רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קרל אובה קנאוסגורד
    7 לילות • 14.06.2017
    מכונת אמת
    סדרת הרומנים החושפניים שלו הפכה את קרל אובה קנאוסגורד לשם הכי חם בעולם הספרות. בדרך היא סיבכה אותו עם בני משפחה, הסעירה את נורווגיה, והשבוע זיכתה אותו בפרס ירושלים. עם ביקורו בארץ הוא נזכר במכות שחטף מאבא, מסביר למה לא יחרים את ישראל, ומגלה איך כמעט הניח יד על אלנה פרנטה
    איה אליה | צילום: יונתן בלום

    איפשהו אחרי הסיגריה השמינית או התשיעית, קרל אובה קנאוסגורד מספר שפיספס את עסקת חייו. "יש לי בנורווגיה הוצאה לאור קטנה ולא רווחית. כשנסעתי עם הספר שלי לארה"ב עוד לא היה הטירוף שיש סביב אלנה פרנטה היום, אבל היו כמה קוראים שהזכירו את השם שלה. כשחזרתי הביתה אמרתי לשותף שלי, 'אנחנו מוכרחים לתרגם את זה'. הוא אמר 'אולי', 'בוא נחכה', 'נראה אם זה יתפוס'. המשכתי לנדנד לו שלושה חודשים עד שהוא נשבר, ואז גילינו ששבועיים לפני כן הזכויות נמכרו למישהו אחר. מאז ועד היום פרנטה לא יוצאת מרשימות רבי־המכר בנורווגיה. אני עדיין מזכיר לו שאין לנו הוצאת ענק משגשגת רק בגלל שהוא לא סמך על האינטואיציה שלי".

    זה לא מקרי שקנאוסגורד מזכיר את פרנטה. בעשור השני של המאה ה־21, פרנטה וקנאוסגורד הם שני השמות החמים ביותר בספרות העולמית. שניהם חתומים על פרויקטים עצומי היקף שזכו להצלחה מסחרית לצד הערכה גורפת של מבקרים. פרנטה עם רביעיית הרומנים הנפוליטניים שלה; קנאוסגורד עם סדרת 'המאבק שלי' - שישה כרכים כבדי גוף, 3,500 עמודים אוטוביוגרפיים למהדרין, כתובים בגוף ראשון. ריאליזם מיקרוסקופי, אינטנסיבי; יומן אישי שאינו מדלג על פרט - מניסיונות התאבדות ועד טיגון ביצת עין. כולל בני משפחה, חברים ומאהבות המופיעים כולם בשמם האמיתי המלא. קנאוסגורד, נשבעים מעריציו, שייך לקבוצה המצומצמת מאוד של סופרים שמשנים את הספרות עוד בחייהם.

    "נדמה לי שזה בעיקר תזמון, ומזל שלי, שקושרים את שמי בשמה של פרנטה", הוא אומר השבוע במשכנות שאננים, לשם הגיע כדי לקבל את פרס ירושלים לספרות. "פרנטה מבריקה. יוצאת דופן. כל כך הרבה יותר טובה ממני".

     

    קראו את הפרק הראשון בספר "המאבק שלי 1"

     

    ובכל זאת, מבקרים מדברים עליך כמי שהחזיר את האמון ברומן, שחילץ את הספרות ממשבר עמוק.

    "אני עדיין מאמין ברומן. אני חושב שהוא חי ודינמי ומקבל בכל תקופה צורה אחרת. מי שניצל ממשבר בזכות סדרת 'המאבק שלי' הוא לא ז'אנר הרומן אלא הכתיבה שלי. הרבה זמן ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי לשים מילה על הדף בלי לקבל בחילה. היום כל דבר הוא סיפור - בגלל הטכנולוגיה, בגלל האינטרנט, בכל רגע אנחנו מוצפים בעלילות שאין להן באמת ממשות. אנחנו חיים בתקופה שסוחטת מהדברים את האותנטיות שלהם. אתה יושב בנורווגיה ושומע סיפורים מישראל ומברזיל ולכאורה הנה, הכל קרוב, אבל העומס הזה מייצר קהות. הכל נשאר מנותק. החדשות מדברות באותו טון על אסונות טבע, פליטים ודוגמניות שנכנסות להיריון. הכל נכנס לאותו דגם אחיד של דיווח. כל הפרויקט שלי נולד כי רציתי לכתוב את הסיפור של אבא שלי ושל המוות שלו. ולא יכולתי לברוא את אבא שלי מתוך בנק דימויים. הסיפור הזה לא עמד בפרוזה. הוא דרש אמת במובן של כאן ועכשיו, של בשר ושיער ודם".

     

    ומה שאיפשר את זה הייתה החשיפה המוחלטת?

    "הרגע שבו הצלחתי להתחיל לכתוב היה הרגע שבו החלטתי שאני כותב רק מה שקרה בחיים. רק מה שבתוך הראש שלי. והמגבלות שיחררו אותי.לא ערכתי תחקיר, לא בדקתי עם אחרים מה הם זוכרים, וכתבתי מהר. אני אפילו לא זוכר מה כתבתי. כתבתי את הספרים במהירות ולא קראתי אותם מאז. משהו בשימוש בשם האמיתי שמר על הדופק גבוה".

     

    אז האמת נמצאת ברומנים אוטוביוגרפיים?

    "גם ברומן בדיוני יכולה להיות אמת. כל סופר משתמש בעצמו כשהוא כותב. זה לא חייב להיות האני הביוגרפי שלך. כשאתה קורא את 'יוליסס' אתה יכול להרגיש כמה ג'ויס שם מעצמו בבלום ובסטיבן ובאישה. זאת אנרגיה של אמת שאי־אפשר לזייף. היא כמו מצפן. כשאני קורא את פרנטה אני אישה שננטשת ומאבדת אחיזה במציאות, וברור שהיא הכניסה לשם את עצמה. זה הדבר הנפלא בקריאה - מישהו אחר אולי כתב את הטקסט, אבל מה שמקיים אותו הן המחשבות שלך והרגשות שלך.

     

    "לא פעם כשאני במפגש עם קוראים, אני רואה בקהל מישהו בוכה. הוא לא בוכה מהחיים שלי שהקראתי בקול רם, אלא מהחיים שלו שהוא פגש בספר. בארה"ב ניגשה אליי אישה אינדיאנית ואמרה לי, 'כתבת ספר על אישה אינדיאנית - אתה יודע את זה?'"

     

     

    'ילדות', הכרך השלישי בסדרת 'המאבק שלי', הגיע לחנויות בישראל בשבוע שעבר, פחות או יותר בזמן שקנאוסגורד עבר את הבידוק הביטחוני. בהוצאת מודן שמעו שהוא מגיע לבקר, וזירזו את הוצאת הספר. אם החלק הראשון ('מוות במשפחה') נבנה סביב מותו של אביו, והשני ('גבר מאוהב') סביב יחסיו עם לינדה, מי שתהפוך להיות אשתו השנייה - 'ילדות', כפי שמרמז שמו, עמוס אימוני כדורגל, זלילות ממתקים, משחקים בקקי, משיכות צמה ורכיבות על אופניים. אבל רגע אחרי הנעלם שהוא שנות הינקות והילדות המוקדמת ("השנים 1968־1974 הן ריק אחד גדול בחיי"), מי שמופיעים ראשונים הם הפחדים. חושך, רוחות רפאים, צינורות מים מקרקשים, שועלים, האיש חסר הראש. "והיה, כמובן, גם את אבא שלי".

     

    אביו של קנאוסגורד - "האיש הנוראי הזה", כפי שהוא מכונה לא פעם בשני הכרכים הראשונים - הוא גיבור הסדרה לא פחות מהמחבר שלה. "כל כך פחדתי מפניו שגם אם אגייס את כל כוחותיי לא אצליח לשחזר את האימה... צעדיו במדרגות, הוא בדרך אליי? הטירוף בעיניו. קווי ההבעה סביב פיו, השפתיים שנפרדות ללא שליטה... הזעם שלו פרץ כמו גל, שטף את החדרים, היכה בי, היכה והיכה והיכה בי, ואז נסוג", כותב קנאוסגורד. ומפרט: שמות גנאי. מכות. התפרצויות זעם. הרעבות או האבסות כעונשים. חשדנות שגובלת בפארנויה.

     

    "אבא שלי היה איש לא צפוי", הוא מספר עכשיו. "מספיק שהוא חשב, או דמיין, שאני משקר בשביל שיתפרץ אליי לחדר, יכה אותי ויטיל עליי עונשים. הוא היה רואה הכל. אם חסר לי גרב מתחת למגף, לא היה לי ספק שהוא יבחין בזה ושאני אחטוף. כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים איתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא. מה שקרה עם הסדרה הזאת קצת עזר בעניין הזה".

     

    הקריירה הספרותית של קנאוסגורד - נפיל ויקינגי בן 49 - התחילה הרבה לפני 'המאבק שלי'. לפני הפרסום הבינלאומי. לפני הסופרלטיבים. לפני שתורגם לעשרות שפות. לפני שהיווה השראה לדמות טלוויזיונית בסיטקום של דארן סטאר (Younger). לפני שהפך ל"רוקסטאר של עולם הספרות", כמו שעיתונאים אוהבים לקרוא לו.

     

    הוא היה בן 30 כשפירסם בנורווגיה את רומן הביכורים שלו. "כשיצא הספר, והוא נחשב להצלחה יחסית, נסעתי איתו לארה"ב למפגש קוראים. היו שם 20 אנשים, כנראה כולם עבדו בשגרירות הנורווגית והכריחו אותם לבוא. חשבתי לעצמי, אוקיי, אז ככה זה להיות סופר. לא הייתי מאוד טוב בלהיות סופר ביכורים. הייתי חוטף התקפי חרדה של ימים לפני כל ראיון וקורא כל ביקורת שבע פעמים. זה הרס את היצירתיות שלי. לא הצלחתי לכתוב במשך חמש שנים. כשמוספי ספרות עשו פרויקטים של 'משברי כתיבה' או 'סופרים של להיט אחד' אני הייתי הסופר שמתקשרים לקחת ממנו ציטוט. אחרי שש שנים הוצאתי עוד ספר, והפעם קראו אותו עשרה אחוזים מהאנשים שקראו את הראשון".

     

    את 'המאבק שלי' קראו בנורווגיה יותר מחצי מיליון קוראים. במדינה של חמישה מיליון.

    "כתבתי את זה בלי שום ציפיות, וכשהספר הראשון בסדרה יצא, ב־2009, זה היה פיצוץ בלתי סביר בנורווגיה. במשך שלושה חודשים זה היה בכותרות הראשיות של העיתונים, ברדיו, בטלוויזיה. התקשרו לחברים שלי, עקבו אחרי גרושתי, צלמים ארבו לי מחוץ לבית. הפכתי להיות הסופר האכזרי שמוכר את המשפחה שלו. אז למדתי לענות כשמתקיפים אותי, למרות שאני עדיין רועד מבפנים".

     

    הסתכסכת עם לא מעט אנשים קרובים כשיצאו הספרים הראשונים. המשפחה של אביך מחרימה אותך. אשתך הראשונה כעסה על דברים שכתבת. גם 'ילדות' סיבך אותך עם המשפחה?

    "בכל פעם שסיימתי לכתוב ספר, עוד לפני שהוא יצא, שלחתי אותו לאנשים שמופיעים בו. את 'ילדות' כולם אהבו. 'כתבת את ההיסטוריה שלנו', 'סיפרת את הסיפור שלנו'. זה בזכות המרחק. כשכתבתי על דברים שקרו בסמיכות, התגובות תמיד היו נעלבות. תמיד היה מי שאמר, 'זה נורא', 'את זה אתה לא יכול לכתוב'. אבל הילדות כל כך רחוקה שהיא לא מאיימת. רוב האנשים חשבו שמה שכתוב נכון פשוט בגלל שהם לא זוכרים".

     

    איך אמא שלך הגיבה לספרים? לאופן שבו אתה מציג את אבא שלך?

    "זו חוויה קשה בשבילה. יש לה תפיסה מסוימת שלי, ופתאום היא מקבלת הצצה אל חלקים בי שלא היה לה מושג שקיימים. את הספר הזה, השלישי, ביקשתי ממנה שלא תקרא. אמרתי שאני חושב שזה יכאיב לה, לא רציתי שהיא תרגיש אשמה.

     

    "לאמא יש דימוי אחר לגמרי של אבא. היא אהבה אותו. גם אני הייתי במערכות יחסים שלא הייתי צריך להיות בהן, אני מכיר את המכניזם הזה. היא הייתה צעירה מאוד ואלו היו זמנים אחרים, והיא לא הייתה מודעת לנזק שהוא גורם. כשהספר פורסם קיבלתי המון מכתבים מאנשים שעבדו איתו או הכירו אותו, ורצו שאדע שהיו לו עוד צדדים. מישהו שגדל עם אבא שלי התקשר וסיפר לי על טראומות שאבא עבר כילד. כל חייו עברו עליו בתחושה שאין לו מקום בעולם".

     

    אתה עצמך היום אבא לארבעה ילדים. מה חשוב לך לתת להם בתור הורה?

    "שגרה ויציבות. אתה לא יכול לחיות עם אנשים אחרים בלי לטעות ולפגוע, אבל ככה לפחות גם כשאני כועס זה בתוך קונטקסט שהם מכירים. חשוב לי שהם יבטחו בי ושלא יפחדו ממני. הם קוראים לי רכרוכי ואני מת על זה. הבת שלי צפתה בראיון שעשיתי והתפלאה, 'למה אתה כל כך רציני?! אתה לא באמת כזה'. אמרתי לה, 'זו העבודה שלי, זו עבודה רצינית'. זה משונה להיות דמות ציבורית. לדבר על הילדים הפרטיים שלי עם זרים. יש בזה אלמנט של בגידה. אבל הם חיים במציאות אחרת, שונה מאוד מזו שהייתה כשהספרים נכתבו. יש להם סנאפצ'ט ואינסטגרם, הם צופים ביוטיוב כל יום; כל המבנה החברתי של מה פרטי ומה ציבורי השתנה במהלך העבודה על הספרים. אני לא בטוח שזה יהיה בשבילם דבר משונה כל כך כמו שזה בשבילי. מה גם שכרגע הילדים שלי לא מביעים שום עניין בספרים. הם חושבים שכתיבה זה מאוד מיושן ושאני מאוד מיושן".

     

    בינתיים, מאז שנכתב הספר האחרון בסדרה, השתנה ההרכב המשפחתי. בשנה האחרונה התגרש קנאוסגורד מאשתו לינדה, גיבורת הכרך 'גבר מאוהב', שבו פרט לפרוטות את סיפור ההיכרות ביניהם, את החיזור, את האובססיה, את מערכת היחסים ואת ההורות המשותפת. בשיחה איתו, לעומת זאת, קנאוסגורד לא להוט לנדב פרטים אישיים על הפרידה. "זה לא בספר", הוא הודף. "כמעט כל מי שפגשתי בשנה האחרונה שאל אותי אם אני מתיישב לכתוב את הגירושים, כאילו אפשר לפתוח את 'המאבק שלי' ולתפור לו עוד פרק. יש דברים שהאמת לא מאפשרת לספר".

     

    ביום ראשון האחרון, כחלק מאירועי יריד הספרים הבינלאומי, לחץ קנאוסגורד לניר ברקת את היד, קיבל תעודה וצ'ק על סך 10,000 יורו מעיריית העיר שחוברה לה יחדיו. זה קרה בדיוק שלושה שבועות אחרי שארגון העובדים בנורווגיה הכריע בעד חרם כולל - אקדמי, כלכלי ותרבותי - על ישראל.

    "הדיון סביב זה בנורווגיה עדיין לא נרגע", הוא אומר. "יש להחלטה הזו גם מתנגדים. אני לא תומך במדיניות של הממשלה הנוכחית בישראל, אבל יש לי חוסר הסכמה עקרוני עם ה־BDS. ההבדל בין חרם פוליטי לחרם תרבותי הוא קריטי. חרם תרבותי הוא קטסטרופה. מי שמטיל חרם תרבותי לא מבין מה זו אמנות. אמנות לא מכוונת לממשלות, לפוליטיקאים ולגנרלים, היא מכוונת לאנשים, ואנשים מוצאים את עצמם חיים בכל מיני סוגים של מצבים. חרם פירושו מלחמה, וכשאתה נלחם אתה רק משכפל את המבנים הישנים, אותם מבנים שיצרו את הבעיות הנוכחיות".

     

    כשאיאן מקיואן זכה בפרס ירושלים לפני כמה שנים, הופעל עליו לחץ לא להגיע הנה. תקפו אותו מכל הכיוונים. היו לך ספקות לגבי הביקור?

    "אם ישראל הייתה דרום־אפריקה, לא הייתי מקבל את הפרס. אבל זה לא אותו דבר. בדרום־אפריקה לא הייתה דמוקרטיה, וכאן יש מי שמביעים התנגדות לממשלה, יש קולות אחרים שנשמעים. התחושה שלי הייתה, גם לפני שביקרתי פה בעצמי, שהמצב בישראל מורכב. הפרס הזה הוא פרס ספרותי, ובזה בדיוק הספרות מתעניינת - במורכבות. הבסיס של ספרים הוא יצירת יחסים. הנה, עכשיו כשאני בירושלים אני מקיים יחסים, יש לי הזדמנות לחוות את הדברים בעצמי, לדבר עם מי שחי כאן. כל הדבר הזה שתמיד מתווך לי על ידי החדשות מקבל ביטוי חדש.

     

    "אז בתשובה לשאלתך: מבחינתי לא הייתה שאלה אם אני מקבל או דוחה את הפרס. וגם תגובות עדיין לא קיבלתי. העיתונאים בנורווגיה עוד לא שמעו על הפרס, אז אני אצטרך להמתין ולראות אם אני אהפוך לאויב הנאורות כ'ידיד ישראל'. וגם אם תהיה כלפיי ביקורת, אולי זה לא דבר נורא כל כך. זה שוב חוזר לתפקיד של הספרות - לאפשר דיון".

     

    אז ככה נראים החיים שלך עכשיו – נסיעות בעולם, פרסים, פגישות עם עיתונאים?

    "מאז ההצלחה הגדולה אני שומר על עצמי על ידי הפרדה חד־משמעית: יצאתי מהעיר, עברתי לכפר, שם אף אחד לא מתעניין בספרות. ויש את החיים האלה - הנסיעות, הראיונות - שאני משתדל לצמצם למינימום. זה כמו ממד אחר: אני נוסע, נפגש עם עיתונאים, אנחנו מנהלים שיחה, ואחרי זה אני לא קורא את זה ולא מסתכל בזה.

    "המתנה האמיתית שספרי 'המאבק שלי' נתנו לי היא לא התהילה או הכסף, אלא היכולת לכתוב. מה שחשוב זה לא שהנסיעות שלי עברו מהספרייה העירונית לירושלים, אלא שמאז לא היה לי משבר כתיבה. אני חושב על הסטודנט לספרות בן ה־22 שכל מה שהוא רצה היה לכתוב רומן אבל הוא לא הצליח וחשב שזה לא יקרה אף פעם - ונראה לי שהוא מרוצה". •

     


    פרסום ראשון: 14.06.17 , 04:27