כשהרופאה של אילי אבינר שמעה שהיא מתכננת טיול מאתגר, היא התפלאה: "את באמת רוצה לנסוע למרוקו במצבך?", שאלה אותה, ואבינר, שנלחמת כבר שנתיים בסרטן ריאה גרורתי, השיבה בציניות: "את יודעת מה? לא אסע. אני אשכב במיטה ואחכה למוות", היא מספרת ופורצת בצחוק. הרופאה צחקה יחד איתה ואמרה לה, "את צודקת, תסעי".

אבינר, 60, חלתה לפני שנתיים. בתחילה חשבו הרופאים שאיתרו את הסרטן בזמן, אבל אחרי שהוסרה אונה מריאתה הימנית התבררה התמונה הקשה — "הסרטן היה בדרגה 4". אבל אבינר לא נתנה למחלה לשבש לה את התוכניות. חודש וחצי אחרי הניתוח כבר עלתה על מטוס לארצות־הברית. "הבן שלי התחתן שם ואמרתי, 'אני לא מבקשת ממנו לדחות את החתונה, אני אהיה בה", היא מספרת. כשחזרה עברה כימותרפיה. "הייתה לי קרחת. היה נחמד. אנשים עשו לי כבוד".

הרגע שבו התבשרה על המחלה היה הרבה פחות אופטימי. "פרצתי בבכי", היא אומרת, "אבל מיד אחרי הבכי הראשוני החלטתי שלא אשאל 'למה', אני אשאל 'בשביל מה'. והתשובה הייתה — כדי לטפל בחולי סרטן. במקצועי אני מאמנת אישית, נומרולוגית ויועצת העצמה נשית. הגעתי למחלה עם המון כלים. עשיתי סדנאות צחוק. עשיתי הסכם עם הסרטן, אמרתי לו: 'אין בעיה, אתה לא תגדל ולא תביא חברים, ואני אעשה איתך חיים משוגעים'".

בשנה וחצי האחרונות, אומרת אבינר, אשר נתמכת על־ידי העמותה הישראלית לסרטן הריאה, בראשה עומדת ד"ר שני שילה ופועלת להעלאת המודעות למחלה בציבור ותמיכה במשפחות של חולי סרטן ריאה, הגשימה כל מה שרצתה. "נסעתי למרוקו, הלכתי לבלות ולרקוד, ניהלתי חיים לגמרי רגילים. הבן־זונה לא עמד בהסכם והמשיך לגדול פי שניים. היום הוא כבר בעצמות. אני יודעת שזה נשמע גרוע. אני אמורה להיות גוססת כבר הרבה זמן. בסוג הסרטן שלי אנשים שורדים בדרך כלל בין חצי שנה לשמונה חודשים ואין הרבה מה לעשות. אבל אני לא השלמתי עם זה. יש לי עוד משימות בעולם. אני מדברת המון עם אלוהים ועושה איתו דילים. אני אומרת לו שכל עוד אני בריאה — אני אעזור לאנשים".

את תמיד אופטימית?

"לא. יש לי עליות וירידות. אני בין תקווה לייאוש, אבל ברור לי שאני לא אסבול מכאבים. אני לא פוחדת למות כי לא פחדתי לחיות".

כדי להילחם בסרטן החליטה אבינר לפנות במקביל לרפואה הקונבנציונלית גם לרפואה משלימה. "אני מקפידה על אוכל מזין ודיקור סיני, ועובדת עם מאמנת אישית שיש לה הצלחות עם חולי סרטן. אני מתלבטת אם לשלב גם טיפול ביולוגי ועדיין לא בטוחה. ההחלטה הכי חזקה שהייתה לי היא שאני לא רוצה יותר לחיות עם הסרטן, אני רוצה לגרש אותו לגמרי. הרופא אמר לי שיש סיכוי של אחד למיליון, אבל גם בתאי הזרע אנחנו אחד למיליון ובכל זאת באנו לעולם — אז יש סיכוי.

"היום אני כבר לא חיה את העתיד ואת העבר. יש לי רק את ההווה, ונורא כיף לחיות ככה. אם הייתי צריכה לבחור דרך למות — הייתי בוחרת את הדרך הזאת. אני יודעת שאפרד מהעולם עם חיוך. אני יודעת שאני סופנית, אני לא משלה את עצמי, אבל אני יודעת שאני לא מוכנה לסבול. בבית אנחנו מדברים חופשי על המוות, ככה יש לילדים זמן להתמודד ולהתכונן. בחודש האחרון סבלתי מאוד. אני די מוגבלת. קשה לי לעלות במדרגות, אבל אני ממשיכה לחיות. נסעתי עם הילדים לחו"ל, וקבעתי איתם קרוז. אני מציבה לעצמי יעדים קדימה ולומדת איך לטרוף את החיים וליהנות מהדברים הקטנים".

"לא רוצה להיות קורבן"

גם ג'ודי אראל, 69, שחלתה לפני כעשר שנים במיאלומה נפוצה, מצאה דרך מקורית להתמודד עם מחלת הסרטן. כמורה לאמנות גילתה את סגולות הציור תוך כדי ההתמודדות עם הסרטן והטיפולים בו. את צילומי הסי־טי והרנטגן שביצעה במהלך הבדיקות החלה לצייר מחדש כתקינים ובריאים - ותוך מספר חודשים חל שיפור במצבה. לפני שבע שנים החלה להעביר את היכולות שרכשה לחולי סרטן נוספים במסגרת פרויקט "רוש מושיטה יד", הפרויקט החברתי־בריאותי הגדול בישראל שמפעילה חברת הביוטכנולוגיה "רוש ישראל" זו השנה ה־15.

"יש לי הרבה מאוד כלים להתמודד עם הסרטן", אומרת אראל. "אני אופטימיסטית חסרת תקנה. למדתי ולימדתי מדיטציה ודמיון מודרך. עבדתי עם אנשים שחלו בסרטן, וראיתי את הפלא של אחדות הגוף והנפש. ידעתי גם שמחשבות חיוביות לא מספיקות, צריך גם עשייה. לכן בניתי תוכנית ממוקדת מטרה".

ולא שלא היו לאראל רגעי בכי. כשבישרו לה שחלתה בסרטן סופני, פרצה בבכי מר. "אחרי שהרופאה הלכה, אמרתי 'אוקי, אני לא אמות מזה", היא מספרת. "זה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה חיים עם תקווה, אהבה וטוב, וחייבת להתחיל בזה עכשיו".

כשהייתה במצב סיעודי עם מטפלת פיליפינית צמודה 24 שעות ביממה, החליטה אראל שהיא לא מוכנה להיות קורבן. "חשבתי שאם אקבל את הדברים אחרת — אתמודד איתם מתוך העצמה. חיפשתי כל הזמן את הזווית המשוגעת".

לפני טיפולי הכימותרפיה כתבה אראל מייל לכל מכריה וחבריה בארבע יבשות והזמינה אותם למסיבת פרידה וירטואלית מהסרטן. "החברים בחרו מוזיקה, היה שם גם יין, ואמרתי שלום לכל תאי הסרטן. דיברתי בדמיון מודרך עם כל התאים. עברתי השתלת מח עצם, ולמעשה נולדתי מחדש. אני עוברת במחלקות אונקולוגיות ועושה עם החולים ציורי מנדלות. עוזרת לאנשים לעבוד עם הרגש ולהוציא את הקושי החוצה, להיפרד ממנו".

אראל החלה גם לרקוד את "ריקוד החיים" — ריקוד שבא מדרום־אמריקה ומטרתו לחוות את התרחבות העוצמה של האדם. לאחרונה יצא לאור באנגלית ספרה "לרקוד עם הסרטן". "בשבילי לרקוד זה לחיות באמת", היא אומרת. "אני מרגישה שכל תא בגוף שלי חי".

בעזרת הטיפולים המשלימים הגיעה אראל לרמיסיה מלאה ולא נזקקה לשום טיפול במשך עשר שנים. לאחרונה חזר הסרטן, והיא ממשיכה להתמודד איתו בדרכים היצירתיות והמיוחדות שלה.

"חייבים להיות מפוכחים"

דורית ראשוני, 53, חלתה לפני עשר שנים בסרטן השד. מאז היא חוקרת את התרופות האלטרנטיביות ואת השפעותיהן על גופה. בזכותן ובזכות שינויים קיצוניים באורח חייה זכתה בהפוגה ארוכה מהסרטן הסופני. "עשיתי ספורט באופן קבוע וטיפלתי בעצמי בעזרת תוספי תזונה", היא מספרת. "כשהבנתי שאני בריאה, חשבתי שזהו, שאני לא צריכה יותר להתמיד באורח החיים החדש — והפסקתי לחצי שנה. עכשיו המחלה חזרה באופן הרבה יותר חזק, ובארבע השנים האחרונות אני עם סרטן מאוד מתקדם".

מאז שחלתה מנהלת ראשוני את המחלה בעצמה. "אני לא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. אני מחליטה מתי לעשות בדיקות וצילומים, איזה תרופות וכמה לקחת — הכל בהתייעצות עם הרופאים. עכשיו אני מחזירה את הטיפולים האלטרנטיביים יוצאי הדופן. יש לי מכונת תדרי רדיו שהבאתי מארצות־הברית ואני יושבת מולה שעתיים ביום. זה הורג בקטריות, מיקרובים ווירוסים ומקטין את הסרטן באמצעות גלי רדיו. אני מקבלת עירויים של צמחי מרפא לווריד לפי פרוטוקולים מארצות־הברית ומרגישה שזה עוזר לי. אני לא נגד כימו, אבל צריך להיות מאוד מפוכחים איתו. מחקרים מראים שהשילוב בין רפואה קונבנציונלית למשלימה נותן את התוצאות הטובות ביותר".

חלק מדרכה של ראשוני להתמודד עם הסרטן הוא גם לעזור לאחרים. "כתבתי ספר, 'להפוך את כל האבנים', על 28 ישראלים שהחלימו מסרטן בדרכים לא קונבנציונליות". במקביל היא גם מציירת ("הציור הוא כמו מדיטציה").

לפני כחמש שנים הצטרפה לפרויקט "רוש מושיטה יד", במסגרתו העבירה סדנאות דמיון מודרך למושתלי כליות ועזרה להם בהתמודדות עם הקושי בטיפולים.

את רואה את עצמך בריאה?

"כן. מצד אחד, חברות שהיו במצבי נפטרו ואני לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. מצד שני, אני עושה כל כך הרבה דברים ורואה שזה עוזר. כבר לפני שנים חשבו שלא אהיה כאן. יש עליות וירידות, אבל הכוח של המוח והמחשבה מאוד חזק. אני רואה סימנים חיוביים. אני לא יוצאת מגדרי, אבל מחזיקה בשני הצדדים — אני אופטימית וריאלית. גם אם אפרד מהעולם בשנה הקרובה, עד שזה יקרה אעשה את הכי טוב שאני יכולה עם עצמי, עם הילדים ועם האנשים הקרובים שיש לי".

מה את ממליצה לחולים אחרים?

"לכל מי שמגלה שהוא חולה אני ממליצה לעזוב את הכל ולהתמסר לריפוי. אני לא מסכימה עם הגישה של להמשיך בשגרה. אני הזנחתי את הגוף ואת הנשמה בשגרה. אם חולה רוצה להמשיך לחיות, הוא צריך להסתכל פנימה ולטפל בעצמו. אם הוא עושה כימו וממשיך להיות בסטרס מטורף — הגידולים אולי ייעלמו אבל הם יחזרו. זה שמתמסרים להחלמה לא אומר שמפסיקים ליהנות מהחיים, להפך". •