שישי 15 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
7 לילות • 14.06.2017
נשיכות קטנות
'ברכת התנינים' של בועז יזרעאלי קורץ לקורא בנונשלנטיות של מי שיודע דבר או שניים על סוחרי סמים
יוני ליבנה

ברכת התנינים // בועז יזרעאלי - עם עובד - 284 עמ' 

זוהי שעתם היפה של המובסים, הדחויים, הנדחקים החוצה. אני מתכוון לקבוצה קטנה של כותבים ותיקים ומוכשרים שהצליחו לשמר לעצמם משבצת קטנה בגודל בול דואר - להמשיך לכתוב ולפרסם לאורך העשורים האחרונים, ופתאום, בשנה־שנתיים האחרונות, להוציא ספרים קטנים כביכול, מרירים, מצחיקים, ממזריים, מתוך עמדה של שוליות מובהקת שמבליטה דווקא את המיומנות והקלילות שלהם ככותבים מנוסים ומפוכחים.

קראו את הפרק הראשון

 

כזה היה למשל קובץ הסיפורים של אבנר שץ ('גברים לבנים מתים'), הרומן הצנום של שמעון צימר ('לפעמים הבית הוא רוצח'). אפילו 'גינת בר' המיזנתרופי־מחויך של מאיר שלו מדגים את התופעה הזאת. מי שגורשו כביכול מהמסיבה הגדולה והרומסנית של החיים בישראל היום מגלים את הקסם והחירות של פינת המחששים, את העונג השמור לפרחי קיר מזדקנים, צופים מהצד ביריד ההבלים של שאר הרקדנים.

 

'בריכת התנינים' הוא ספרו החמישי של בועז יזרעאלי. קובצי הסיפורים שלו זכו לביקורות אוהדות, אבל הוא לא זכה למעמד תקשורתי מבוסס כמו כותבים אחרים שהתפרסמו בשנות ה־90. למי אכפת. ואולי טוב שכך. 'בריכת התנינים' הוא שמו של סיפור הנושא בקובץ, שרוקח לקוקטייל אחד זוג תנינים, זיכרון ילדות מעורר אימה וקצת מרטיני בידו של דיפלומט נורווגי - והוא הולם את הקיץ המוזר והבוטה הזה כמעט כמו שיר חדש של סטטיק ובן־אל. כדמותו של אותו שגריר שתיין ושטני, הקובץ מזמין את הקורא בו לטבול בסיפור הקצר, העוקצני, בבריכת התנינים, אבל בניחותא, בחיוך. הכל בסדר, ילד, אלה רק תנינים מבויתים, מקסימום ינגסו לך אצבע.

 

הנשיכה התנינית היא משל קולע לרוב הסיפורים בקובץ. יזרעאלי מתמקד כאן בטכניקה ספרותית ודרמטית של מתיחות והרפיה, טפטוף טיפות דם למיץ האננס. הגיבורים מתגלים על סקאלה של מצבים כביכול סותרים: התרסקות וכניעה - והרפתקה משעשעת, משוחזרת בדיעבד, במרחק בטוח של זמן ומקום; כליאה בבית, בתא מעצר - או יציאה למרחב אקזוטי, תיירותי, טרופי. זירת ההתרחשות שמתבלטת בקובץ - וגם ביחס לספרות ישראלית עכשווית - קשורה לדמויות של מכורים חצי־מהוגנים לסמים, לתיאורי גמילה או למפגשים עם סוחרי סמים. אמנם ספרי בלשים נעשו לסחורה חמה בעשור האחרון, אבל מחוץ לעולמם של כתבי פלילים בעיתון, קשה להיתקל בכתיבה קלילה שעוסקת בעולם הזה ובחוויה הזאת בעברית, בעוקצנות לא שיפוטית, או בשיפוט לא דודתי, ששומר על רושם אמין למרות הקומדיה.

 

גראס וחשיש הם לחלוטין חומרים קלילים במונחי הספר. הוא נפתח בסיפור על הומלס טרי, עם מודעות לצורך להיראות נורמטיבי ובלתי מזיק. הפגישה של הגיבור והמספר עם צרכנית מומחית, זונה שנחה לרגע על המיטה החדשה שסחב לעצמו ומסולקת ממנה, רק מדגישה את הרושם שהגיבור והקורא שייכים בכל זאת לאותה קבוצה: לאנשים הרגילים, המתורבתים. הקורא מציץ כתייר: הגיבור מתווך עבורו בסגנון שנון וכמו פילוסופי את סדר היום של מי שחי את הסיוט הבורגני - אדם ללא קורת גג, ללא רופא שיניים, שצריך למצוא מקום לנוח בו, ואולי לעקור במו ידיו את השן הדלוקה שלו.

 

או הנרי, דיימון ראניון ושמות מאובקים אחרים הם דוגמה מתבקשת לתפקיד הספרותי הזה: האורח הכפול והמדריך בספארי הזה של חייהם של פושעים זעירים וקורבנותיהם. אבל יזרעאלי מפתח את התפקיד הזה ואת המנגנון הקומי ששומר על הקוראים בטוחים. בעיקר כשהוא משתמש בסיפורים בגוף ראשון, בגיבורים־מספרים שיוצרים את הרושם שהוא יודע טוב מאוד איך נראית הציפייה לכף היד של סוחר הסמים, באיזה "כספומט" ברמלה או בלוד. איך נשמעת נביחה של כלב בשעה של קריז. איך לתאר במילים חיות ולא דודתיות את הסצנות הללו.

 

סיפורי הסמים הללו מרכיבים כאמור רק חלק מהקובץ. אבל הם ממצים את הקומדיה המתוחה והאכזרית הזאת שבמרכזה דמויות של נוכלים לא מזיקים, בטלנים, צרכנים, נצלנים שפוגעים בעיקר בעצמם - אבל הנה מגיע הרגע שבו הם עומדים לחטוף את המכה הרצינית, הסופית, מול רשויות החוק. ולחלופין, הרגע שבו הם מחליטים לחזור למוטב, או יותר נכון, לחיי נוחות של אלו שחיים "את החיים הנקיים והמתוקים שלהם", הילדים הטובים, הממושמעים, שהופכים בתורם לאבות ולשכירים. אחד הסיפורים, בהקשר הזה, מתאר במונולוג קומי את החלטתו השכלתנית של אדריכל ומכור להפוך לאבא. להמיר את ההוצאות על סמים בקניות של חיתולים. את השגרה של "עבודה, הרואין, קצת טלוויזיה" במעמד של חבר לגיטימי בקהילה של בעלי מקצועות חופשיים. הטון ההגותי, הכמו מסאי, שאופייני לסיפורים, מסיח את הדעת מהתוכן המגונה כביכול אל השנינה והשליטה במילים ("תראה מה זה גוף האדם... כל כך אמין בסופו של דבר, כמו סובארו ישנה"). סיפורים אחרים בקובץ בוחנים מכיוון אחר את דמותו הכפולה של איש השוליים המהוגן - למשל, ילד בן 42, מעין דנדי ישראלי גוש־דני, שחי עדיין על חשבון הוריו עובדי הכפיים.

כותרת המשנה של הקובץ, 'סיפורים חדשים וישנים', יכולה להסביר את הרגעים הספורים שבהם יזרעאלי או המספרים שלו מאבדים את הקוליות ומנסים להצחיק טיפה בכוח. וגם אז, יזרעאלי מפגין יכולת דומה לרבות מהדמויות כאן: למצוא חן בעזרת הפיתיון המפוקפק, בחסות תפקיד הליצן חסר האלוהים, הפסיכולוג הלא־חינוכי. לגרום לקורא לחיות בשלום ובתיעוב נינוח עם הבטלן, הצרכן, הפושע הלא־ממומש בתוכו. •

 


פרסום ראשון: 14.06.17 , 04:27