האם סרטון ה"ערסוואתים" של נאור ציון פוגעני כלפי מזרחיים?
קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
גזענות עצובה
שלומי חתוכה
עשרים שנה עברו מסרט הטבע הראשון של נאור ציון על הערסים ועד הסרטון השני שלו שהפציע ממש בימים אלה. במילים אחרות: עשרים שנה עברו מאז שנאלצנו לצפות בזוועות הגזעניות האלו בשקט, מבלי יכולת לומר מילה ועד שיכולנו לפתוח את הפה. למחות, להיאבק. כן, בעשרים השנים האלו יש כמה דברים שהשתנו — לעזאזל, אפילו מפלגת העבודה — ויש כמה שלא. כמו נאור ציון למשל.
כמה סמלי שאפילו מפלגת מפא"י, על כל הגזענות שהייתה מנת חלקה, כבר מצליחה להעמיד שני מתמודדים מרוקאים. אבל נאור ציון נותר בשלו. כמה עלוב. חודש בלבד אחרי שנשיא המדינה נשא נאום היסטורי נגד גזענות וסטריאוטיפים המשפיעים על הדימוי העצמי הירוד של ילדים, שעליהם אחראים משרדי הפרסום. זה גרם לי לחשוב על כל האנשים שהיו צריכים להיחלץ מהמטרה שסימנו להם גזענים כמו ציון, כמה צבעי הסוואה הם היו צריכים למרוח על המבטא שלהם או הלבוש או שם משפחתם. צריכים להיחלץ מהמטרה שסימנו להם נאור ציון ואחרים על פרצופם ולו בשל צבע עורם. לפעמים אחרים הפילו אותם בגלל זה. לפעמים, וזה הכי עצוב, אפילו הם עצמם.
יש כאן, כמובן, עוד משהו: נאור ציון הוא בעצמו מזרחי. העובדה שמי שמשתייכים לקבוצה אחת לועגים לעצמם הוא השיא. זהו מופע הקרקס הכי מרשים שיכול להציע המדכא, לוליינות מושלמת. ככה תדע כיצד קבוצה מצליחה להגיע לאמנות של דיכוי: המדוכאים עצמם כבר עושים עבורה את העבודה. את ההגזעה מבצעים עבורו בדיוק אלו שהוא מבקש להקטין ולהשפיל. מזרחים כבר עושים עבורם את הגזענות. נאור ציון משתייך לזן קומיקאים מזרחים, שכמו מחלה אוטואימונית התוקפת את הגוף פוגעים במשפחתם. פוגעים במי שנושאים את הזהות הזו עצמה. מה שהוא לא יודע זה שהוא החיה הנכחדת, וכמה טוב שכך.
הכותב הוא משורר ועורך בתאגיד השידור הציבורי
צפו בסרטון המחלוקת:
הומור עצמי לא יזיק
אמיר שוורץצפיתי בסרטון של נאור ציון המציג את שבט הערסים כתופעת טבע ייחודית לישראל. ואז צפיתי שוב בכל תשע דקותיו הארוכות בכדי להבין כיצד הוא עורר סערה שכזו. פה ושם נעלבתי, אבל כנראה לא מהסיבה הנכונה. כשיש פאנץ' טוב — ומיד נגיע לאיכות הפאנצ'ים בסרטון של ציון — צריך לחבקו ולא משנה כמה הנושא נפיץ. למעשה, אחת הדרכים המוצלחות למוסס קונפליקטים בין־תרבותיים היא לצחוק עליהם.
כשאדי מרפי הצעיר הריץ את מופע הסטנד־אפ שלו "בגסות" הוא פירק את התרבות השחורה בארה"ב לגורמים. למרות שכתלמיד תיכון ישראלי חלק מהנושאים חלפו מעל לראשי, הבטן כאבה לי מרוב צחוק. אני בטוח שהיו כאלו שנעלבו ממנו וטענו שיוצרו מנציח סטריאוטיפים גזעניים ועוד גורף מהם הון. אבל מי שבאמת אוהב הומור לא יכול היה לסרב לו.
מרפי לא לבד. סאלח שבתי של אפרים קישון לא הוציא אף צד טוב: לא את המזרחים במעברה ובטח שלא את הממסד המפא"יניקי־אשכנזי והקיבוצניקים שהתנשאו עליהם. גם "חתונת הדמים", מהמערכונים היותר מושחזים של הגשש החיוור, יצר מפוטנציאל התנגשות בין־עדתי — שוב, תוך רתימת כמעט כל דעה מוקדמת — מערכון אדיר שמצחיק אותי גם רבע מאה לאחר שנכתב.
אבל מעבר לדיון על מהו הומור נכון או כמה לאפשר לזרועות הפוליטיקלי־קורקט לחדד פאנצ'ים, כדאי לכולנו להצטייד בהומור עצמי — תכונה שהפכה כמה מהבדחנים היהודיים לקומיקאים הטובים בעולם. כמעט כל המשפחה הענפה של סבי וסבתי נרצחה בשואה, וכשאני שומע בדיחה טובה על מה שקרה שם, אני צוחק. גם כשצוחקים על הסטריאוטיפ הפולני שלהם אני נהנה. למעשה, יש לי כמה בדיחות טובות יותר משלי. סרטון הטבע של ציון אולי מושקע אבל בדומה לסרטון שהריץ בשנות התשעים יותר משהוא גזעני או כזה שנתפס כמתייג עדות שלמות כערסים הוא פשוט לא מצחיק ובעיקר צפוי וממוחזר. אם כבר להתרגז ממשהו — אז מהמחשבה שהומור שלא הצחיק אז יצליח לעבוד עליכם הפעם.
לפנייה לכתב/ת 
