yed300250
הכי מטוקבקות
    מני אסייג
    7 לילות • 14.06.2017
    גם אני קצת גזען, אבל האשכנזים התחילו
    'ארץ נהדרת' מגחיכים את המזרחים ומצדדים באויב בזמן מלחמה, אסף הראל הביא אחוזי רייטינג של חלב דל שומן וזילזל בחיילים, שי גולדשטיין הוא מתנשא תל–אביבי ואלונה קמחי מנוולת. מני אסייג, אח של שלום וזה שיוצר איתו את 'שנות ה–80' המצליחה, יוצא מהצל המשפחתי ומסביר למה לא כדאי לקחת כדורי ואליום כמו סוכריות
    גבי בר־חיים | צילום: יונתן בלום

    למולי שגב, היוצר והעורך הראשי של 'ארץ נהדרת', לא כדאי לפגוש את מני אסייג, היוצר של 'שנות ה־80' (בשותפות עם אחיו שלום). בעצם גם לא לליאור שליין. ולאסף הראל. ולשי גולדשטיין. בקיצור, הבנתם את המסר. "והם גם לא היו יושבים איתי", אסייג יורה. "כי אני הרי נחות. אני שכונה. אבל יש לי הרבה מה להגיד להם".

     

    בבקשה.

    "'ארץ נהדרת' למשל מצחיקים אותי ברמות וחשוב לי שתצייני את זה. אבל לא יכול להיות שהם יקראו לחיילי צה"ל קלגסים. שבזמן של מלחמה הם פתאום שוכחים מי הם ומצדדים בצד השני. ובוא'נה' יורים על הילדים שלך טילים! אתה נורמלי? וזה עושות עוד תכניות בידור".

     

     

     
    אני כיום בטופ של כותבי הסדרות. 'שנות ה־ 80 '
    אני כיום בטופ של כותבי הסדרות. 'שנות ה־ 80 '

     

     

    כמו מי למשל? 

    "אסף הראל. איתו נכנסתי לסוג של מלחמה, אמרתי שאחוזי הרייטינג שלו שווים לזה של חלב דל שומן עד ששלום התערב ואמר לי להפסיק. מבחינתי, כשהתוכנית של אסף הראל ירדה זו הייתה הוכחה שיש אלוהים בשמיים. שם המלחמה מול הראל התחילה: כשכתבתי שהפסק ת התוכנית שלו היא סימן לקיומו של בורא עולם. וזה גם מתחבר לזה שאם אתה סאטיריקן בארץ אז אתה מזלזל במאמינים, בתנ"ך או בחיילי צה"ל".

     

    הוא ענה על הטענות שלך?

    "בצורה הכי מתנשאת. אמר שרואים שאני מוגבל ושאין לי יכולות כתיבה. דיבר על התבונה שלי, על ההשכלה שלי, על יכולות הכתיבה שלי. יעני הוא אינטלקטואל ואני שכונה מעפן, לא משנה שמה שאני עושה מביא עשרות אחוזי רייטינג ומה שהוא עושה מביא שלושה אחוז. אבל הוא הגאון".

     

    נעלבת?

    "אני נעלב מכל דבר כזה. ועוד איך נעלבתי. נעלבתי גם משי גולדשטיין, שהיה חבר והכרנו כששלום היה עונה אחת ב'מועדון לילה'. הוא היה חבר איתנו והיה סבבה. והנה, בתוכנית הרדיו שלו ושל אורי גוטליב - שגם לו עזרתי לא מעט - הוא דיבר על המאבק שלי עם אסף הראל. ומה היה לו להגיד? 'אני כועס על אסף הראל כי אני לא מבין איך הוא מתייחס ליצור כמו מני אסייג. הוא בכלל 7 לוולים מעל מני אסייג'. מי זה שי גולדשטיין שידבר עליי ככה? הוא יודע מה מני אסייג עשה?"

     

    זה קשור בעיניך לזה שאתה אסייג.

    "ברור".

     

    ולזה שאתה מהפריפריה?

    "ברור. מי שמגיע מהפריפריה בדרך כלל כהה ברובו. וכן, זו ההתנשאות התל־אביבית. כשכתבתי משהו בנושא של הגנה על המולדת ונגד 'שוברים שתיקה' מגיבים לי 30 תסריטאים שעבדתי עם כולם. חלק מהם כבר ירדו לרמות של 'אתה לא שווה כלום בלי אחיך, אתה ואחיך לא שווים כלום'. עכשיו, אתם התחננתם אליי לעבודה! הבעיה היא שכל מה שאני אומר מייחסים אוטמטית לשלום".

     

    אני רוצה לחזור לרגע אחורה: לבקר את חיילי צה"ל זה לגיטימי בתוכנית סאטירה. לכן זו סאטירה.

    "אז למה זה לא לגיטימי לשים את מולי שגב במדים של נאצי?!"

     

    אתה לא באמת שואל את זה.

    "אני כן. לכל אחד יש קווים אדומים. זאת אומרת, אני לא בעד זה. אבל גם בסאטירה צריך קווים אדומים: להגיד על חיילי צה"ל שהם יורים בתינוקות ושקרים וסילופים זה לא בסדר. ואסור לצחוק על משפחות של נופלים".

     

    מצחיק שזה מה שאתה אומר כשהתחושה היא שמותר פחות ופחות לדבר פה אלא אם אתה דוד ביטן ואז אתה יכול להשתלח גם במשפחות שכולות.

    "התקשורת ניפחה את הכל כי ביטן הוא מזרחי. אגב, לכן הוא גם טיפש ב'ארץ נהדרת'. אף פעם לא ראיתי סאטירה על אשכנזי שאומרת שהוא טיפש. הם תמיד משהו אחר. תסתכלי על 'ארץ נהדרת' מכל השנים. עוזי כהן ז"ל. היו לו בעיות שמיעה אז הוא היה קצת שכונה בגלל זה. גם את פואד עשו אידיוט. תמיד טיפשים זה שחורים. סליחה, כהים. בעיניי זה קו מנחה ואג'נדה. ואפשר למצוא ים של טמבלים אשכנזים. ואני שומע על זה הרבה טענות מאנשים, שהם מאוכזבים מהקו הזה".

     

    אתה מדבר רק על פוליטיקאים?

    "לא. למשל, דדי דדון. הוא מלעיג את המוזיקה המזרחית. את זה משמיעים בגלגלצ. למה זה נהיה להיט? כי זה גזעני, וכי זה מראה איך יוצרים מוזיקה נמוכה, וכמו שיש דודו אהרון נעשה דדי דדון. זה 'ארץ נהדרת'. לקחו את הכישרון העצום של אסי כהן שכל מה שהוא עושה ייצא טוב ואז בוא נוכיח בדרך עקיפה שהרוב לא יבינו איך יוצרים להיט של איזה טמבל מזרחי, ובגלגלצ ישמיעו את זה כי הם גאונים והם מבינים את המסר. מבחינתי שישימו עליי איקס. שאהיה המזרחי והימני המטורף. יש לי מספיק עבודה. אני לא תלוי באף אחד".

     

    נראה לי שאתה נהנה מהתדמית הזו.

    "לא יודע אם נהנה. מה שחשוב לי להדגיש זה שאני, מני אסייג, מחובר לאנשים בפריפריה, לפריפריה, מדבר בשפה שלהם, לא התנתק ממנה לעולם, חושב שהיא שפה חמה ואנושית, ימשיך לאהוב את מדינת ישראל וימשיך לתקוף את שונאיה, גם אם אלו חיילים שהחליטו לבגוד כמו 'שוברים שתיקה', ואני אמשיך לרדוף תוכניות טלוויזיה שמוציאות את חיילי צה"ל מרושעים, והן גם מצחיקות לפעמים (צוחק), ואני אמשיך להגיד את דעתי, למרות שזה לפעמים מכעיס את אחי שלום".

     

    אולי הוא, הממלכתי, נהנה מזה קצת? שאתה משחרר קיטור גם בשבילו?

    "לא חושב. הוא תמיד אומר לי, 'די'. זה לא עושה לנו טוב המלחמות האלו".

     

    ומה אתה עונה לו?

    "שאני, מני אסייג, כבר בן 47, ותן לי לדבר כבר. מה אתה מפחד. הגיע הזמן שיבינו שאנחנו לא אותו בן אדם".

     

    * * * 

    ועכשיו זו מלחמת העצמאות של אסייג הצעיר, שרוצה שתדעו שהוא כבר לא רק האח הקטן של שלום, אלא יוצר מוכשר בפני עצמו. העונה השלישית של 'שנות ה־80', שהוא היוצר והכותב הראשי שלה, מגוללת את סיפורם המשפחתי של האסייגים, משפחה מרוקאית בטירת כרמל. העונה החדשה שמשודרת בימי רביעי ברשת, ערוץ 2, והתגלתה שוב כמחצבת רייטינג.

    המבקרים, באופן מסורתי לא פירגנו. על העונות הקודמות של התוכנית הם כתבו שהיא נמוכה. גזענית. רדודה. לועגת למרוקאים. אשכנזים. לא מצחיקה. לא לראות. אבל אסייג, אדם מאמין, כאמור, סירב לוותר.

    אחרי שבע עונות של ההצלחה הקומית 'צחוק מעבודה', כתיבת מופעים לאחיו, לרותם אבוהב, ננסי ברנדס ואחרים ("זה היה נחמד להתנתק קצת משלום"), אסייג הצעיר החליט שהוא יפצח את הגנום של הסיטקום הטלוויזיוני. "שלום נלחם עליי, גם כשאמרו לו שלא כתבתי סדרה בחיים. וזה לא נפוטיזם. תמיד יגידו שזה בגלל אח שלי. אז קודם כל אני מודה ששלום אסייג הגדול פתח דלתות גם לאח שלו וגם לבן שלו. מה שעשו משפחת בנאי ולא שמעתי שהיה מישהו שגינה אותם. ובגלל איך שאני כותב, אני כיום בטופ של הכותבים לסטנדאפיסטים, ועכשיו גם בטופ של כותבי הסדרות. מבחינתי שלום פתח לי את הדלת, אבל אני נכנסתי לבד".

     

    העקשנות השתלמה לו: הביקורות על העונה הנוכחית כבר מדברות על הסדרה במונחים של נוסטלגיה. מודעות עצמית. אידיאולוגיה. נכון, הכל עדיין עטוף במבטאים ובקווקזים משוגעים ובאשכנזים קרים שנשלפו היישר מתוך סרט בורקס - אבל גם למבקרי טלוויזיה כבר ברור ששנות ה־80 היא טקסט תרבותי לא פחות ממה שהיא טקסט חברתי. ותאהבו אותה או תשנאו אותה, גם כאן העם אמר את דברו.

    אסייג, איש שנמצא מבחינתו תמיד בשלב ההוכחה, חוגג: "הסדרה שלי עושה היסטוריה. התחושה שהצלחנו הגיעה סופית בעונה הזאת. בעונה 3 ההיסטריה התחילה עוד לפני שהעונה עלתה. אני מרגיש את זה. פתאום נעשיתי סלב. האהדה מגיעה מהרחוב, מחברי כנסת. מכולם".

     

    מי למשל?

    "אופיר אקוניס סימס לי שהוא נקרע מהסדרה. והמבקרים פירגנו! עינב שיף (מבקר הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות') השווה את פרוספר לסלאח שבתי".

    בשנות ה־80, אסייג חי בטירת כרמל עם אחיו הגדול שלום. הוא גדל בידיעה שיהיה כדורסלן עד שסבל מפציעה, ובסוף הלך להיות טכנאי בבזק. "שלום היה בליין עם בנות, אני הייתי הולך לישון בתשע. הייתי ילד שלומד, עוזר להורים. שלום היה עצלן", הוא נזכר. "הוא לא היה מפחד מעימותים בבית, עם ההורים, אני תמיד עשיתי חשבון. אני זוכר ימים מאוד לא פשוטים. שמנסים להביא כסף לאוכל כדי שיהיה בבית. ושמנסים לעקל את הטלוויזיה. והבנאדם ממשיך להגיד, אני בדרן. תגיד, אתה מטומטם עכשיו? איזה בדרן ואיזה נעליים. אני חוויתי את כל הדברים האלו מאוד קשה. בעיקר מריבות של ההורים. היום אני יודע שלא שזה היה כזה נורא אבל כנראה שאני הייתי מאוד רגיש".

    איש נעים מאוד. אינטליגנטי. מתרגז מהר, אבל גם שביר. גבר מזרחי, הוא צוחק, לא רק שלא בוכה, אלא גם לא הולך לטיפול. לכתיבה, כאמור, הוא הגיע אחרי שאחיו - אז כבר קומיקאי מהשורה הראשונה - ביקש ממנו לכתוב כמה בדיחות למופע היחיד שלו.

    אסייג הצעיר, הפתיע עם מחברת מלאת פאנצ'ים. משם הדרך הייתה קצרה לכתיבת המופע של אחיו הגדול, הנערץ, המשפיע: "כל המועקות האלו של הילדות התפרצו שנים אחר כך בהתקפי חרדה", הוא מסביר. "כשיצא המופע של שלום, הראשון שכתבתי, אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי, 'אני הולך למות'. הייתי בטוח שזה התקף לב. לקחו אותי לבית חולים וחשבתי שאמות בדרך. בבית חולים זה קצת נרגע, אבל יומיים אחרי זה זה קרה עוד פעם בעבודה. ועוד פעם. כל פעם שהייתה התקהלות של אנשים סביבי זה היה קורה. אני זוכר שהייתי במופע של קטורזה ואמרתי, 'אני חוטף את זה', ובאמצע ברחתי. מאמצע האולם קטורזה צועק, 'לאיפה אתה הולך?' כל פעם אתה בטוח שאתה הולך למות ואז זה נרגע כשאני לבד".

     

    וזה התחיל כשהתחלת לכתוב? זו איזושהי חרדת ביצוע?

    "זה קשור לדעתי לילד הראשון. הוא נולד עם בעיה בכליה. זה גמר אותי. ברוך השם, בסוף זה הסתדר. אני זוכר שהיינו הולכים לרופא והוא היה אומר לי, 'מה, אתה לא יודע לעשות ילדים?' הוא חשב שזה מצחיק אותי ואני רק רציתי לבכות. מה זה, כוסומו עכשיו אתה בא לצחוק איתי? ואיך הייתי שונא את ימי ראשון. זה היה יום של ביקורת לכליות בבית החולים. אולטרסאונד. במוצ"ש כבר הייתי מתבאס. בכלל אני דיכאוני".

     

    בדרך כלל אנשים שעובדים בלהצחיק הם לא טיפוסים עם שמחת חיים.

    "אבל אני עובר את כולם נראה לי. כל הזמן בדיכי".

     

    כמו אייל גולן, זה לא פשוט להיות פשוט?

    "(בציניות) זה באמת לא פשוט לנהוג במרצדס מייבאך. אני כזה שכל הזמן חושב שלילי. אני אידיוט, נו".

     

    איך אתה מתמודד עם הדיכי שלך?

    "עם כדורים. רק בפעם ה־900 שהיינו במיון אח שלי אמר למנהל המיון, 'בוא תעזור לו, כל הזמן יש לו התקפות שהוא הולך למות ולא יודעים מה יש לו'. הוא בדק אותי, לקח אותי לפסיכיאטר. בחודשיים לקחתי כמויות של ואליומים, נראיתי כמו נרקומן. הייתי שם ואליום מתחת ללשון, בלי מים. ככה בשביל ההשפעה המהירה. לא עזר".

     

    כמה כדורים ביום?

    "לא יודע. בערימות. בלי חשבון. אחרי זה הייתי צריך לקחת תרופה כדי להיגמל מהוואליום, ככה לפחות הם טענו. אחרי זה הפסיכיאטרית אמרה לי, 'יש לך פאניק דיסאורדר ואתה חייב את התרופה הזו והזו שנה וזה לא יחזור. רק קח בחשבון שיש לזה סיכון של עשרה אחוז לאימפוטנציה'. (צוחק) אמרתי לה, 'גם אם זה 70 אחוז אימפוטנציה אני מוכן, כי אני הולך למות! מה זה?!'

     

    זה מה שאנשים שלא היו בדיכאון לא מבינים: למי אכפת מחשק מיני, רק תן להרגיש כמו בנאדם.

     

    "שנה לקחתי סרוקסט ואז אמרו לי להפסיק בהדרגה. הפסקתי ואז חטפתי את זה הכי קשה. עקירת שורש בלי הרדמה לא מתקרבת לזה. ואז חזרתי בלי לשאול אף אחד. כבר ים שנים".

     

    אתה רוצה להפסיק?

    "אם היית אומרת לי שהחרדות לא היו חוזרות הייתי מפסיק אתמול. הבעיה היא שמרגישים הרבה פחות. זה מה שהכדורים האלו עושים. הם מדכאים רגשות. לא בכיתי בהלוויה של אבא ואמא שלי. ורציתי לבכות. אתה לא נורא שמח ולא נורא עצוב. הדבר היחיד שעושה אותי שמח כמו פעם זה השמחות של המשפחה".

      

    * * *

    בניגוד לאחיו שלום, שגר בתל־אביב, מני אסייג חוטף קריזה ערב לפני שהוא צריך להגיע למרכז. כיום הוא גר בקריית־מוצקין. "משם המקום היחיד שאני מסוגל לעבור אליו זה טירה", הוא חותם. בשעות הפנאי הוא אוהב לבלות עם חברים ולקרוא לא מעט. כרגע, למשל, זו הביוגרפיה של היינריך הימלר. "כן, אני אוהב לקרוא על הרייך השלישי, לקרוא ולקלל. העם הגרמני הרבה יותר אשם ממה שהוא טוען. כולם אומרים 'לא ידעתי, לא שמעתי' - הם מה זה ידעו. מה זה תמכו. יש לנו עדיין חשבון איתם מבחינתי. וגם, מאור זגורי חבר שלי אבל לא אהבתי את איך שהוא התייחס ליום השואה ב'זגורי אימפריה', כשאיבגי לא רוצה לעמוד בצפירה בגלל איך שהתייחסו אליו כעולה חדש. אנחנו גדלנו בין מרוקאים ותמיד היה כבוד מוחלט לקורבנות השואה ולכאב העצום שלהם. אני אוהב את מאור אבל זה היה מסולף. שציבור הקוראים ידע שמרוקאים לא עושים חשבונות קטנוניים".

    עוד חברה של אסייג היא מירי רגב שהתקשרה לברך אותו על ההצלחה של 'שנות ה־80' ובכלל, מחליפה איתו לא מעט מסרים, ולאסייג חשוב להדגיש ש"מירי לא פראיירית. היא מדברת הרבה והיא גם עושה - היא שרת תרבות מצוינת. אני מסכים עם כל מה שמירי מתכוונת אליו, לא עם כל מה שהיא אומרת".

     

    תסביר.

    "את יודעת איפה מירי טעתה לדעתי? בטקס פרסי אופיר. כי דווקא בשנה הזו זכו סרטים של מזרחים. מצד שני האנשים האלה מזלזלים בה ומסתכלים עליה כאילו שהיא אספסוף. הם גם לא מקבלים את רצון הבוחר. הם לא דמוקרטים. זה מה שכתבה המנוולת הזאת אלונה קמחי על כל הניאנדרטלים האלו, זה תסמונת של אי־דמוקרטיה".

     

    אתה ומירי רגב לא מקופחים. היא שרת התרבות. אתה תסריטאי של התוכנית הכי נצפית. אולי הגיע הזמן להשאיר אותם מאחור?

    "רגשי הנחיתות נוצרו כי שנים אמרו שאנחנו שכונה. אנשים שהגיעו למערכת של 'צחוק מעבודה' מ'מצב האומה' ולא עמדו בקצב של הפאנצ'ים, מתביישים אחרי זה להגיד שהם עבדו אצלנו. אבל חמסה, הם היו מסתפקים בעשרה אחוז מהסכום שאני מכניס ממופעי הסטנד־אפ שאני כותב".

    "בזמנו תוכנית הלייט־נייט של ליאור שליין נבחרה על פני התוכנית של שלום אסייג. עשינו פיילוט פצצת עולם וליאור שליין בא עם די כלום ושום דבר וקיבל לייט־נייט במקום שלום. יש לי פתגם יפה: בעיני המבקרים כששלום ושליין חופרים את אותו בור, אומרים ששלום חופר נמוך ושליין חופר לעומק".

    גם את התוצר הנוכחי של שליין, 'גב האומה', אסייג לא מחבב. "'גב האומה' זו תוכנית שמביאה לי פריחה. הרבה פוליטיקאים יורים לעצמם ברגל כשהם מגיעים לשם כדי להראות שיש להם חוש הומור ובעצם נותנים לה גושפנקה. זה מה שביבי עשה. עצם הנוכחות שלו שם הקפיצה את התוכנית והאדירה אותה. אתה לא מבין שאתה עושה את זה לתוכנית שקוטלת אותך מהבוקר עד הלילה?"

    לגבי אחת הביקורות כנגד התוכנית שלו עצמו נדמה שאסייג מסכים. כשהוא נדרש להסביר את הדמות של פריזר, האשכנזי המלוקק והקפוא שמגלם עפר שכטר בסדרה הוא אומר, "גם אני קצת גזען, כולנו גזענים. אבל האמת היא שהם התחילו!"

     

    מי זה הם?

    "הם זה מה שהוא מייצג, הכרמליסטים, האלה מהכרמל. וגם הקיבוצניקים. בכרמל היית רק מתקרב למועדון ולא היה מצב שיכניסו אותך אם אתה כהה מטירה. מהאחיינים שלי אני שומע שאמרו להם במועדון בקיבוץ, 'תעופו מפה'. גירשו אותם עם צינור מים. ילדים טובים! נשמות! כולי זעם".

     

    זעם שהביא לדמות היחידה שגזענית ממש בסדרה.

    "כן, אבל עפר כל כך מוכשר ומקסים שזה גזעני חמוד. כמו ארצ'י בנקר כזה. אבל עזבי, את יודעת מה הבעיה שלנו? רגשי. למשל דוד לוי. הוא היה יכול להיות ראש ממשלה אבל הוא נעלב מדברים שהוא לא היה אמור להיפגע מהם כפוליטיקאי. וחבל. היה יכול להיות ראש הממשלה המרוקאי הראשון שיביא שלום".

     

    ואתה?

     "אני הכי רגשי. הכי נעלב. אבל כמו שאמרתי: הם התחילו".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 14.06.17 , 04:27
    yed660100