תחת עינו הפקוחה
'יומנה של שפחה' היא יותר מהדרמה הכי מדוברת של 2017, היא קריאת השכמה באמריקה שבה זכויות נשים נמצאות תחת מתקפה. היוצר ברוס מילר מודה שהניצחון של טראמפ עשה לסדרה רק טוב ומסביר את הקשיים של גבר שמוביל סדרה שמדירה שינה מעיני נשים בכל העולם
בשבוע הבא יתייצבו שלוש נשים אמריקאיות בבית משפט בוושינגטון כדי לשמוע את גזר דינן. הפשע: הן הפריעו במהלך הדיון בקונגרס לאישור מועמדותו של התובע הכללי החדש, ג’ף סשנס. אחת מהן, בת 61, נעצרה אחרי שצחקה בקול רם באמצע דבריו של סשנס ועכשיו אולי תלך בגלל זה לכלא. בצד השני של אמריקה יושב ברוס מילר בלוס־אנג’לס ונע בין מאניה לדיפרסיה. כשהוא התחיל לעבוד על העיבוד הטלוויזיוני של 'סיפורה של שפחה' (פרק סיום העונה ישודר בראשון, 18 ביוני ב־HOT HBO וכל הפרקים נמצאים בוי.או.די), הילארי קלינטון הייתה אמורה להיות נשיאה והספר המצמית של מרגרט אטווד על דיכוי נשים היה רק מעשייה מופרכת. מה פתאום, לא יכול להיות. אבל כשמילר סיים לערוך את הפרק האחרון, ממש לפני כמה שבועות, הדבר המופרך היחיד בסדרה שלו הייתה ברכת Blessed be the fruit, שהיא שפה קצת גבוהה מדי לדיסטופיה אמריקאית. אם היה הולך על Grab them by the pussy זה היה מושלם.
"אני בין אלה שהרוויחו מהבחירות ומכל מה שקורה מאז", מודה מילר, "זו הרגשה די מחורבנת. אבל לפחות התעוררתי, הבנתי שישנתי תקופה ארוכה, שדברים שחשבתי שכבר לא קיימים יותר בחברה שלנו ביעבעו כל הזמן מתחת לפני השטח. זה גם מאיר עיניים וגם מכאיב להן. כשהתחלנו לעבוד לא ציפיתי להרגיש ככה בסוף הדרך".
אנשים, בעיקר נשים, לא ישנים בלילות בגלל הסדרה הזו.
"זו הייתה המטרה מראש, אבל לא חשבתי שנשיג אותה כי פתאום ניראה כל כך דומים למציאות. אני דיסלקטי, זה גורם לי לקרוא את אותם ספרים שוב ושוב, אני אפילו לא יודע למה. אבל זה השתלם כי קראתי את הספר של מרגרט כמה פעמים לאורך השנים, ובכל פעם גיליתי משהו שנראה לי אקטואלי באותו רגע. מרגרט היא קנדית שהצליחה למצוא את המפתח לבעיות שלנו בארה"ב, עד כדי כך שהספר שלה נשאר רלוונטי כל הזמן. הבעיות האלה, סקסיזם, גזענות וכל מיני פוביות, היו כאן תמיד, רק הווליום השתנה. היו תקופות שזה היה נורא ואחר כך קצת יותר טוב ועכשיו שוב נורא".
הטלוויזיה שאתה עושה לא משפרת את ההרגשה.
"וטוב שכך. מזל שדווקא בתקופה של שפל אמיתי יש הרבה טלוויזיה בוטה שמציגה את המציאות. זה עוזר להישאר ערניים. אבל אני חושב שהסדרה הייתה רלוונטית באותה מידה גם אם תוצאות הבחירות היו שונות. רק תחשבי על הארס הנורא שליווה את ההתקפות על הילארי קלינטון במהלך הקמפיין, שבא כולו ממקום סקסיסטי, ודמייני כמה יותר גרוע זה היה אם הייתה נשיאה".
אהה, זה עדיין לא היה רלוונטי ממש באותה מידה כמו היום.
"אוקיי, אולי לא ממש אותו דבר. המצב חרא, אני יודע".
* * *
ב־1984 התגוררה מרגרט אטווד, סופרת בת 44 עם רזומה דק יחסית, במערב ברלין וכתבה ספר בכתב יד על בלוק נייר. כשסיימה, הדפיסה אותו על מכונת כתיבה גרמנית ששכרה במיוחד. חומת ברלין עדיין עמדה, הכפר היה לגמרי לא גלובלי, ואישה קנדית בגרמניה כתבה את אחד הספרים הטובים, המטרידים והנבואיים ביותר על מה שעלול לקרות בארה"ב, אם אנשים לא ישימו לב.
הספר על שפחה בשם Offred (שלפרד, כלומר הרכוש של פרד), זכה עם השנים לכינוי הראוי "1984 לפמיניסטיות". הוא מתרחש בקיימברידג', מסצ'וסטס, בעתיד הלא־רחוק והדי פשוט, אין מכוניות מעופפות, בקושי יש מכוניות בכלל. משבר חוסר הפוריות הגיע לכך שנולדים מעט מאוד תינוקות, וגם מתוכם, רק אחד מחמישה נולד בריא. באוטוקרטיה הדתית הקיצונית 'גלעד', שהוקמה על חורבות ארה"ב, זוגות מהאליטה השלטת משיגים לעצמם שפחות - נשים ממעמד נמוך יותר שנותרו פוריות - ואלה מקיימות יחסי מין עם הבעלים בניסיון להביא לזוג את הילד הנחשק, שהוא כל מטרתם בחיים תחת המשטר החדש.
לא חסרים עוד אלמנטים דיסטופיים בסיפור הזה, אח גדול, השפעות הרסניות של שינויי אקלים ותקיפה מזווית אחרת של הפער בין עשירים לעניים, אבל הכל משרת את הנקודה המרכזית: הצורך לשלוט לא רק בגופן של נשים, אלא בחייהן בכלל, כולל האיסור לקרוא ולכתוב. ארה"ב, שמיליונים מאזרחיה בחרו בטראמפ מתוך פחד שחוקי שריעה איסלאמיים תכף יגיעו לטיימס סקוור, רואה חוקי שריעה נוצריים בטלוויזיה וזה עושה לכולם מאוד לא נוח.
אפילו הנסיבות שהובילו להקמתה של 'גלעד', מרגישות פתאום אמיתיות: קבוצה ימנית קיצונית רוצחת את נשיא ארה"ב, מחסלת את חברי הקונגרס, מבטלת את החוקה ומטילה את האשמה על טרוריסטים מוסלמים. כל זה, חייבים להזכיר שוב, נכתב באמצע שנות ה־80. "כשהתחלתי לכתוב ב־1984, הנחת היסוד העיקרית נראתה אפילו לי הזויה מדי", אמרה אטווד ל’ניו־יורק טיימס’, “האם אוכל לשכנע את הקוראים שארה"ב עברה מהפכה שהפכה את הדמוקרטיה הליברלית של ימינו לדיקטטורה תיאוקרטית?”
ברוס מילר היה תלמיד קולג’ כשקרא את הספר בפעם הראשונה, ולמעשה מעולם לא הפסיק לקרוא אותו. "העולם שמרגרט אטווד יצרה שם היה שונה מכל מה שקראתי עד אז, וכמובן שהפחיד במובנים שלא חשבתי עליהם קודם. הצורה בה שלפרד הצליחה לאגור כוח, לשרוד ולשמור על האנושיות שלה - אלה דברים שאני לא יודע אם הייתי מסוגל להם. אולי בגלל זה, למרות שזה אכן סיפור של נשים, יש בו קסם שגורם גם לגברים להתחבר".
מילר הפך למפיק טלוויזיה, עם קרדיטים ב־'אי־אר', 'אוורווד', 'מדיום', ומאוחר יותר גם Eureka ו־Alphas המד"ביות, אבל נדמה שכל חייו הובילו אותו לג’וב האחד הזה: לעבד את הספר שכל כך השפיע עליו לסדרת טלוויזיה, ולהושיב את העולם כולו תחת עינו.
“האמת היא שחיכיתי שמישהו שיודע לכתוב ייקח את הספר ויעשה איתו משהו. אני לא צוחק", הוא מגחך, "לא חשבתי שאני מספיק טוב לטפל ביצירת מופת כזו, הייתי שמח להיות צופה שרואה את זה מהכורסה בבית. אבל השנים עברו ושום דבר לא קרה, וכשהרגשתי שאני משתפר בכתיבה חשבתי שאולי זה משהו שאני כן יכול לעשות".
כשמילר קיבל את הפרויקט לפני שנה וחצי, הזכויות כבר היו שייכות לערוץ הסטרימינג הצנוע־אך־חצוף 'הולו', שניצח באופן מפתיע בתחרות הקשה על האוצר הפרובוקטיבי. "המון גופים רצו את זה", אומר מילר, "הימים שבהם טלוויזיה פחדה לקחת סיכונים כאלה עברו מזמן".
מילר קיבל את ג’וב חייו למרות שההעדפה הראשונית של 'הולו' הייתה לתת אותו לאישה. "הבנתי את זה לגמרי", הוא אומר, "וכשבסוף כן קיבלתי את הג’וב, הזכרתי לעצמי שבחדר הכותבים שלי צריך להיות רוב נשי, וגם רוב הבמאים שלנו הן במאיות. זו אפילו לא הייתה איזו הצהרה פמיניסטית, אלא פשוט הבנה שסדרה כזו חייבת נוכחות חזקה של נשים בחדר הכותבים".
כי?
“כי חדר הכותבים הוא מקום שבו אנשים מדברים בגלוי על הכל. אי־אפשר לעשות את זה בלי נשים בסדרה שהמחזור החודשי הוא ממש דמות מרכזית בה. אני תמיד מחפש לחזק את החולשות שלי בעבודה על פרויקט, ובמקרה הזה אחת החולשות הגדולות היא העובדה שאני גבר. היו מקרים שמישהי בחדר הציעה סצנה ואמרתי, 'באמת? לא ידעתי שזה ככה'. אני לא יכול לדעת איך נשים מתמודדות עם מחזור חודשי ומה המשמעות הפסיכולוגית העמוקה שיש לזה מעבר לפן הפיזי. אני לא יכול לדעת איך מרגישה תשוקה מינית אצל אישה, ואני בוודאי לא יכול להבין איך זה להיות מותקפת מינית".
הגעגוע של שלפרד לסקס אמיתי הוא עוד משהו שכותבים גבריים אולי לא היו מבינים.
"נכון. סקס הוא כמובן חלק גדול מהסיפור, אבל הוא סקס כפוי וטראגי למטרות הפריה ולא יותר, ושלפרד כמהה להרבה יותר, אבל ניסינו לעשות את זה בלי להזדקק לעירום ממש, כי זה לא מה שחשוב כאן".
איפה התערבה הגבריות שלך?
"אני חושב שהצלחנו לייצר אמפתיה לגברים של גלעד, הרי אף אחד לא חושב שטוב להם בחיים. וניסינו פה ושם להכניס הומור, גם אם הוא מאוד שחור. יש סצנה שבה שלפרד אומרת למפקד משפט מצחיק שהיא מיד מבינה שלא הייתה צריכה להגיד, ואז באה חצי שנייה שאפשר לראות אותה חושבת, 'או שהוא יצחק או שיחתוך לי את הלשון'. מאידך אני צריך להיות מאוד זהיר, כי בסוף היום אני עדיין גבר והנשים בסיפור עוברות גיהינום. אתה רוצה שלא יסכימו איתך בחדר הכותבים ושתהיה מלחמה על כל משפט, אבל עדיין הופתעתי שהיו חילוקי דעות בין הכותבות. למדתי שנשים לא מגיבות באותה צורה אפילו לטראומות הכי גדולות שהן עוברות".
הספר של אטווד מתרחש כמה עשרות שנים קדימה, אבל מילר החליט למקם את הסדרה ב־2017. ההחלטה הזו, הוכיחו החיים, הייתה הימור גאוני ממש. "הרבה יותר מפחיד כשזה מרגיש עכשווי", הוא אומר, "אם את לא מרגישה ששלפרד היא בדיוק כמוך, מישהי שקיימת בזמן שלך, הסדרה לא יכולה להשיג את האפקט שאני רוצה. הפלאשבקים לחיים הקודמים שלה שמים אותנו במקום שאנחנו מכירים ואוהבים, והקפיצה קדימה מביאה אותנו למקום נוראי ממש מעבר לפינה. אם אין טלפונים סלולריים כי הקרינה משפיעה על הפוריות, זה מרגיש עכשווי. אם הדמויות מדברות על קרייג’ס ליסט או טינדר, את מחוברת לזה מיידית, והמעבר לגלעד נותן לך בומבה אמיתית. זו דיסטופיה לא עתידנית בכלל".
קיבלת ייעוץ ממרגרט אטווד, מה היא אמרה?
"הכי מדהים היה לראות כמה פרטים ספציפיים היא זכרה מתהליכי החשיבה שלה לפני יותר מ־30 שנה. הייתי איתה בקשר רצוף, אני חושב שהיא אוהבת את מה שעשינו".
ההצלחה האדירה של מילר, בין היתר, היא גם בזכות ליהוק מושלם של אליזבת מוס, סמירה וויילי, איבון סטרהובסקי, אלכסיס בלדל, או־טי פגבנל וג'וזף פיינס, וגם בחופש היצירתי שלקח לעצמו לעשות קצת שינויים. למשל, גיוון גזעי ואתני, בשונה מהספר הלבן לחלוטין. "לא הייתי מלהק שחקניות לא מספיק טובות רק כדי לסמן משבצת", מבהיר מילר, "סמירה וויילי באה לעשות אודישן לתפקיד מוירה, היא הייתה ספקטקולרית, וזה פחות קשור לצבע העור שלה והרבה יותר קשור לנורה שדולקת מעל הראש שלה כל הזמן. אבל אם לא תתעקש לבדוק שחקנים מגוונים, לא תהיה להם הזדמנות להרשים אותך".
וגם אי־אפשר לעשות סיפור לבן לגמרי על אמריקה ב־2017.
"בדיוק. בספר זה יותר קל כי אתה לא רואה את האנשים מול העיניים כל הזמן, אבל בטלוויזיה אמריקה של היום פשוט לא יכולה להיות רק לבנה. בסיבוב קצר בכל עיר גדולה אתה רואה אנשים שאתה אפילו לא יודע מה הצבע שלהם, הצבעים של אמריקה משתנים, והרבה אנשים פוחדים משינויים. זו המציאות שארה"ב מנסה להתרגל אליה - לא לגמרי בהצלחה כמו שאפשר לראות כרגע".
לא קל לפרוץ גבולות בטלוויזיה של ימינו כשכל יום קורה משהו חדש, אבל 'סיפורה של שפחה' - שהפכה לסדרה המדוברת של 2017 ונהנית משבחים מקיר לקיר גם על רמת ההפקה, הצילום, הפסקול וכמובן המשחק - מצליחה לעשות גם את זה, בזכות ההחלטה הכמעט רדיקלית שלא לתחום פרקים במסגרת זמן. "שאלתי את 'הולו' כמה זמן יש לכל פרק", אומר מילר, "ובסוף החלטנו שבפלטפורמה הזו אין שום סיבה להתחייב על אורך קבוע. מאוד שיחרר אותנו לדעת שאנחנו יכולים לסיים פרק ברגע שזה נכון לסיפור, ולצופה אין דרך לדעת מתי. יש לי שלושה ילדים וכמויות הדרמה שהם סופגים מדי יום כל כך גדולות, שהם פשוט מתוחכמים מדי לראות משהו נוסחתי. שלפרד לא יודעת מה עומד לקרות לה, והצופה צריך להיות בדיוק באותו מצב של פחד קבוע".
הילדים שונאים אותך עכשיו כמו כולם?
"הם בטח שונאים אותי מסיבות אחרות".
* * *
לא פחות ממילר, 'סיפורה של שפחה' היא הבייבי של אליזבת' מוס. היא מפיקה, נמצאת כמעט בכל סצנה, וכפעילה קולנית למען שוויון זכויות נשים וחופש הפלות, לקחה את הסיפור כולו באופן מאוד אישי. בין 'מד מן' ל'קצה האגם' ל’שפחה’, בנתה לעצמה מוס גוף עבודות פמיניסטי יוצא דופן ואמיץ. "ליזי", אומר מילר, "לא משחקת בשביל המשחק. המשחק הוא כלי בשבילה לדברים חשובים הרבה יותר". לפני עליית הסדרה, מיהרו השותפים בה להכחיש כי מדובר באירוע פמיניסטי. מוס אמרה כי "זו לא סדרה פמיניסטית, זו סדרה על זכויות אדם. זכויות נשים הן זכויות אדם", הוסיפה ציטוט מפורסם של הילארי קלינטון. הפמיניסטיות כעסו וממש שעות ספורות לפני שידור הפרקים הראשונים, אמרה מוס ל'הפינגטון פוסט', "כמובן שזו סדרה פמיניסטית, פשוט לא הסברתי את עצמי נכון". גם מילר ואפילו אטווד ניסו להנמיך מעט את הלהבה הפמיניסטית, אולי מחשש שזו תרחיק קהל גברי. כשעלתה הסדרה לאוויר, שכחו כולם מהמיני מחלוקת.
עוד חצי סקנדל, קצת יותר משמעותי, שנשכח אף הוא היה העובדה שמוס היא נצר למשפחה שחברה בכת הסיינטולוגיה, כשלפי כל הסימנים היא עצמה עדיין חברה בה. מוס
אמרה בעבר שהכנסייה עוזרת לה ברמה האישית וכי התדמית הציבורית שנוצרה לה רחוקה מהמציאות, אבל בשנים האחרונות היא פשוט מסרבת לדבר על כך. האם זה מוזר שגיבורת 'שפחה' חברה בכת דתית קיצונית? כנראה. זה בעיקר מוזר שמישהי כמו אליזבת מוס חברה בה. האם זה ממש חשוב? כנראה שלא.
כמו כולם, מוס חשבה שהיא לוקחת על עצמה פרויקט דיסטופי שהוא תמרור אזהרה ערטילאי. אחרי הבחירות, הכל השתנה. "פתאום הסיפור ירד מהעננים, עזב את הדמיון ופגע בקרקע מציאותית", אמרה מוס כשהוצג פרק הבכורה בפסטיבל טרייבקה, "זו כבר לא הייתה העמדת פנים. התסריטים היו שם, זה רק החיים שהשיגו אותם. אנחנו חיים בתקופה אחרת מאשר רק לפני שנה. הלוואי שהיינו יכולים לדבר על העולם הבדיוני הזה, וכמה אנחנו שמחים לא להיות בו כי יש לנו נשיאה. הלוואי שזו הייתה השיחה, אבל הזכויות של הנשים בארה"ב נמצאות תחת מתקפה כמו שלא ראינו מעולם, בוודאי לא בימי חיי".
הולו הזמינה את הסדרה באפריל 2016, עוד לפני שדונלד טראמפ אפילו זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית. הפקת העונה הראשונה הושלמה בטורונטו כאשר הוא הושבע לנשיאות. כמו כל דבר בארה"ב היום, גם התגובה לסדרה מתחלקת לשיוכים פוליטיים. עבור תומכי טראמפ, זה סמרטוט אדום. הם בטוחים שמדובר בעוד מזימה ליברלית נגדו. "הספר כמעט בן 35, אז אם הוא אנטי־טראמפ, מרגרט אטווד היא נוסעת בזמן", אומר מילר, "בוודאי שהאקלים הפוליטי השפיע עלינו, אבל זה מעולם לא היה דיון על אנשים מסוימים ולגלעד יש מבנה פוליטי משלה, שהוקם לפני זמן רב. מה זה אומר על מי שמתלונן שסדרה שמציגה דיכוי כזה של נשים היא אנטי־דונלד טראמפ?"
בצד השני, ליברלים ראו ב'סיפורה של שפחה' לא רק שעון מעורר אלא ממש פקודת יום. לדיון בחוק נגד הפלות בסנאט בטקסס, הגיעו נשים לבושות בתחפושת גלעד מלאה. בהפגנת הגדולה בינואר, עוד לפני שהסדרה בכלל עלתה לאוויר, הניפו נשים שלטים עם ציטוטים מהספר: "Nolite te bastardes carborundorum - אל תתני לממזרים לכתוש אותך". נשים שמברכות זו את זו ב־Blessed be the fruit זו כבר כמובן תופעה עולמית, מה שלא הופך אותה לפחות מטרידה.
ציפית לתגובות האלה?
"לא, אבל גם לא חשבתי על זה. רציתי לעשות סדרה שתספק אותי, כי זה היה רעב של 30 שנה. אני כבר עמוק בתוך תכנון העונה השנייה ואולי טוב שאני לא לגמרי יודע איך אנשים מגיבים, כי זה היה מפחיד אותי מדי".
כן נראה שאתה מנסה להשאיר קצת תקווה.
"אני לא אוהד של טלוויזיה מדכאת לשם הדיכאון. זה קצת ציני וגם לא ממש מציאותי, אנשים מצאו תקווה במצבים הכי נוראים בהיסטוריה. אני טיפוס אופטימי, אני חושב שהאנושות באופן כללי צועדת בכיוון הנכון. היה לי חשוב שלמרות שהסיפור כל כך אפל וקשה, הוא לא יהיה לגמרי חסר תקווה. תמיד יש מישהו שנותן להן עזרה. בסוף כל פרק אני מרגיש אושר אמיתי כי שלפרד שרדה ויש לה תקווה לפרק הבא".
לפנייה לכתב/ת 
