאריות לא נזרקות לפח, תמיד אפשר למחזר, והיא מתנגדת לשימוש בחומרים שלא מתכלים. עד היום, אחרי מסיבת יומולדת לנינים, היא שוטפת בחשאי את הכלים החד־פעמיים".

לדבריה, היא כתבה את הספר "על סיגריות וכדורים, כמו 'אישה בורחת מבשורה', מפני שאין מה לעשות, אני נמצאת בתהליך של פרידה מאימא. הדיסקט של חיי נמצא אצלה וברגע שהיא תעזוב את העולם הכל יימחק. הכתיבה היתה משא ומסע שבו פרעתי את החשבונות של עצמי, ולכן, לדעתי, זה ספר על אימהות הרבה יותר מספר בישול. אימא שלי מכירה רק אהבה שבאה בדאגה. עד היום, כשאימא שומעת בקולי שאני עצובה, היא שואלת 'אכלת משהו?', מפני שהאוכל הוא הנשק והתרופה".

האם גם ילדייך יכתבו ביום מן הימים את ספר הזיכרונות והמתכונים שלך?

"אין סיכוי", היא חורצת, בדיוק כמו אמה. "ילדיי לא באים אליי לארוחות שבת וחג, והמשפחתיות סביב השולחן לא מדברת אליהם, מה שמסב לי צער רב. אימא היא זו שמתחזקת את ארבעת הדורות, ואני יודעת שהקשר הזה ייפרם אחרי לכתה. לכן אני מציעה לכל אדם להציץ בסירים הפיזיים והמטאפוריים של אמו ולמצוא בהם אהבה".