החולה המעולה

העונה ה־14 של "ארץ נהדרת" לא הייתה היציבה בתולדותיה. בתחילה נדמה היה כי הטלטלה שתוקפת את הז'אנר שבו פועלת התוכנית הוותיקה לא פסחה מעליה. הטקסטים הוסיפו להיות בועטים ונשכניים, אבל לראשונה מזה שנים ניכרו עליהם גם סימני עייפות ושחיקה.

בהמשך, המרוץ הסיזיפי אחרי אירועים מזן "נו איך אפשר להתעלות על זה" כבר נכנס לקצב המוכר וסיפק ניצוצות. למשל, החיקוי של אודי כגן לח"כ דוד ביטן והמערכונים הורסי השלפוחית של אייל ברקוביץ' (ערן זרחוביץ') ואופירה אסייג (עלמה זק).

הספרינט המסורתי של סיום העונה שיקף את הפרקים שקדמו לו. הניסיון לדחוס את כל הנושאים וכל הדמויות שהעסיקו את הכותבים הזכיר את רכבת ההרים שמככבת בפתיח: נסיעה מסחררת שנעה בין תענוג לכאב בטן. ההתמקמות על במת אמפי־וואהל בתל־אביב הולידה מערכוני אולפן ארוכים ולא אחידים, בעיקר בחלק הפוליטי. המאמץ העילאי לפזר את הפאנצ'ים בין כל האגפים הותיר תחושת תפסת־מרובה־לא־תפסת קלאסית, עד לשורה התחתונה החדה והכואבת על המלחמה שתאחד את כולנו.

לכן מה שייזכר מהעונה הזאת אינו המרדף אחרי ביבי־בנט־רגב, אלא סדרת המערכונים שהציגה את שאולי (אסי כהן) ואירנה (ליאת הר לב) בנבכי מערכת הבריאות, בעקבות אבחון הסרטן אצל שאולי. שם, משוחררת מהצורך לגמור כל משפט בבדיחה, התגלתה החירות היצירתית הגדולה והייחודית שיש ל"ארץ נהדרת" בנוף הישראלי.

מסעם של שאולי ואירנה היה קומדיה אקזיסטנציאליסטית שחורה ומבריקה, שהיטיבה להפנים ולבטא את המורכבות שיש בהתמודדות הישראלית עם המרכיב הכי בולט והכי מודחק בזהותה הלאומית: המוות. במסדרונות בית־החולים פגשו שאולי ואירנה יומיום קטן ואפור, שבמקרה נוגע לדברים החשובים באמת. וזה כמובן היה מצחיק בטירוף — איך לא — אבל גם מורבידי, מעמיק ומעורר הרהורים לא פחות מעוד דאחקה על מדינה שמאבדת את זה.

"רצית להישאר בחיים?" אומרת אירנה לשאולי, שמתבשר שהגידול בנסיגה אבל זה לא מה שימנע ממנו לחכות בבית לטכנאי של המייבש. "אלה החיים, מאמי", היא חותמת. ובכן, אף אחד לא יודע לאן העסק הזה הולך, אבל לפחות יש מה לכתוב על הקבר.

יחידת עוקץ

"זמן אמת", כאן, 21:00

בדרכו הבטוחה להפוך לסרט הוליוודי, סיפור "עוקץ המאה" בכיכובם של נוכלים צרפתים־יהודים עצר להתרעננות בתוכנית התחקירים של "כאן". הקשר הישראלי למותחן בעל הממד הקומי הלא מבוטל — הם קנו ומכרו זיהום אוויר, למען השם — חורג מהחיבור המפורסם בין ארנו מימרן, מגיבורי הפרשה, לבנימין נתניהו. בתחקיר שערכה עמנואל אלבז־פלפס וביים ארי פינס הוסבר, למשל, כיצד הכנופיה פעלה מתוך ישראל והצלחתה המסחררת אף תידלקה את בועת הנדל"ן במדינה.

לכן היה מגוחך לשמוע את המרואיין המרכזי, י', ממשתתפי ההונאה, מנסה להפריד רגשית בין גניבה מממשלת צרפת ובין גניבה מממשלת ישראל. "בן אדם שלוקח שקל בארץ מהמדינה", אמר י' בעברית עמוסת מבטא, "הוא לוקח מחייל, הוא לוקח ממיטה בבית־חולים". אז חבורת "עוקץ המאה" לא דפקה את אזרחי ישראל ישירות, אלא בעקיפין. תודה באמת.