ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ניר מאיר (מימין) עם אמו מרים ועם יוסי שוחט ליד קבר אביו. "מהלך הטעיה קטן שהסתבך הפך לקרב אידיוטי שבו נהרגו 17 מלוחמי הגדוד"
    המוסף לשבת • 15.06.2017
    "אבא הסביר לי שהוא הולך למלחמה, ושלא ברור אם יחזור"
    כמה ימים לפני שהזחל"ם שלו ספג פגיעה ישירה בדרך לכיבוש עזה השאיר רס"ן אריה מאיר צוואה כתובה לבנו, אז ילד בן 11 וכיום מזכ"ל התנועה הקיבוצית. 50 שנה אחרי נפגש ניר מאיר עם הקצין שניסה להציל את חיי אביו ושמע ממנו לראשונה מה בדיוק קרה שם, בשכונת סג'עייה, ב–5 ביוני 1967. "אמרתי לאריק: 'באתי לקחת אותך'", סיפר המחלץ לבן ולאלמנה הנרגשים, "והוא, מלא כוויות, אמר מילים שלעולם לא אשכח: 'הנח לי במנוחה והמשך במשימותיך החשובות'"
    ענת מידן | אביגיל עוזי

    50 שנים אחרי נפילת אביו, רס"ן אריה מאיר, במלחמת ששת הימים שמע בנו, ניר, את סיפור הקרב מפי מי שחילץ אותו כשנפצע קשה מאוד בדרכו לכיבוש עזה. 50 שנים אחרי התברר למאיר שאמו פגשה את יוסי שוחט, המחלץ, יומיים לפני שבעלה נפטר מפצעיו, שמעה את הסיפור ונצרה אותו בליבה. בבית האם מרים (מוקי) בקבוצת שילר משחזר שוחט את שאירע, לעיתים מתבונן בדף שכתב מראש, לרגעים שותק.

     

    הדממה בסלון הקיבוצי הקטן כבדה. "בכל יום זיכרון, בזמן הצפירה, אני רואה מול העיניים את אבא שלך", מספר שוחט בקול רועד. "שנים רציתי לספר לך, אבל לא הצלחתי לפגוש אותך. בוועידת מפלגת העבודה, לפני חודשיים, ניגשתי לידידי אראל מרגלית וביקשתי שיחבר בינינו, והוא עשה זאת. יצאנו החוצה וסיפרתי לך ממש בתמציתיות".

     

    עכשיו, באיחור של שנים, מתרחש המפגש המיוחד שסוגר לגמרי את המעגל. מאיר, היום מזכ"ל התנועה הקיבוצית, שומר על פנים קפואות ומקשיב לדבריו של שוחט.

     

    "גויסתי שלושה שבועות לפני תחילת המלחמה", מספר שוחט. "הייתי קצין צעיר שזמן קצר קודם שוחרר משירות החובה וצורפתי לגדוד חרמ"ש 54. מבחינתי המלחמה מתחילה בתקופת ההמתנה שלנו בקיבוץ גבולות. התחושה הייתה שאנחנו הולכים להילחם על קיומנו. דיברו אז במושגים של קטסטרופה, על 20 אלף קברים, וחשבתי שחייבים כבר לצאת למלחמה. כל יום שעובר יהיו לנו יותר חללים, ואולי נאבד את המדינה.

     

    ניר כילד (משמאל) עם משפחתו. קיבל את הצל"ש בשם אביו מהרמטכ"ל רבין
    ניר כילד (משמאל) עם משפחתו. קיבל את הצל"ש בשם אביו מהרמטכ"ל רבין

     

     

    "יום לפני המלחמה נענו לכיוון מפלסים, והפקודה שנכבוש את עזה יחד עם הצנחנים ניתנה כבר ברמת מג"ד ומ"פ. אריק (אריה מאיר — ע"מ) ואני היינו באותו גדוד, הוא מ"פ פלוגת זחל"מים, ה'מיוחסים' יותר, ואני חי"רניק, הולך ברגל. בבוקר 5 ביוני החלה הפגזה קשה על נחל עוז. הפלוגה המסייעת השיבה אש ובערך בשלוש בצהריים הגיעה ההוראה לרכז את הגדוד בשטח כינוס והחלו לטווח את היעדים. כוחות החטיבה נעו קדימה תוך קרבות קשים ופצועים והרוגים. כארבעה ק"מ דרומית לעזה נעצרנו. בשלב הזה החליט המח"ט לתקוף את אל־קובה כדי למוטט את מוצבי האויב. הכוח הופגז תוך כדי תנועה, זחל"ם המ"פ נפגע פגיעה ישירה, אריק נפצע קשה והיו הרוגים ופצועים. המ"פ שלי ביקש שאקח את מחלקה 3 שבפיקודי ואלך כקילומטר ברגל לכיוון אל־קובה כדי לחלץ מהזחל"ם הבוער את אריק, את פול שוצר, צלם מגזין "לייף" שהתלווה לכוח, ואת מי שנשאר בחיים. אל הזחל"ם של אריק אמור היה להצטרף הרב גורן, שרצה להיות עם מפילי חומת עזה, אבל משהודיעו לו שהולכים לשחרר את ירושלים עזב אותנו והצטרף לצנחנים בכותל.

     

    "יצאתי עם החיילים שלי בלילה חשוך, בדרך שמעתי פצועים שרוכזו בשטחי הכותנה של נחל עוז צועקים: 'אמא, אמא תצילי אותי', זה היה מחריד. עד היום אני שומע את התחנונים. בדרכנו לאריק חלפנו על פני כמה גופות, המשכנו עד שראינו זחל"ם בוער ובמרחק עשרה מטרים ממנו זיהיתי מישהו שוכב. ניגשתי ואמרתי: 'שלום אריק'. הייתי קצין חדש בגדוד, הוא לא הכיר אותי בשמי ושאל בקול חלוש: 'בחור צעיר, מה אתה עושה פה?' השבתי: 'באתי לקחת אותך', והוא, מלא כוויות, אמר מילים שלא אשכח כל חיי: 'הנח לי במנוחה והמשך במשימותיך החשובות'. אמנם הוא היה בן 35, רס"ן, ואני בתחילת שנות ה־20 ורק סגן, אבל עם כל הכבוד לבקשתו עליי לבצע את הפקודה אליה נשלחתי. לא הקשבתי לו, המשימה שלי הייתה להציל אותו".

     

    שוחט מפסיק את רצף השחזור ולוקח אוויר. ניר לא אומר מילה. רוני אחותו המומה מהתיאור, שאותו היא שומעת לראשונה, ואמם רק מנענעת בראשה. "לא היו לנו אלונקות, ביקשתי משני חיילים להוריד את חולצות הדגמ"ח שלהם, לחברן לרובי האף־אן שהיו להם ולהעמיס את אריק, שהיה שרוף כולו. את הצלם לא מצאנו. אחר כך התברר שנהרג. הלכנו כקילומטר וחצי במהירות ובזהירות מפני היריות, והמטרה הייתה להביא את אריק כמה שיותר מהר לשטח כינוס הפצועים. למחרת המשכנו במשימה וכבשנו את עזה".

     

    לגונן על המשפחה

     

    אריה מאיר הועבר לבית החולים ברזילי באשקלון ולאחר שישה ימים אושפז בתל השומר. עשרה ימים נלחם על חייו ולמחרת חג השבועות נפטר. יומיים לפני מותו יצא שוחט מעזה כדי לבקר את אחיו שנפצע במלחמה ואושפז בבית החולים בילינסון. בדרכו חזרה לעזה עצר בתל השומר לדרוש בשלומו של רס"ן מאיר, אלא שמצבו היה קשה ביותר ולא ניתן היה להיכנס לחדרו. שוחט ישב בחוץ על ספסל עם מוקי, אשתו של אריה, וסיפר לה את קורות הקרב ההוא. מאז לא נפגשו. "לא סיפרתי לילדים על הפגישה עם יוסי, כי הייתי בטוחה שאריק יתגבר על הפציעה ויחזור הביתה. אחר כך שתקתי כי הכי חשוב היה לי לגונן עליהם", מסבירה האלמנה.

     

    אלא שניר בנה, שהיה אז בן 11, לא נזקק לצמר גפן שבו ביקשה אמו לעטפו. "אני זוכר הכל, דקה אחר דקה, מאז שנאצר סגר את מצרי טיראן. אני זוכר את שקי החול שמולאו כדי להגן על הבתים. התכוננו למלחמת הישרדות. בכיתה אמרו לנו שאין ספק שישראל תנצח, אבל במחיר נורא. המלחמה נגמרה עם 779 הרוגים ובניצחון אדיר. אבא היה ההרוג היחיד מהקיבוץ שלנו, אבל התנועה הקיבוצית שילמה מחיר כבד של כ־200 הרוגים. למדתי לבד את תולדות המלחמה, אבל לא התעמקתי בפרטי הקרב של אבא, כי הרי הסוף ידוע. את יודעת שהזחל"ם שלו נפגע לא רחוק מהנקודה שבה נפגע הנגמ"ש של גולני בסג'עייה, בצוק איתן? גולני נכנסו בלילה בשקט והיה קרב נורא, הכוח של אבא נכנס בשלוש בצהריים".

     

    מלחמת ששת הימים הולידה אלבומי ניצחון ואופוריה עצומה. עד כמה היה מקום לאבלה הפרטי של משפחה שכולה?

     

    מוקי: "בהלוויה עמדתי קפואה לגמרי על הקבר של אריק, לא בגלל שלא עיכלתי, אלא כי כך ציפו ממני. מאוד רצינו להיות גיבורים. לא לבכות, להחזיק את עצמנו, לא להישבר. על לוח המודעות של הקיבוץ כתבתי שלא יבואו לשבעה, רציתי כמה שיותר מהר להחזיר את החיים למסלולם. להיות איתנה, לשמור על פאסון. זה החזיק מעמד שנה, ואחריה נשברתי ולקיתי בבריאותי".

     

    ניר: "כל הקיבוץ נשא עיניים לראות איך האלמנה של אריה מתמודדת. אמא שמרה עלינו ולא נתנה לי ולרוני לבקר אותו בבית החולים, ואני מודה לה על כך. בזכותה אני זוכר אותו כאדם בריא ושלם ומלא חיים, ולא שרוף ומחובר לצינורות. גדלתי בתנועה הקיבוצית שהייתה ספרטנית. המסר היה: פה מגדלים חיילים גיבורים וברור שאי־אפשר להילחם בלי למות. פה לא בוכים. פה מגינים על המדינה".

     

    אחרי מותו הוענק לאריה מאיר צל"ש. ב־1973 הומר הצל"ש בעיטור העוז. את התעודה קיבל ניר הילד בשם אביו מהרמטכ"ל יצחק רבין. אריה, כך נכתב בה, "קפץ מזחל"ם בהיותו פצוע ובוער, תחת הפגזת אויב, דאג לפינוי אנשיו הפצועים, פקד להמשיך בקרב ופשט את בגדיו הבוערים. בפעולתו זו הציל את חייהם של חייליו וקבע את המשכו של הקרב". ניר עצמו הגיע במילואים לדרגת סגן־אלוף. בתפקידו האחרון היה ראש מטה האגד הלוגיסטי המרחבי של פיקוד הדרום. "ב־50 השנים שעברו למדתי שצל"שים מחלקים אחרי כישלונות", הוא אומר. "קרב אל־קובה היה קרב שהסתבך. מה שהיה צריך להיות קרב הטעיה קטן הפך לקרב אידיוטי שבו נהרגו 17 לוחמים מאותו גדוד. היה שם פשוט טבח. אבא נכנס עם הכוח שלו בשלוש בצהריים מתחת לקני התותחים של המוצב העזתי. מה בדיוק חשבו שיקרה לכוח הראשון שנכנס? אבל אז, בניגוד למה שקורה היום, יריות על נחל עוז לא עברו בשקט. בצוק איתן פגעו מרגמות בבתי תושבי נחל עוז, דניאל טרגרמן בן ה־4 נהרג, ועבר יותר מדי זמן עד שעשו משהו. ישבתי מול הטלוויזיה ורתחתי מזעם על שצה"ל לא מגיב על ירי על אזרחים מתוך החשש שמא ייפגעו חיילים. זו חברה שיצאה מדעתה, שסולם ערכיה השתנה לגמרי מששת הימים ועד היום. החיילים הפכו ליקירי האומה והאזרחים פחותים בחשיבותם. באינתיפאדה השנייה נהרגו מעל אלף איש, רובם אזרחים, וזו בעיניי המלחמה הקשה ביותר של ישראל, אבל היא לא נמצאת בשיח שלנו כי מדובר באזרחים. ההרפתקה הציונית היא לא לחלשים, והחולשה שמתבטאת בשיח הישראלי של השנים האחרונות מרגיזה אותי. אין לנו פריבילגיה להיות נחנחים, אנחנו לא שווייץ".

     

    ואת זה אומר מי שאיבד את אביו במלחמה.

     

    "את זה אומר בנו של מי שיצא למלחמה מוצדקת, מתוך ידיעה ברורה שתפקיד הצבא הוא להגן על אזרחי המדינה. ירי על אזרחים הוא סיבה מוצדקת מאין כמותה ליציאה למלחמה. מהיום שנחל עוז עלתה על הקרקע היא סמל. בזיכרון הלאומי נחרת נאומו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר הקיבוץ ורכז הביטחון של האזור, שנרצח על ידי פלסטינים שגררו את גופתו אל מעבר לגבול והתעללו בה. נחל עוז היה יעד להפגזות מיום הקמתו. אבא שלי האמין בכל ליבו שעל נחל עוז ויתר המקומות לא יורים, ואני מעולם לא חשבתי על המחיר ששילמנו כמשפחה. אם זה לא היה אבא שלי שנהרג, זה יכול היה להיות אבא של מישהו אחר.

     

    "אבא היה מהראשונים שגויסו, ולפני שיצא מהבית הסביר לי שהוא הולך למלחמה, לא יודע לכמה זמן, לא איך זה ייגמר ולא ברור אם יחזור ממנה. הוא חילק הוראות איך להתנהג, ביקש שאהיה ילד טוב ואשמור על אמא. השאיר לכל אחד מאיתנו מכתב אישי עם הוראות הפעלה. בראש שלי הייתה כל הזמן האפשרות שאבא ייהרג במלחמה. עשרה ימים לפני שפרצה המלחמה נסענו עם עזרא, אחיו, לבקר אותו בגבולות ושם למעשה הייתה השיחה האחרונה שלא נשאה אופי של פרידה. כשנודע לי שאבא נפצע לא דיברתי על זה עם אף אחד. באווירה הקיבוצית של אז לא הייתה אופציה של הבעת רגשות".

     

    אמו מאשרת וכועסת: "זו הייתה טעות גדולה. לא הבענו את הכאב ולא נתנו לו להתפרק. הכל היה חסום. ניר ורוני הם דור שלישי בקיבוץ, המשפחה שלנו עזרה לי בגידול הילדים, ואני בטוחה שהיום אבא שלהם מסתכל עליהם מלמעלה ומאוד גאה בהם".

     

    סגירת מעגל בנחל עוז

     

    מרים (מוקי) מאיר בת ה־82 מתגוררת באותו בית בו החלה את חייה המשותפים עם בעלה, בהיותם הזוג הראשון שהתחתן בקבוצת שילר, כאן נולדו שלושת ילדיהם: ניר, רוני וגליה, שנפטרה מדום לב לפני 25 שנים. מי שהייתה אלמנה כשמלאו לה 32 לא נישאה בשנית. במשך 30 שנה היה לה חבר מקיבוץ בעוטף עזה, עד שנפטר לפני כמה שנים. בנה הבכור מעיד שמעולם לא הרגיש כיתום הזקוק לרחמים. הוא לא בכה על אביו המת והיה לו ברור שכדי שמדינה תשרוד אנשים משלמים בחייהם. אחותו רוני, שהייתה בת שבע כשאביה נהרג, נהגה ללכת לבית סבתה, אנולה (חנה) מאיר, שלא פסקה לבכות על מות בנה, ורק שם יכלה לשחרר את הדמעות. ניר מודה שבכל יום הוא מדבר בלב עם אביו, ולא משנה שהאב היה בן 35 בנופלו והבן כיום בן 61.

     

    מות אביו, הוא אומר, השפיע משמעותית על מהלך חייו. "ב־1999 הייתי מרכז ועדת המשק בתנועה הקיבוצית", מספר מאיר. "בנחל עוז היה משבר כלכלי וקיומי קשה, והוקם צוות להצלת הקיבוץ. התבקשתי לעזור, ואחד הרעיונות היה לגייס את קיבוץ בארי למשימה. אנשי בארי הביעו את נכונותם, בתנאי שנאתר אדם שייקח את המשימה על עצמו. פגשתי את חיים ילין, כיום ח"כ, שהיה אז גזבר בארי, והוא נענה לאתגר והצליח לחלץ אותם מהמשבר. התחברתי לנחל עוז מסיבות מקצועיות, אבל בעצם בסיס החיבור היה דרך אבא שלי, שיצא להגן על המקום הזה עשרות שנים קודם.

     

    "באחד הימים תפס אותי צביקה הלוי, חבר הקיבוץ שהיה רכז הביטחון של יישובי שער הנגב, ושאל אם אני הבן של אריה. הופתעתי מהשאלה. התברר שצביקה הכיר היטב את אבא. הוא היה במקור מכפר ביל"ו, עשר דקות הליכה מהקיבוץ שלנו, והם היו בקשר קרוב. את ארוחת הערב האחרונה לפני שגויס סעד אבא בביתו. מצביקה שמעתי על האבא הכריזמטי שלי ועל הקרב האחרון שלו. חברי נחל עוז היו מאוד מעורבים בקרב הזה. הם חיכו על קו הגבול, קרוב לעמדות צה"ל, וליוו את הלוחמים. צביקה, שנפטר מסרטן לפני ארבע שנים, סיפר שאבא יצא למלחמה מביתו בקיבוץ ועשה את המקלחת האחרונה אצלו. הוא ראה את אבא בדרכו לרצועת עזה, וכשהוא פונה לבית החולים ברזילי, צביקה עלה לאוטובוס הנפגעים, ראה אותו במצבו הקשה ווידא שהוא מקבל טיפול".

     

    ב־2002 הקים ניר מאיר, כלכלן בהשכלתו, את חברת ק.מ.ה (קבוצת מנהלים הטרוגנית) שמטרתה לנהל קיבוצים במשבר. "בגלל החיבור העמוק שלי לעוטף עזה בחרתי להתמקד בקיבוצי האזור: זיקים, ניר עם, כפר עזה, עלומים. בשנים האחרונות עוטף עזה הוא האזור הכי מסוכן בארץ. היישובים חוטפים קאסמים ופצמ"רים בלי סוף, ולא פעם שאלתי את עצמי למה אני רץ דווקא לשם. ושוב התברר לי שאני קשור בכל נימי נפשי לאזור הזה, כי שם עברו על אבי ימיו האחרונים, שם נתן את חייו, והפעילות שלי היא מבחינתי סגירת מעגל. במשך שנים הזניחה מדינת ישראל את עוטף עזה, וזה עמד כאנטי־תזה מוחלטת לקרב שאבי וחבריו יצאו אליו, ולא משנה שבעיניי היה זה קרב אידיוטי. להם לא היה ספק שחייבים להגן על המקום היקר הזה. גם לי לא היה ספק שאני, כאזרח, חייב לשמור עליו".

     

    לבנו הבכור, איש היי־טק חבר קבוצת שילר, קרא ניר על שם אביו המת. "זה היה לגמרי מובן מאליו. לא הייתה לי שום התלבטות. הילד איננו נר זיכרון לסבו, הוא עומד לגמרי בזכות עצמו ויודע שזהו כבוד גדול להיקרא על שמו. כשבני, אריק מאיר, קיבל דרגת רב־סרן ממפקד אוגדת עזה, הוא אמר למפקד: 'אני רוצה להראות לך את מכתב הפרידה שכתב רס"ן אריה מאיר לפני 48 שנה'. במכתבו מה־25.5.67 כתב אבא, בין היתר: "בטרם נעלה עם לילה להרים דלתות עירו של שמשון נעור בי הדחף, ואין אני יודע להסבירו, לכתוב לכם מכתב פרידה ארוך ולשאתו עמי עד שובי הביתה. והיה אם לא אשוב, יהיו אלה הדברים האחרונים אשר מצאתי בזה היום לומר לכם. אין אני רואה במכתבי זה צוואה, פשוט רחשי לב הם היוצאים מן הלב".

     

    עוד כתב: “לניר, אתה בכורי וגאון רוחי, בך שאפתי לראות אדם כצלמי. עזור לאמא בכל אשר תפנה וזכור ־ כבוד אב ואם מצווה גדולה היא, כבוד אם שכולה על אחת כמה וכמה. היה בן נאמן ויכול אתה להיות גאה באביך עד דרכו בבית ובצה”ל. חזק ואמץ ורוחי עמך בכל אשר תפנה. נא עודד וכבד גם את סבתא אנולה”.

     

    הלפיד עבר למתנחלים

     

    לפני כשנתיים נבחר ניר מאיר למזכ"ל התנועה הקיבוצית והפסיק את פעילותו בחברה הפרטית. הטענה שלאחר מלחמת ששת הימים החלה העברת הלפיד מהקיבוצים לציונות הדתית מקוממת אותו. "מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה של התנועה הקיבוצית. חצי מחברי הממשלה, המטכ"ל, המג"דים והמ"פים היו קיבוצניקים. אנחנו היינו המדינה. אבל ביום שבו ירושלים נכבשה, הפסקנו להיות ישראלים והפכנו להיות יהודים. המעבר ממצב של סכנה קיומית לאימפריה, מחרדה לאומית לאופוריה של ניצחון, היה חד ומטלטל, ומי שחיפש כאן את אצבע אלוהים מצא אותה בקלות והיה לו במה להיתלות. העברת הלפיד אל המתנחלים אירעה לאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך השלטוני שבא בעקבותיה. ב־17 במאי 1977 סיימתי קורס מפקדי טנקים ולמחרת הייתי צריך ללכת להכנה לקורס קצינים ושאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות קצין של מנחם בגין. בסופה של התלבטות הלכתי לקורס קצינים ושלושת ילדיי קצינים, אבל הקולקטיב כבר לא היה אנחנו. הקיבוצניקים היו המדינה וביום אחד, במהפך, הפסקנו. זה היה שבר.

     

    "אני מעריך את ציבור המתנחלים, את מימוש ערכיהם ונכונות ההקרבה שלהם. אני כועס על הציבור שבוחר ממשלה כזאת. בציונות הדתית מתנהלת פעילות המכוונת מלמעלה על ידי רבנים כמו יגאל לוינשטיין, שמתנגד בין השאר לשירות בנות לוחמות. לנו אין רבנים. אני מודע לעובדה שאנחנו מהווים בסך הכל אחוז אחד מהאוכלוסייה, אבל אנחנו ממשיכים לחנך את ילדינו באותה דרך וממשיכים לפעול 40 שנה תחת הנהגה העוינת אותנו. גוש אמונים והבית היהודי הם היום האוונגרד שהתנועה הקיבוצית הייתה בעבר, אלא שהיום כבר אין צורך בחלוציות בנוסח הזה. כשהציונות הייתה להקים יישובים, היינו שם במלוא הכוח. הקמנו את יישובי חומה ומגדל ואת ההתיישבות ברמת הגולן. היום התגלמות הציונות היא בהקמת קיבוצים עירוניים ובאמצעותם להשפיע על החברה הישראלית, ולשם אנחנו נכנסים במלוא הכוח".

     

    לראייתו מלחמת ששת הימים לא הייתה מלחמת כיבוש. "כל השטחים היו על תקן קלפי מיקוח למו"מ. היו למפלגת העבודה עשר שנים לעשות שלום לפני המהפך, אלא שלא היה עם מי לדבר והמפלגה לא דיברה בקול אחד. כשהליכוד עלה לשלטון הוא בנה התנחלויות פוליטיות, שמטרתן הייתה לסכל כל אפשרות של החזרת שטחים. וזה ההבדל העקרוני בינינו לבין המתנחלים. קיבוץ גִּלְגָּל בבקעת הירדן לא יהיה מכשול לשלום, בעוד שאלון מורה הוקמה במטרה למנוע את החזרת השטח שעליו היא יושבת ובכך להיות מכשול לשלום. אין לי ספק שאילו הערבים היו נכונים למו"מ, לא היו מוקמות ההתנחלויות. אלא שלשלום צריך שניים ולצערי אוסלו לא צלח. הקמת ההתנחלויות בתוך השטחים הצפופים ביו"ש היא אווילות ברוטלית. 50 שנים של צבא כיבוש מחלחלים לתוככי החברה הישראלית ואת תמציתה ראינו במקרה אליאור אזריה". יוסי שוחט, 70, יליד מושב חצב שליד גדרה, עבד 41 שנה בשירות המדינה, בין היתר כנספח כלכלי ביוון, בהולנד ובאיטליה. הוא מסכים עם דבריו של מאיר, ומספר לו שאחרי המלחמה חתם על עצומת "שטח משוחרר לא יוחזר".

     

    "הייתי חלק מהאופוריה", אומר שוחט. "אחרי זמן מסוים הבנתי שבעצם חתמתי בטעות והפתרון היחיד כיום הוא שתי מדינות לשני עמים. אילו יהודי אמריקה היו עולים לישראל והיה לנו כאן רוב יהודי משמעותי, לא הייתה לי בעיה לספח את השטחים, להכיל את הפלסטינים ולתת להם אזרחות כמו שיש לערביי ישראל. אז הייתי יכול להסתכל בעיניו של נכדי בן השמונה ולהגיד לו שאנחנו יהודים טובים. היום, כשאני רואה איך חיים הפלסטינים בשטחים שכבשנו, מאוד לא נוח לי להסתכל בעיניו. איך אגיד לו שאנחנו המצאנו את החמלה?"

     

    ניר מאיר לוחץ את ידו, ואמו מחבקת אותו.

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 15.06.17 , 17:37