שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הרב לאו, השבוע. "לימודי יהדות יותר חשובים לי מלימודי מתמטיקה, אבל אני מקבל שלמישהו אחר חשובה המתמטיקה יותר. אין סתירה, אתה יכול להיות רופא מצוין ולדעת גם שיש פעם בשנה תפילת הגשם"
    7 ימים • 14.06.2017
    אני שואל את עצמי: זו הרי מדינה יהודית, ומה נשאר מזה? מתחתנים אצל בדרן, הולכים להיקבר בקיבוץ שעושה מזה הרבה מסחרה, פותחים חנויות בשבת - והכל כשר. הכל בסדר. אז מה נשאר מהיהודי פה?
    ההדתה בצה"ל ושירת נשים, מצעד הגאווה וסירוב פקודה, למה חתונה בשידוך היא עדיין מתכון מנצח - וגם הזיכרונות מבוכנוואלד, שלא מרפים עד היום. הרב ישראל מאיר לאו חוגג 80 ופורש לגמלאות. רק אל תקראו לזה ראיון פרידה
    אמירה לם | צילומים: גבריאל בהרליה

    במהלך השיחה בינינו, מקבל הרב ישראל מאיר לאו שיחת טלפון שמעוררת בו התרגשות גדולה. על הקו, ולדיק קושנירוב, ששני הוריו נהרגו בפיגוע בקו 18 בירושלים ב־1996. "בפיגוע הזה נרצחו 26 אנשים, בהם אנטולי וז'אניה קושנירוב, זוג עולים חדשים מרוסיה", מסביר הרב בתום השיחה. "הייתי אז רב ראשי לישראל, והיה אצלי נוהל, שמעבירים אליי את רשימת הנספים וכתובות המשפחות ואני הקפדתי ללכת לנחם כל בית. אבל כשהגיעה הרשימה מקו 18, הכתובת של הזוג קושנירוב נעדרה ממנה. נאמר לי שלא יושבים שם שבעה, כי מי שנותר זה ילד בן שמונה בשם ולדיק, ותינוק בן שנה בשם תומר. אמרתי שאני רוצה לראות אותם, שלילד בן שמונה יש לי רגישות מיוחדת — זה הרי בדיוק הגיל שבו שוחררתי מבוכנוואלד.

     

    "קיבלתי את הכתובת שלהם בקטמון וכשהגעתי, התינוק ישן בלול והילד ולדיק ישב על הרצפה ובהה בי, בדמות עם המגבעת השחורה שנכנסה פתאום. הייתה שם דודה, אחות של האמא, לריסה שמה, שאמרה לו ברוסית, 'ולדיק, אתה יודע מי האיש שבא לבקר אותנו? זה הרב הראשי לישראל. אתה יודע, כשהוא היה בגילך גם לו לא היו אבא ואמא, כמוך עכשיו, והוא בא לישראל והוא היום הרב של כל המדינה'. הילד הביט בי ואני הבטתי בו, והיא המשיכה, 'אז אתה רואה, ולדיק? אם רק תרצה, יש לך עתיד ותהיה אדם גדול, אתה לא לבד'. זה מסוג הרגעים שאתה לא שוכח.

     

    "כמה שנים אחר כך, עשיתי בר מצווה לאלף יתומים בכותל ומישהו עלה לבמה לקבל ממני תפילין, טפח לי ככה על השכם ואמר: אני ולדיק קושנירוב — ועברה בי צמרמורת. והנה עכשיו, אחרי הרבה שנים, טלפון".

     

    למה פתאום?

     

    "הוא התקשר לספר שהוא מתחתן, ושאל אם אוכל לחתן אותו, שהוא מקווה שאני פנוי בשבילו. אמרתי לו, אני בשבילך פנוי תמיד. ניפגש מתחת לחופה שלך לפני ראש השנה ואני אגיד, 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה' ולדברים תהיה משמעות גדולה".

     

     

    להמשיך את השושלת

     

    אנחנו נפגשים בבית הרב בתל־אביב, שכונה קטנה מוקפת עצים לא רחוק מכיכר המדינה. בימים אלו הוא מציין 80, והשבת תתכנס המשפחה כולה לחגוג לו. השבט הגדול שהקים הילד מבוכנוואלד מונה היום שמונה ילדים, בהם הרב הראשי דוד לאו, 60 נכדים ולא מעט נינים, והבית כבר לא מכיל את כולם, כך שהם יתכנסו בישיבה במרכז הארץ. יום ההולדת הזה משמעותי במיוחד, שכן הוא מלווה בפרישתו הרשמית של לאו לגמלאות אחרי 56 שנות פעילות, מהן עשור בתפקיד הרב הראשי לישראל, ושתי קדנציות כרב העיר תל־אביב.

     

    במובנים רבים, הילד שנולד למשפחה שהצמיחה 37 רבנים, יועד לתפקיד מילדות. "לא לחצו עליי, אבל נתנו לי להבין שמישהו חייב להמשיך את השרשרת", הוא מחייך. "היות שמאחי נפתלי המלחמה גזלה שש שנים, ואני הייתי רק בן שמונה ויכולתי להתחיל מאפס, הייתה ציפייה שאמשיך בדרכו של אבא (הרב משה חיים לאו ז"ל — א"ל)".

     

    לאחר העלייה ארצה, בתום המלחמה, השתקע הילד ישראל בבית דודו, הרב מרדכי פוגלמן, שנמלט מאימי המלחמה והפך לרב של קריית־מוצקין, ובגיל שמונה ורבע עלה לכיתה א'. חמש שנים מאוחר יותר סיים את בית הספר היסודי, כשהוא קופץ בדרך כמה כיתות, והחל ללמוד בישיבה. "אני מניח שבזכות אבי, שהיה רב ידוע, התחילו להציע לי שידוכים", הוא מחייך. "רציתי משפחה רבנית, וכשהוצעה לי בתו של הרב ידידיה פרנקל, אז הרב של פלורנטין, נכנסתי למשפחה. זה עודד אותי להמשיך בדרך הזו".

     

    השידוך לחיה־יוטא, שלה הוא נשוי עד היום, סלל את תחילת דרכו. התנסותו הראשונה כרב הייתה כשסבה של אשתו חלה, וביקש ממנו להחליפו כרב בית הכנסת בפלורנטין. לאו, אז מורה בבית ספר, הסכים. במקביל החל בשידור התוכנית "קבלת שבת" בקול ישראל בימי שישי, ובה דיבר על פרשת השבוע, וצבר עדת מעריצים שהגיעה בדבקות לשיעוריו, שאחד מהם מתקיים עד היום. מאוחר יותר נבחר לרב של צפון תל־אביב, אחר כך לרב העיר נתניה, ולבסוף החל לכהן כרב של תל־אביב, במקום חמיו.

     

    לא הייתה לך בחירה. לא היה לך מקום לחלומות אחרים.

     

    "גם לא היו לי חלומות אחרים. היה לי סיפוק גדול במה שעשיתי".

     

    תל־אביב שבתה את ליבך?

     

    "המשפחה שבתה את ליבי. חמי שבה את ליבי. נשארתי בתל־אביב גם בגלל השיעורים שלי כאן. ולא פחות חשוב, הרבנית, שהיא בת תל־אביב, לא ראתה את עצמה חיה במקום אחר. אנחנו חוגגים החודש 58 שנה לאירוסינו. מהרגע הראשון נוצרו בינינו קשר והבנה ובתוך שלוש־ארבע פגישות החלטנו שאנחנו רוצים להקים משפחה".

     

    קוראים לזה אהבה ממבט ראשון.

     

    "אנחנו לא מדברים על אהבה בפומבי. זה אישי, אבל יש בינינו הבנה והערכה ואנחנו מגדלים ביחד שלושה דורות. אצלנו אף פעם לא מדברים על אהבה וזוגיות. זה לא היה נחוץ. לילדים שלי הייתה דוגמה אישית בבית".

     

    גם ילדיך נישאו בשידוך?

     

    "כן. עם כולם, לנו הייתה זכות קביעה לגבי עתידם. כשנפגשתי עם החתנים המיועדים, שאלה ראשונה הייתה תמיד אם הם מתכוונים לגור בישראל. אם לא — אין מה לדבר. גם עם הנכדים שלי שמתחתנים, זה תנאי ראשון לשידוך. תמיד סירבתי להצעות מהרבנות בחו"ל. עזבתי את אירופה על מנת שלא לחזור אליה".

     

    ואתה עדיין תומך במוסד השידוך.

     

    "בעיניי זו הדרך הנכונה. נטיות הלב של הצעירים יחד עם ניסיון החיים של ההורים, זה המתכון המצליח".

     

    מרבית הצעירים בעירך נפגשים אחרת.

     

    "והמציאות הזו מדברת בעד עצמה. תראי מה קורה לזוגות הצעירים בעיר. תאמיני לי, היה טוב לכולם אם היו מחתנים בשידוך. היו פחות גירושים".

     

     

    הולך בין הטיפות

     

    החילוניות לא זרה לו. השיעורים שהעביר כבר כרב צעיר, היו מלאים תל־אביבים שחיפשו תשובות. על שולחן השבת שלו התארחו לאורך השנים ראשי ממשלות וראשי ערים ואנשי תקשורת, ועל אף עמדותיו השמרניות, ידע להימנע מוויכוחים. גם כשהשיחה בינינו מתגלגלת לעיתים לנושאים מורכבים, הוא אומר מדי פעם, "אני לא רוצה להיות בר־פלוגתא. אני כל החיים משתדל ללכת בין הטיפות של החברה הישראלית, ואני נגד כפייה משני הצדדים".

     

    אולי זה מה שאיפשר לך לכהן כל כך הרבה זמן כרב ראשי בעיר כל כך חילונית כתל־אביב.

     

    "אני לא מקבל את ההגדרה של תל־אביב כחילונית. הסטיגמה שלה שונה מהמציאות. ב־2003, כשחזרתי לקדנציה שנייה בעיר אחרי שכיהנתי כרב הראשי, גם לי הייתה תחושה שהיא נעשית חילונית יותר. אבל הלכתי לישיבה בעירייה ולהפתעתי, שמונה מ־31 חברי מועצה, חבשו כיפה. בתל־אביב יש 547 בתי כנסת. אני לא יודע אם יש ערים עם כל כך הרבה בתי כנסת חוץ מירושלים ובני־ברק. אז להגיד עליה חילונית?"

     

    ספרת מול זה כמה פאבים יש בה?

     

    "אני לא אומר שאין בה תופעות של חילוניוּת. מספיק לראות את השבת ברחובות מסוימים. אני לא עיוור ולא חירש. אבל יש בה גם הרבה שומרי מצוות. אחרת אך תסבירי שכ־970 בעלי עסקים — מסעדות, מרכולים, בתי מלון, אטליזים וכן הלאה — מבקשים להחזיק משגיח ולקבל תעודת כשרות מהרבנות? אף אחד לא כופה את זה עליהם, אבל הם מבינים שבלי תעודת כשרות ובלי שמירת שבת, שהיא תנאי לקבלת התעודה — אין להם קיום. הם מבינים שיש אחוז מסוים של שומרי כשרות והאחוז הזה, זה הרווח שלהם. זה מחזיק את הראש שלהם מעל המים.

     

    "רק שעל זה, ועל 547 בתי כנסת ועל מצעד של יהודים פעמיים ביום לתפילה, אף אחד לא כותב ולא מדבר, ועל מצעד הגאווה שהיה כאן ביום שישי האחרון ושמתקיים פעם בשנה — אתם כותבים בכל העיתונים, עם תמונות צבעוניות בעמוד הראשון".

     

    מה באמת דעתך על המצעד?

     

    "הוא לא שייך לעיר. באו לפה תיירים מכל העולם וזה הפך לחלק מביזנס גדול. תשאלי את המסעדנים, את בתי המלון, כולם מרוויחים מהעסק הזה. מאחורי המצעד יש הרבה אינטרסים, גם מסחריים וגם של פוליטיקאים שתופסים טרמפ. אני רק לא יודע אם מצעד כזה פותר את הבעיה של אנשים בעלי נטייה כזאת או אחרת. מה הם פותרים כשהם מרימים את הבעיה שלהם לגבהים? אולי טוב היה שלא היו מרימים. למה הם צריכים לשאת את הבעיה הזו שלהם לראש הפירמידה? אני לא רואה ולא מבין במה הפומביות עוזרת לפתרון הבעיה. אדם שיש לו בעיה אישית, זה שהוא ירקוד על משאית בחוצות העיר בצהרי היום יתרום לפתרון? זה שייך לרחוב? זה שייך למיקרופונים? למצלמות? אני לא מבין את זה. אבל אנחנו כבר מורגלים לזה, מדי שנה בשנה, עוברים את זה".

     

    למה אתה קורא לזה בעיה?

     

    "כי זו בעיה שיש לבן אדם. זה לא אני שחושב ככה, הם עצמם חושבים ככה. אחרת למה הם רוקדים ברחוב? על מה המצעד? אם אין בעיה, אז במה הם שונים? בשביל מה כל הרעש? המצעד הזה לא פותר את הבעיה של האנשים האלו, של השאלה איך להביא ילדים, איך להקים משפחה".

     

    הרב אבינר תומך בהפניית הומואים לטיפולי המרה.

     

    "אני לא ממש יודע מה זה ולא מתעסק בדברים שאני לא מבין בהם. אם היה מגיע אליי זוג מהקהילה כדי להינשא, הייתי צריך להתמודד עם הבעיה, אבל מעולם לא פנו אליי. זה נמנע ממני בחסדי שמיים. דברים שהם רחוקים ממני ואין לי גם שום שליטה עליהם, לא נאלצתי לעסוק בהם. לא בידי למנוע את זה או את המצעד, אז אני לא חופר בזה. צריך להיות חכם. לא לכל מקום צריך להיכנס ולחפור".

     

    מה יש לך לומר לרבנים כמו הרב משה שטרנבוך, למשל, שאמר שרעידת האדמה בנפאל קרתה בגלל משכב זכר?

     

    "בלי להיכנס לשמות רבנים, יש אנשים שמנהלים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא ושוכחים לנהל את החשבונות של עצמם. אדם צריך לנהל את חשבון חייו שלו ולא לנסות לנהל את פנקסיו של בורא עולם".

     

     

    הפכנו לעם המסחר

     

    נדמה שרק דבר אחד מעיב על פרישתו של הרב לאו: המאבק בעניין פתיחת עסקים בשבת. באפריל האחרון אמנם קבע בג"ץ שעיריית תל־אביב תוכל לאשר פתיחת עסקים בשבת, אבל שר הפנים דרעי שיגר מכתב ליועץ המשפטי וביקש לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב, כך שבשורה התחתונה, הדברים נשארו פתוחים. אלמלא כך, מודה הרב, הוא היה עוזב את התפקיד בסיפוק גדול יותר.

     

    "בסוף מה עומד מאחורי פתיחת מרכולים בשבת?" הוא שואל ומשיב: "תאוות בצע. רדיפה של מספר בעלי מרכולים אחרי כסף. עם הספר הפך לעם המסחר, שרץ אחרי הגרוש כל החיים. מה יקרה אם יום אחד בשבוע תעזבו את הכסף, תהיו עם המשפחה, תפתחו ספר? מה, אנשים ימותו מרעב בלי החזיר של טיב טעם?"

     

    אבל למה לא לאפשר לי, כחילונית, לחגוג את השבת בדרכי, כולל קנייה של מצרך שחסר לי פתאום?

     

    "כי בחיים יש גבולות. בגלל שאולי יש איזה תבלין שחסר לך לתבשיל ואת רוצה לקנות בשבת בבוקר, כי ככה מתחשק לך — יעבוד המאבטח ויעבוד הסבל ותעבוד המנקה ותעבוד הזבנית? אז תתאפקי יום אחד עם התבלין או תדאגי לקנות אותו במהלך השבוע. שמעתי את סגן ראש העיר אומר שהוא רוצה שתהיה לתושבים שלו כוס חלב טרי בשבת. מה, אין כבר פריג'ידרים בתל־אביב? אין מסעדות פתוחות, אין בתי מלון? כולם פתוחים.

     

    "אנחנו מדברים על הכלל, לא על הפרט. אדם שמשקה לעצמו את הפרחים בגינה שלו בשבת, אף אחד לא אומר לו מילה. אדם שמדליק את הטלוויזיה בשבת או מבשל לעצמו — שיעשה מה שהוא רוצה. אני מדבר על הציבוריות, ויש כאן גם סוגיה חברתית".

     

    תסביר.

     

    "תחשבי מה זה עושה למשפחות העובדים. מגיע שישי בצהריים, ילד בא הביתה להיות עם המשפחה עד יום ראשון בבוקר. אבל ברגע שההורים עובדים, הילדים לבד. ומדובר בשכבות הנמוכות, האלפיון התחתון. אמא קופאית, אבא מאבטח. כדי שמישהו יוכל לקנות לעצמו את בקבוק החלב שלו, הילד מגיע הביתה ואין לו אבא ואמא בשבת".

     

    אבל החנויות בתל־אביב פתוחות שנים. למה לעורר את העניין מחדש?

     

    "יש עוד כמה עיסוקים בעיר שהם לא מקובלים מבחינת חוק המדינה, ולא יעלה על דעתו של איש לבוא ולהגיד, היות שזה קיים דה־פקטו, בוא נתיר את זה גם דה־יורה. הרי אנשים סוחרים גם בבני אדם, ומשטרת מחוז תל־אביב מודעת לבעיה וזה נעשה בתחום העיר, אז מה? יום אחד עיריית תל־אביב תגיד, סחר בנשים כבר קיים בפועל, אז בוא נחליט פשוט שזה מותר? מישהו יעז להגיד דבר כזה? ברור שלא, רק בנושאים דתיים הכל מותר.

     

    "מה שאנחנו רואים פה, זה כישלון חינוכי של עשרות שנים. שלא נותן לאנשים להבין מהי שבת ומה ערכה ומה הם מפסידים. אני שואל את עצמי, זו הרי מדינה יהודית. מה נשאר מזה? מתחתנים אצל בדרן, הולכים להיקבר בקיבוץ שעושה מזה הרבה מסחרה, פותחים חנויות בשבת — והכל כשר. הכל בסדר. אז מה נשאר מהיהודי פה?"

     

    אני, כחילונית, מרגישה אחרת. בעיניי לרבנות יש מונופול על החיים, על הנישואים, הגירושים, על הכשרות. לתחושת רבים, מדובר בממסד שמן, עם הרבה אי־סדרים, שמעלה את יוקר המחיה.

     

    "המחשבה הזו, שאיפה שיש דתיים נדבק כסף, זה כמעט אנטישמי. הייתי הרב של נתניה תשע שנים מחיי. היו שם 32 בתי מלון, היה הרבה כאב ראש מבחינת כשרות, הכל היה פתוח בשבתות, בפסח. והמשכורת שקיבלתי הייתה זהה למשכורת של הרב של חדרה או של פתח־תקווה, שם לא היו מלונות. למה אני מספר את זה? כי כשאני אומר, כשר או לא כשר, זה לא משנה את מצבי הכלכלי ולו בפרוטה אחת. יש בעיר הזו מפעלים, אטליזים, מסעדות, וכשאני מתיר לאכול או לקנות בשר במקום מסוים, אין שום אינטרסים זרים.

     

    "אבל ברגע שתהיה הפרטה של הכשרות, כשיוציאו את זה מידי הרבנות הראשית, זה יוריד את רמת הכשרות. יבוא רב עם זקן כזה, ורב עם זקן אחר ורב בלי זקן ופלוני ואלמוני, כי כל אחד ירצה להיות יותר נוח לקליינטים הפוטנציאליים, והמסר יהיה, כדאי לך לקבל תעודה ממני, כי אני לא אדרוש ממך כל כך הרבה. זה יצא מידי אנשים שאין להם אינטרס לאנשים שיש להם אינטרס. אני נגד זה שמשגיח הכשרות יקבל את משכורתו מבעל העסק. צריך להפריד בין המשגיח למושגח".

     

    לא מעט רבנים הורשעו בשחיתות ועבירות מוסר. מצגר, פינטו, מוטי אלון.

     

    "קרה לציבור הדתי מה שקרה לכל החברה בארץ. הציבור הדתי לא חי בפלנטה אחרת, הם חיים בחברה הזו, והכל השתנה. השחיתות שיש בחוץ חילחלה במידת מה גם פנימה, להנהגה הדתית".

     

    התנגדת גם ליבוא בשר לא כשר מחו"ל. למה חשוב לך מה יש לי על הצלחת?

     

    "בפרטי אנחנו לא מתערבים. יש מסעדות פרטיות, יש אנשים שלוקחים בשר כשר ומטריפים אותו כשמערבבים אותו עם גבינה, ואנחנו לא עושים נגד זה כלום. אף אחד לא מתערב לך בצלחת. אבל פה דובר על מדינת ישראל שמייבאת בשר. אני זוכר שבזמנו אישרו לחברה מסוימת לייבא בשר קפוא לא כשר. הייתי אז רב ראשי וניהלתי שיחה בעניין עם יצחק רבין שהיה ראש ממשלה, ולבסוף רבין, איש אחדות העבודה, הבן של רוזה האדומה, אדם שלא חונך בישיבות בני עקיבא — העביר חוק שאסר על זה.

     

    "כשהוא טילפן אליי ובישר לי שהעניין סודר, מאוד התרגשתי. שאלתי אותו, אדוני ראש הממשלה, למה בעצם עשית את זה? אין לך שותפים דתיים בקואליציה. והוא ענה לי, משתי סיבות: ראשונה, יש לנו בארץ הזאת מספיק נבלות וטרפות, לא צריך לייבא עוד מבחוץ. ושנית, ברצינות, אנחנו בכל זאת מדינה יהודית".

     

    היה ביניכם קשר מיוחד?

     

    "היו סעודות שבת שהם ישבו פה, יצחק ולאה רבין וצ'יץ' וזיווה אשתו, שהתחלנו בשמונה בערב וסיימנו אחרי חצות, ואז רבין היה מסתכל על השעון ואומר, יותר מארבע שעות בלי סיגריה אחת".

     

    מה דעתך על ההצעה של בנט שהמדינה תשלם לזוגות דתיים שיארחו חילונים בביתם לארוחת שבת?

     

    "תחשבי איך רבין היה מרגיש אם מאיזושהי קופה היו שולחים לי 50 שקל בשביל שיהיה לי מה לקנות לו לאכול? איך אני הייתי מרגיש? אם יש משפחות דתיות שצריך לעזור להן, צריך לעזור להן ביומיום ולא רק כשהן מארחות. אבל לקבל כסף בשביל לקיים מצוות הכנסת אורחים בשבת? זה נראה לי משפיל גם את המקבלים, ובעיקר אני חושש לכבודם של האורחים שירגישו לא נוח. הרי הם ידעו ששילמו למשפחה בשביל לתת להם את מנת הדגים — הגפילטע פיש או החריימה הזה. תסלחי לי, זה ממש פויה. והמארח ירגיש באדמה, מבוזה".

     

    לפעמים אני חושבת שהלחץ הסמוי והגלוי המופעל על החילונים, להתקרב לדת, דווקא מרחיק מהדת. גורם לתל־אביבים הצעירים, כמו שאמרת, לתת לבדרן שיחתן אותם.

     

    "אני לא מאמין שזה מה שמרחיק. מה שמרחיק זה האמריקניזציה, בהרבה תחומים. אנחנו יבואנים של תרבות זרה. את חושבת שכששחקן ובדרן וזמר ודוגמן עורכים טקס קידושין זה יותר חווייתי, יותר דרמטי, יותר אישי מאשר חתונה יהודית? מה שאני רואה בתופעה הזו, זה שאחד הולך בעקבות השני, וזה כאילו גם נגד האתמול, נגד העבר, נגד הממסד. אבל במי הם מורדים? אני חייבתי אותם לשבור כוס? גם הם אגב שוברים כוס. ההבדל הוא ששם גם הבחורה שוברת את הכוס. ביג דיל. עשו שוויון, פמיניזם, שגם הכלה שוברת כוס. נו. אז אני שואל אותך, אל הנער הזה התפללתי? ולגבי ההדתה בחינוך, טוב שחוזרים לתודעה יהודית. הצעירים לא יודעים מספיק".

     

    אז שילמדו בשיעורי הדת. למה בשיעור גיאוגרפיה לומדים את תפילת הגשם או בזהירות בדרכים את תפילת הדרך?

     

    "מה רע בזה שנער ישראלי יידע שיש דבר כזה תפילה לבוא הגשם או שיכיר את תפילת הדרך? אם יש קצת יהדות לכל חלקי האוכלוסייה אני מברך על זה".

     

    התקציבים שהולכים להרחבת לימודי היהדות באים על חשבון תקציבים למדעים, לאמנות.

     

    "מישהו שאל אותי מה דעתי על דברים שעולים פה כסף ואני לא שלם איתם? כשהעירייה מחליטה שמצעד הגאווה עולה ככה, חודש הגאווה עם דגלים מונפים עולה ככה, שביל לאופניים עולה ככה — אני אומר למה מועברים לשם תקציבים? לא. אבל ברגע שזה עובר למשהו דתי, תכף את צועקת שזה עולה כסף.

     

    "לי אישית, לימודי יהדות יותר חשובים מלימודי מתמטיקה, אבל אני מקבל שלמישהו אחר, שרוצה להיות מהנדס, חשובה המתמטיקה יותר. בשבילי היהדות זה הבסיס שבלעדיו אין לנו זכות קיום, אבל כשהגעתי לתל־אביב, כבוגר ישיבה, לא הייתה לי תעודת בגרות, ולימדתי באנקורי תנ"ך לבגרות, ובתמורה למדתי מתמטיקה ואנגלית והשלמתי בגרות. אין סתירה, אתה יכול להיות רופא מצוין ולדעת גם שיש פעם בשנה תפילת הגשם".

     

     

    מאמין באמונה שלמה

     

    תעודת בגרות לא הייתה הדבר היחיד שעשה כשהגיע לתל־אביב. הוא גם התגייס לצה"ל ושירת במשך 25 שנים ביחידת המרצים של הרבנות הראשית. גם שלושת בניו התגייסו ושירתו. חמש בנותיו, לעומת זאת, לא.

     

    אתה חושב שאם הן היו הולכות לצבא זה היה משחית את המידות שלהן?

     

    "הן לא היו הולכות. הרבנים מקום המדינה, התנגדו לגיוס נשים וזה התקבל בחוק. הן עושות את השירות שלהן בדרך אחרת".

     

    מה דעתך על שירת חיילות בצה"ל, על שירת נשים בכלל? אם אישה שרה בטקס, אתה קם?

     

    "תראי, ישבתי בטקס הזיכרון לשואה ביד ושם כשאישה שרה, ונשארתי בטקס ובטקסי יום הזיכרון יש לפעמים זמרת ואני לא יוצא. אני יושב ושומע. אני יכול לחשוב לעצמי מה שאני רוצה כשהיא שרה. אני לא חייב להיות מרוכז בשירה שלה. אבל אני לא אקום ואצא. יציאה זו הפגנה ואני לא אפגין. מה שכן, אני יכול לבקש התחשבות בטקס שיש בו הורים פחות דתיים ויותר דתיים. אפשר להתחשב, אבל זה לא מה שקובע את החיים שלנו, שירת נשים. שתעמוד שם, תשיר, לא תשיר — כבר משה רבנו ראה שאנחנו עם שיש בו כל מיני אלמנטים שצריך להכיל, צריך סבלנות, המון, וצריך סובלנות לכולם".

     

    איך אתה מרגיש כשמכים חיילים בבני־ברק וירושלים, כששורפים בובות בדמותם?

     

    "זה איום ונורא, זה קורע לי את הלב. היחס הזה לחיילים זה פצע ופשע שאין לו כפרה. מדובר באנשים שלא מייצגים את הציבור החרדי כולו ולא הייתי מצטער לרגע אם היו מעמידים לדין אחד או שניים כאלו, למען יראו וייראו. גם האיומים על ראש אכ"א מוטי אלמוז זה דבר נורא. זה משהו אנרכיסטי. אפשר לחתום על עצומה, לעשות לובינג — אבל מה ההתנהלות האלימה הזו ברחובות?"

     

    יש היום גם הדתה בצבא. מציעים לחיילים להניח תפילין לפני יציאה לקרב, להשתתף בתפילה.

     

    "יש היום יותר דתיים בצבא וגם החרדים התחילו להתגייס, וזה לדעתי מה שנותן את אותותיו. אם את שואלת אותי, דווקא לקחו מהרבנות הצבאית הרבה סמכויות לאחרונה והעבירו לקצין חינוך ראשי. אבל מה הפחד הזה מהדת? אני לא חושב שאם מציעים לחייל יהודי להניח תפילין לפני הקרב, זה שלילי".

     

    מה היית אומר לחיילים, למשל בעניין עמונה, כשהם מקבלים פקודה אחת מהמפקדים שלהם והוראה אחרת מרבנים?

     

    "אם חייל כזה היה ניגש אליי, הייתי אומר לו, תשמע, אל תעשה הפגנות, אל תעשה מחאות, אל תתסיס את החברים שלך. תדבר על זה בנועם. קשה לך לבצע פקודה או לפנות התנחלות — גש למפקד הישיר שלך, ספר לו את זה. תגיד לו מלב אל לב, אני לא יכול. אני לא מסוגל לגרש את אמא שלי, לפנות יישוב שחבר שלי גר בו. אתה יודע שאני חייל מסור ונאמן ועושה הכל. שחרר אותי. תוותר לי על הדבר הזה. אפשר לפתור את זה. אם המפקד קשוח, תפנה לאינסטנציה מעליו, אולי תגיע עד למג"ד. אני לא מאמין שלא יבינו אותך.

     

    "אבל אם לא יקבלו את דבריך — אתה חייב למלא פקודה. אי־אפשר שבטנק אחד יישבו ארבעה חיילים שכל אחד ימשוך לכיוון אחר, נהיה כמו הפלנגות בלבנון. סרבנות זו טעות. כרב ראשי התנגדתי לסרבנות הזו".

     

    יש תחושה שהציונות הדתית הולכת ומתחזקת, גם בצבא.

     

    "באמת בבני עקיבא פעם היה יותר מעורב, והיום יותר נפרד. בחינוך הממלכתי־דתי יש בהחלט התחזקות בנושאים מסוימים, יותר הפרדה בין בנים ובנות, יותר הדגשה על ציציות בחוץ, כיפות גדולות. אני רואה בכל זה הקבלה למה שקורה בסביבה החילונית".

     

    תסביר.

     

    "הסביבה הלא־דתית השתנתה לבלי הכר בשנים האחרונות. הקולנוע השתנה. אפילו העיתון השתנה. פעם לא הזכירו בעיתונות את המילים אונס והתאבדות. הרחוב נפרץ במידה רבה. אתה רואה היום את הפרסומות בתחנות האוטובוס, בנתיבי איילון, תמונות בגודל של מגדל שלא היו רואים לפני 50 שנה. אז באופן טבעי, כשאבא רוצה לחנך את הבנים והבנות שלו באווירה דתית, הוא צריך להגביה את החומות. כנראה שהחברה הדתית מתבצרת יותר. יש תהליך של פירוד.

     

    "אבל הציבור החילוני הקצין גם הוא. תראי פתאום מי הם גיבורי התרבות? בא זמר לפארק הירקון, ירוצו 30 אלף בני נוער ויצווחו כמו בספארי! הרי בספארי לא שומעים צווחות כמו שהנערות האלה בנות ה־14 צרחו שם, נוכח איזה ג'סטין ביבר אחד".

     

    ולצד זה, הנוער גם שובר ימינה, מתקרב לדת. הנכדים שלי ייאלצו ללכת בכיסוי ראש?

     

    "החברה הולכת לכיוון יותר דתי, כי למשפחות הדתיות יש יותר ילדים. זה תהליך טבעי, שאולי היה קורה מהר יותר אילולא גלי העלייה מחבר העמים, ושימשיך לקרות אם לא תהיה עלייה מאסיבית מארה"ב. לגבי הנכדים שלך, אני לא חושב שהם ייאלצו. אני רוצה להאמין שזה מה שהם ירצו, שזו תהיה האווירה. אני רואה אצל בני נוער חילונים רצון גדול ללמוד. זה עוד לא מתורגם לאורח חיים דתי, עוד לא לחזרה בתשובה, אבל כן לרצון לדעת יותר. אני מרגיש את זה בכל צעד ושעל. זה לא מסע התעוררות מאורגן על ידי הרבנות הצבאית, זה בא מלמטה.

     

    "זה מושפע גם מהמצב הפוליטי. ברגע שהקואליציה מושתתת על יסודות של כל כך הרבה חברי כנסת, גם מהבית היהודי, גם מש"ס, גם מיהדות התורה, ותופסים עמדות כמו משרד החינוך — יש לזה השפעה. זה מחלחל".

     

    אז נהיה בסוף מדינת הלכה?

     

    "אני לא רואה את זה באופק, אבל אני רוצה להרגיע אותך: לא תצטרכי לרדת למקלט כשזה יקרה. בינתיים אני יותר חושש מהשפעה של תרבויות זרות".

     

    היית רוצה לראות את בית המקדש השלישי קם בימינו?

     

    "אני רוצה להאמין שזה יהיה בימינו. את השיר 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח', שרו יהודים ברגעיהם האחרונים, ברכבת לטרבלינקה".

     

    אז מה, להתחיל לגדל פרה אדומה? זה לא מגוחך?

     

    "אני דוחה את המילה הזו, מגוחך. זו אמונה של היהדות. אני נמנה עליה. אנשים בשואה, ברכבות, ליד התאים, אמרו שהם מאמינים בביאת המשיח, וגם אני מאמין בביאת המשיח, כמו שהרמב"ם אומר, אף על פי שיתמהמה".

     

    המילה השנואה

     

    אני שואלת את הרב איך הוא מרגיש עם הפרידה הזו מהתפקיד, אחרי שנים רבות כל כך. "האמת, קצת שחרור", הוא אומר בכנות. "כי האחריות בנושאי נישואים וכשרות בעיר גדולה כמו תל־אביב־יפו, היא עצומה. אבל אני עוזב בידיעה שבכל הנושאים הרוחניים אני ממשיך לפעול לפחות באותה מידה, אולי אפילו יותר. אבל יש לי בקשה", הוא מוסיף. "אל תשתמשי יותר במילה פרידה. זו מילה כמעט שנואה עליי. אני אף פעם לא משתמש בה".

     

    למה?

     

    "תסלחי לי שאני שוב מחזיר אותך לגיל שמונה שלי, לבוכנוואלד, אבל היה רגע מסוים שעיצב את כל חיי. לא ידענו אז שזו השנה האחרונה למלחמה, והדיכאון היה גדול. הייתי בין שבויים רוסים בבלוק מספר 8, סמוך לשער המחנה. אחי נפתלי, שהציל אותי כשאמא זרקה אותי אליו בהבזק של רגע לפני שעלתה לרכבת, ושהכניס אותי לתוך המחנה בתוך שק, היה בבלוק 59, בין אסירים יהודים, ולא התראינו.

     

    "יום אחד אני בתוך הבלוק, ואני שומע, בחצר מעבר לגדר, את אחי קורא לי. ברגע הראשון לא הכרתי אותו. הוא היה כבר שלד, חולה בטיפוס קשה, והוא אומר לי, 'לולק, טוב שאני רואה אותך. אתה כבר ילד גדול, ואני יכול לדבר איתך גלוי. אתה יודע שאין לנו אבא, כנראה שגם אמא כבר לא בחיים ועכשיו לוקחים גם אותי ובאתי להיפרד ממך. אם תישאר בחיים, אין לך בית לחזור אליו. רק תזכור דבר אחד: יש מקום בעולם שקוראים לו ארץ ישראל. זה הבית שלנו. אם ירצו לקחת אותך לפה ולשם, תגיד: רק ארץ ישראל. שם לא הורגים יהודים ויש לך שם דוד, הרב פוגלמן. רק תגיד את השם שלך, שאתה לולק ישראל לאו, הוא כבר ימצא אותך'. ואז נפתלי התרחק, ועד היום אני לא מצליח להשתחרר מתחושת הפרידה הזו. גם אחרי 72 שנה ואחרי כתיבת הספר ("אל תשלח ידך אל הנער", הוצאת "ידיעות ספרים" — א"ל), שחשבתי שישחרר אותי".

     

    למרות שנפתלי שרד?

     

    כן, הוא קפץ מהרכבת שלקחה אותו וזחל חזרה לבוכנוואלד, כי היה לו אח והוא הבטיח להורים שישמור עליו. אבל החוויה הזו של הפרידה נשארה תלויה באוויר. נפתלי נפטר לפני שנתיים וחצי, ואם אנחנו מדברים על יום ההולדת שלי, אז תדעי שכל השנים, ב־11 באפריל, הוא היה מתקשר והיינו אומרים אחד לשני מזל טוב ליום ההולדת, כי זה היום שגנרל פטון שיחרר את בוכנוואלד. שנינו כמו נולדנו ביום הזה".

     

    נדמה שגם היום, 72 שנים אחרי התופת, בסוף כל משפט של הרב לאו, ישנו הילד ההוא מבלוק 8 בבוכנוואלד. זכר השואה מלווה אותו בכל אשר ילך. אני שואלת לדעתו על מה שקורה בסוריה, על שתיקת העולם, על שתיקתנו שלנו. "אני מתבייש בשתיקה הזו", הוא אומר. "אנחנו צריכים לצלצל בכל פעמוני האזהרה האפשריים. אני קורא ליו"ר הכנסת לכנס בדחיפות ישיבה מיוחדת בנושא של השואה בסוריה, ולהגיד בה בקול גדול שאנו עם שיודע במה המדובר יותר מכל אומה אחרת. אנחנו יודעים מה זאת אומרת טבח של ילדים, ועוד באמצעים כימיים, ואנחנו צריכים לטלטל בכל דרך את דעת הקהל העולמית. אם לא נעשה את זה, ההיסטוריה לא תסלח לנו, כי אנחנו בצדק מגנים את אלה שעמדו על דמנו ושתקו אז, ועם סוריה אנחנו בעצם אלה שעומדים על הדם. אנחנו לא יכולים להגיד שעינינו לא ראו. הקול שלנו צריך להדהד בעולם ואת זה לא עשינו. שכחנו לראות את מה שסביבנו ואנחנו שקועים רק בבעיות של עצמנו".

     

    ברמה האישית אתה חושב שאפשר לעשות משהו?

     

    "הייתי מאמץ ילד סורי אם הייתי יכול לעזור לו. אם אני הכתובת, הייתי פותח לו את ביתי, ואני לא מצפה שאסד ייתן לי תואר חסיד אומות העולם על זה". •

     

     

     

     

    פליטים סורים. "אני מתבייש בשתיקה שלנו"
    פליטים סורים. "אני מתבייש בשתיקה שלנו"

     

     

     

    לאו (עם הדגל), ואחיו נפתלי (עם הקסקט הבהיר) וילדים עולים מבוכנוואלד במחנה עתלית, יולי 1945
    לאו (עם הדגל), ואחיו נפתלי (עם הקסקט הבהיר) וילדים עולים מבוכנוואלד במחנה עתלית, יולי 1945

     

     


    פרסום ראשון: 14.06.17 , 10:55