אקי אבני מגיע לפגישה שלנו אחרי לילה שבו כמעט לא עצם עין. שתי הילדות הקטנות שלו לא בדיוק נתנו לו לישון, ומבית הקפה עוד ירוץ לחזרות עד השעות המאוחרות. "לא ישנתי כבר שנתיים וחצי", הוא מחייך בעגמומיות ויונק עוד לגימה מהאספרסו הכפול. "היום אני בטוח שגיל 25 הוא גיל יותר נכון לגדל ילדים מאשר 50. יש לך אז יותר כוח וסבלנות אליהם. עכשיו, כשאני מתעורר בשבע בבוקר, מה שאני רוצה זה רק ללכת לישון. לא פשוט להיות אבא, אבל זה האתגר הכי מקסים שיש בעולם, הדבר שהכי ממלא אותי אושר. מאוד רציתי משפחה עם ילדים, וקיבלתי שלוש ברכות נפלאות מאלוהים", הוא אומר, שולף את הסלולרי ומתגאה בתמונות של אמיליה־אורה וגרייס־פיי הקטנות ("הן דומות יותר לאשתי ניקול"), ושל ליאם, בנו הגדול מסנדי בר.

איך זה לחתל תינוקות בגיל 50?

"בדיוק כמו בגיל 25. בשניהם זה לא תענוג גדול", הוא צוחק.

מרגיש לך מוזר להיות בן 50?

"לא, זה גיל מהמם. השיא שלי עוד לפניי".

אבל אצלך המראה החיצוני היה חלק חשוב מכרטיס הביקור שלך.

"אז מה, שאני אעשה בוטוקס? לא. אני אוהב את הקמטים שכבר יש לי ואת הקצת שיבה. באזיל אומר לדוריאן גריי בהצגה שבה אני משחק, שהחטא נרשם על פניו של אדם ואי אפשר להסתיר אותו. ואני אומר, הקמטים הם חלק ממה שעבר עליי בחיים. גם שערות השיבה. לא נשארים צעירים לנצח".

לא צריך לדאוג לאבני, מלבד למנה נדיבה של שעות שינה ואספרסו. הוא אולי לא הכוכב מספר אחת בישראל כמו לפני עשרים שנה — אבל הקריירה שלו פורחת. כרגע הוא משחק בשתי הצגות בתיאטרון הבימה ("דוריאן גריי" ו"סיפור אהבה בשלושה פרקים"), והערב תעלה הצגה נוספת בהשתתפותו, "שייקספיר מאוהב" - קומדיה רומנטית שזכתה לגרסה קולנועית עתירת אוסקרים בכיכובם של גווינת פלטרו וג'וזף פיינס. לצידו של אבני ישחקו בין השאר מיכאל אלוני, דניאל גל, דניאל גד וגילה אלמגור (משה קפטן מביים).

לצד המשחק, אבני מנסה את מזלו כמפיק סרטים. "נהדר לי כרגע בתיאטרון, אבל אני חושב שקשה להתבגר בתיאטרון כי אין בו חסד למבוגרים ולזקנים. חייבים להרחיב אופקים. אני כבר מזמן לא חי רק בשבילי. יש לי אחריות. אני צריך לדאוג לילדים שלי ורוצה שהם יהיו מסודרים. אני חייב לקנות לילדים דירות. אני פולני לגמרי בדברים האלה. אימא פולנייה".

גל גדות בתפקיד וונדר וומן

"דרוויש לא האויב שלי"

השערוריות שמלוות את עולם התרבות מאז כניסתה של מירי רגב למשרד התרבות לא משאירות את אבני אדיש. בטח שלא התאקל של רגב עם מירה עווד, בעבר בת זוגו של אבני, ששרה בטקס פרסי אקום שיר של מוחמד דרוויש. "מירה היא אהובתי", הוא אומר. "היינו תקופה מסוימת יחד, ואני מאוד מכבד ואוהב את האמנות שלה ואותה. הייתי איתה במפגשים של יהודים, ערבים ונוצרים שבאים מכל העולם וחוגגים את השלום יחד. למירה יש הרבה זכויות בעניין קירוב לבבות, קירוב עמים ועשיית שלום אמיתי, אבל יש הבדל בין מה שאתה שומע בבית שלך לבין מה שמבוצע באירוע ממלכתי".

אז השרה צודקת?

"שני הצדדים צודקים. השרה לא מוחה נגד השיר שמירה שרה אלא נגד דרוויש עצמו. אתה שואל אותי אם דרוויש הוא אויב שלי? לא. אני מעריך מאוד את האמנות שלו, אבל אי אפשר שלא להגיד שיש במדינה שלנו אובר־דמוקרטיזציה. לקחנו את החופש צעד אחד יותר מדי. אתה שואל אותי אם הייתי שר התרבות האם הייתי מוכן לתת כסף לסרט שיוצא במוצהר נגד המדינה, והולך להיות מוקרן בפסטיבלים בכל העולם כדי להראות איזו מדינה חרא אנחנו? ממש לא בטוח. הייתי מעדיף לתת כסף לסרט אחר.

"הח"כים הערבים לא רואים את עצמם חלק מהמדינה אלא כפלסטינים. הם יושבים בכנסת ישראל ומדברים נגד המדינה באופן הבוטה ביותר. חלק מהאנשים האלה הם עוכרי ישראל ולא מגיע להם לשבת בכנסת. צריך לעשות סדר בדברים, והשרה היא איזשהו סמן של עשיית סדר. נכון, גם היא מתלהמת, אבל זאת הפוליטיקה של היום. אתה מכיר פוליטיקאי שלא צועק את עצמו לדעת? לא כאן ולא בשאר העולם. כולנו קרדשיאנס. הצהוב קיבל לגיטימציה והפך לערך. צנחנו אל הרדידות כמו ממגלשת מים בלונה פארק".

אתה מתרעם רק על צד אחד של המפה הפוליטית, על השמאל.

"לא. אני לא מבין איך ח"כ אורן חזן מבקש מנשיא ארצות־הברית לעשות איתו סלפי. נשיא ארצות־הברית עומד על השטיח האדום שתי דקות אחרי שירד מהמטוס ומחכה שאורן חזן בכבודו ובעצמו יעשה איתו סלפי. האם אורן חזן שילם על האיוולת הזאת? כלום. איזה מסר אנחנו מעבירים לאזרחים כאן?!".

אתה מסכים עם הטענה של רגב שהמדינה לא צריכה לממן מופעים שיש בהם עירום?

"אין לי בעיה עם עירום אם יש לו הצדקה ביצירה. השאלה הראשונה שאני אשאל במאי שיציע לי להתפשט בסרט או בהצגה שלו היא למה צריך להראות בולבול בסרט. אם תצליח לשכנע אותי, אני אתפשט. כבר התפשטתי בסרטים. ב'השיבה מהודו' יש לי סצנת עירום בה רואים לי את התחת. אני שואל במאים הרבה שאלות, ורק אומר להם: 'שכנעו אותי למה'. דבר אחד בטוח: במדינה שמצהירה על עצמה כמדינה דמוקרטית לא יכולה להיות שליטה על חופש היצירה בקולנוע ובתיאטרון. אסור שזה יקרה ואסור שתהיה צנזורה. אגב, אני מאמין שגם השרה לא חושבת שהיא יכולה לקבוע לכל מוסדות התרבות והאמנות מה לעשות מא' עד ת'".

מבחינה פוליטית אתה בעצם במרכז.

"אנחנו לא מדברים על האג'נדה הפוליטית שלי. אני לא חושב שאמנים הם חכמים כאלה גדולים שמישהו ירצה לדעת מה דעתם הפוליטית. אמן צריך להיות נייטרלי, להציג את האמנות שלו. יש פה גם עליהום, לא משנה באיזה צד פוליטי אתה נמצא. כל דבר פוליטי שתגיד, יתנפלו עליך. בנאדם חכם לא צריך להתקרב לעסק הזה".

"מתגעגע לימים שהייתי צעיר"

אבני נשוי בפעם השנייה לאופנאית ולאשת העסקים ניקול מילר, ומרגיש שמצא את אהבת חייו. "היא אישה מוכשרת, וכל מה שתעשה היא תצליח בו", הוא אומר. גם עם סנדי בר, אשתו הראשונה ואמו של ליאם, הוא מנהל, כהגדרתו, "גירושים מאושרים". בגיל 50, מפוכח מתמיד, הוא מביט אחורה בהשלמה על הניסיון הכושל שלו לכבוש את הוליווד. בשיא ההצלחה שלו בישראל אבני לקח הימור גדול ועזב ללוס־אנג'לס. לדבריו, הוא לא מצטער על כך. "אני מאוד מתגעגע לימים שבהם הייתי צעיר, לחלומות ההם", הוא אומר. "יש משהו מאוד נעים ותמים לחלום בגיל הזה. אני אסע שוב לחו"ל רק אם יהיה לי משהו קונקרטי שם. גם איילת זורר לא נסעה עד שלא היה לה משהו קונקרטי. פתאום נפתחה לה דלת אמיתית, לא דמיונית. גם אנחל בונני נסע עכשיו, וכבר עושה שם סדרה אחרי סדרה".

אבל הכל מתגמד מול ההצלחה של גל גדות.

"בהחלט. קצת פנומנלי מה שקרה לגל גדות. זה וואן־אין־א־טריליון. היא מוכשרת ויפה, אבל כמובן גם למזל וליד האלוהים היה חלק בזה. אין בזה שום דבר הגיוני. כל שנה באים ללוס־אנג'לס בסביבות שלושה מיליון שחקנים. עד סוף השנה יעזבו בערך שניים וחצי מיליון למדינות שלהם. היתר ידשדשו. מעט מאוד יישארו. רוב אלו שיישארו אפילו לא יישארו במקצוע. העיר הזאת היא דבר כל כך יפה".

מה מנע ממך להצליח שם בגדול?

"יכול להיות שאולי הייתי צריך להישאר שם עוד, אולי הייתי יכול לעבוד יותר על האנגלית שלי. בסופו של דבר אתה מבין ששמונים אחוז מזה אלו קשרים של אנשים. אנשים אוהבים לעבוד עם אנשים שהם מכירים. אבל אני מסתכל בהערכה על האומץ שהיה לי אז". •

ההצגה "שייקספיר מאוהב" עולה הערב בתיאטרון הבימה