שישי 15 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
'נבי סלאח' של דוד ריב, 2011
7 לילות • 14.06.2017
כבישה קרה
את השאלה השחוקה "מי צודק?" מחליפה בקובץ 'חמישים' השאלה "מי סובל?" התשובה: כולם
אתגר קרת

שאלה שמשתלטת על כמעט כל דיון הנוגע לשטחים הכבושים ולסכסוך הישראלי־פלסטיני היא "מי צודק?" והתשובות לה (לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית נמצא הנשאל) הן כמעט תמיד ידועות מראש ונוטפות זעם קדוש. אבל נראה שדווקא השאלה הזאת עניינה הרבה פחות את 26 כותבי הרשימות בקובץ 'חמישים'. את מקומה כשאלה המרכזית המהדהדת בספר תופסת השאלה "מי סובל?"

והתשובה הגורפת היא "כולם".

כולם סובלים: סמי, נהג המונית הפלסטיני שמנסה להביא את נוסעיו לנמל התעופה בן־גוריון בזמן, למרות חסימות הכבישים השרירותיות; צמד החיילים המשועממים שאמורים לאלץ תושבים פלסטינים ללכת במסלול עוקף וארוך ביותר, שמגיע בסופו של דבר לאותה נקודה, מבלי שהחיילים עצמם יודעים למה; משפחתם של שני נערים פלסטינים מבית חנינא שדקרו נער ישראלי מפסגת זאב ומשפחתו של הנער שנדקר; הבעלים האופטימי של בית החרושת לסבון בשכם, שצמד המילים האהוב עליו באנגלית הוא Of Course""; והילד שגר בהתנחלות לא ממש רחוקה משם, בלב מערבולת של שנאה, ולא שמע מעולם את המילה "כיבוש".

 

כולם סובלים.

בהקדמה לספר מתארים עורכיו, איילת ולדמן ומייקל שייבון, כיצד הוא נולד: ולדמן, סופרת צפון אמריקאית ילידת ישראל, שהוריה היגרו מכאן כשהייתה בת שלוש, השתתפה לפני כמה שנים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. במהלך שהותה בארץ היא ביקרה בחברון, וגם כשחזרה לארצות־הברית לא הצליחה להשתחרר מהתחושה שרבים מחבריה הגרים בישראל לא יודעים מה בדיוק מתרחש מצידו האחר של הקו הירוק. הספר, שאותו ערכה עם בעלה, נולד מהצורך "לעשות משהו". אני לא מאמין שוולדמן ושייבון היו תמימים מספיק לחשוב שהספר שיזמו יביא לשינוי מרחיק לכת במזרח התיכון, אבל הדחף "לעשות משהו" הוליד אסופה מרתקת של רשימות על אנשים נחמדים יותר או פחות שמעבירים את חייהם בתוך מציאות בלתי נסבלת. רבים מהכותבים הגיעו מארצות־הברית ומאירופה, וניכר ברשימותיהם אותו תסכול שוולדמן עצמה הרגישה כשביקרה בחברון; תסכול מכך שבעוד כמה ימים ישובו לשגרת יומם הנסבלת בצידו האחר של העולם, וישאירו את מושאי כתיבתם להמשיך להתמודד באופן יומיומי עם מציאות מגבילה ומדכאת.

 

לפני כמה שנים, בפסטיבל ספרותי באיטליה, סיפרה לי מישהי שהוריה, נוצרים אדוקים, לא הרשו לה בילדותה לקרוא שום ספר מלבד התנ"ך והברית החדשה. "ספר", הסבירה לה אז אמה, "הוא דבר מסוכן מאוד. אתה יודע איך אתה נכנס אליו אבל אין לך שום מושג איך תצא ממנו". אני יכול להרגיע את הקוראים הפוטנציאליים של קובץ הרשימות הזה החוששים משטיפת מוח: 'חמישים' אינו ספר שינסה להכריע את קוראיו באיפון אידיאולוגי. מה שכן, אם יש מי שמהססים לצלול לתוכו מחשש שלאחר הקריאה בו לא יוכלו להתבונן שוב בשכניהם הפלסטינים כעל בלילה חסרת פנים וייאלצו לראותם כבני אדם שחיים מצידו האחר של קו דמיוני, במציאות הוגנת הרבה פחות ומייאשת הרבה יותר - לאלה אני בהחלט ממליץ להמיר את הקריאה בו בצפייה בוויכוח פוליטי מתלהם באחד מאולפני החדשות. •

 


פרסום ראשון: 14.06.17 , 04:26