שכונת קטמון הירושלמית עוד מנומנמת. היא לא מודעת לדרמה המתחוללת בה. מהמונית יוצאים סמיר ופתחי גנאמה ועלי גנאים, שהגיעו מסכנין. לראשונה הם מסתובבים כבני חורין בירושלים. לראשונה הם מבקרים בבית משפחת נבנצל.
קטע מהסדרה על רצח דני כץ | מתוך: "תיק בחקירה" באדיבות רשת
30 שנה ישבו סמיר, פתחי ועלי בכלא. יותר מ־30 שנה זועקים השלושה שהם חפים מפשע ושהודאותיהם ברצח הוצאו מהם באיומים ותחת אלימות קשה. לפני ארבעה חודשים שוחררו מהכלא. עכשיו, בבית משפחת נבנצל, הם מתקבלים בחום ובסקרנות.
האם לאה לוחצת את ידם בעדינות ומזמינה אותם לטעום מהכיבוד שהכינו לכבודם. הבן אסף מחלק צ'פחות. הוא כבר מרגיש קרוב אליהם. מה פשרה של תחושת קרבה בין מתנחל חובש כיפה לבין המורשעים ברצח האכזרי של הילד דני כץ?
גופה בתוך מערה
לא נתחמק מהשאלה הקשה, אך תחילה סקירה קצרה: הפרשה הזו הסעירה מדינה שלמה, ועוד צפויה כנראה להסעיר. ב־8 בדצמבר 1983 יצא דני כץ מביתו שבשכונת דניה בחיפה לבית חבר. הנער יפה התואר בן ה־15 נעלם. אחרי שלושה ימי בהלה וחיפושים נמצאה גופתו העירומה, כשעליה סימני חנק ותקיפה מינית, במערה ליד מושב יעד, בין חיפה לסכנין.
המשטרה עצרה לחקירה שלושה צעירים שעבדו במשלוחים בסופרמרקט בעיר, בין השאר גם בשכונת דניה, ושני בדואים שעבדו אף הם באזור, אחמד קוזלי ועאטף סביחי. החמישה נחקרו, הציגו אליבי ושוחררו. כעבור חודשיים נעצרו שוב. הפעם הודו בחטיפה, באונס וברצח.
תוך זמן קצר חזרו בהם החמישה וטענו כי ההודאות והשחזורים הוצאו מהם תחת איומים ובאלימות קשה. כל הערכאות השיפוטיות האפשריות הרשיעו אותם. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי הם הרוצחים, כך גם בית המשפט העליון, שדחה את ערעורם. הם נכלאו והמשיכו לטעון לחפותם. בעקבות לחץ ציבורי הורה בשנת 1992 שר המשפטים אז, דוד ליבאי, לעו"ד יהודית קרפ, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לחקור את פרטי הפרשה.
דו"ח קרפ הצביע על שורה של מחדלי חקירה קשים. החמור שבהם הוא העובדה כי התביעה שיקרה לבית המשפט והכחישה את העובדה שהחשודים נחקרו על ידי השב"כ. מטרת חקירת השב"כ הייתה לאשש מניע לאומני לרצח. "מסקנתם החד־משמעית של חוקרי השב"כ הייתה כי הרצח לא בוצע ממניע פחע"י, כי אף אחד מהחשודים לא היה קשור לארגון עוין, וכי הרצח לא שימש כ'כרטיס כניסה' לארגון עוין", כתבה קרפ. "מסקנה זו של החוקרים הועברה לפרקליטות מחוז חיפה. ראש צוות החקירה התרשם כי הנחקרים אינם אשמים כלל ברצח. עוד הוסיף, כי לדעתו מדובר באנשים נאיביים, המסוגלים לתת הודאות שווא, וכי במהלך בדיקת השב"כ היו מוכנים להודות בכל גרסה שהוצגה להם".
לקרפ התברר, שהשב"כ הקליט את החמישה בתאי המעצר שלהם במשך ימים רבים, בלי שהם ידעו שמאזינים להם. לאורך סליל ההקלטה, שהוסתר גם הוא מההגנה ומבית המשפט, החמישה מדברים באריכות על המכות שספגו מחוקרי המשטרה. בהשראת הדו"ח, נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, פסק בפברואר 1999 כי יש לקיים משפט חוזר. בשנת 2000 החל משפטם החוזר של חמשת המורשעים, הליך חריג ביותר במערכת המשפט הישראלית. שלושה מבין המורשעים שוחררו בערבות. שני האחרים, קוזלי וסביחי, שהורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון, נותרו בכלא.
במשפט זוטא, שנועד לבדוק אם ההודאות קבילות, קבע בית המשפט כי אף על פי שהופעלה אלימות מסוימת מצד החוקרים, הודאותיהם של החמישה עדיין קבילות. "הנאשמים הודו ברצח מרצונם החופשי", קבעו השופטים. "החקירה לא הייתה סטרילית, היו 'כאפות' כלשון הנחקרים, שאף השימוש בהן פסול בעינינו, אך אלה לא שללו את רצונם החופשי להודות". בהמשך החליטו השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ויהודית שטופמן להשאיר את פסק הדין המקורי על כנו.
הסנגור, עו"ד אביגדור פלדמן, עירער על ההחלטה לבית המשפט העליון. שופטי העליון אליהו מצא, אילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס דחו את הערעור פה אחד וקבעו כי הרצח בוצע על רקע לאומני. בפסק הדין כתבה השופטת פרוקצ'יה: "אשמת המערערים בעבירות בהן הורשעו הוכחה מעבר לספק סביר במשפטם המקורי ובמשפטם החוזר. התהיות שעלו בקשר לאחריותם של המערערים הביאו את בית המשפט לבחון עצמו בחינה חוזרת כדי להסיר כל בדל אפשרות, פן אירעה חלילה טעות, או נגרם עיוות דין. בית המשפט המחוזי, בפסק דין הבנוי לתלפיות, ניתח בעומק, בזהירות ובאחריות שאין למעלה ממנה כל פרט בתשתית הראיות ולא הותיר אבן שלא נהפכה ולא השאיר קצה חוט שלא נקשר. הוא ניתח את הראיות במבט משפטי־מקצועי חודר והעמידן במבחן ההיגיון, השכל הישר, מושכלות חיים ותבונת חיים. מסקנותיו בדבר אחריות המערערים מתחייבות כתוצאה הכרחית ובלתי נמנעת ממסכת הראיות שהונחה לפניו. מסכת זו אינה מותירה כל ספק בדבר אחריותם של המערערים לרצח הנורא של דני כץ.
"מערכת המשפט מיצתה את כל האמצעים שבידיה כדי למצוא את האשמים, להעמידם לדין ולהענישם. היא לא שקטה עד אשר חזרה ובחנה את עצמה לאורך שנים ארוכות חזור ובחון, חזור וחקור, עד ששארית העננה שהייתה נסוכה על הפרשה נמוגה. היא עשתה דין צדק, תוך כיבוד זכויות היסוד של הנאשמים וחתירה להגיע לחקר האמת, אגב השקעה אדירה של משאבים אנושיים כדי למנוע כל טעות אפשרית".
וכעת נשאלת השאלה ביתר תוקף: כיצד מתקבלים בבית משפחת נבנצל בברכה ובהתרגשות שלושה מורשעים ברצח על רקע לאומני?
"כשעצרו את אשתי, נכנעתי"
התשובה לשאלה נעדרת מהבית. היא מביטה מהתמונה שעל הקיר בדמות עיניו החכמות של אבי המשפחה, פרופ' ישעיה נבנצל, שנפטר לפני כחצי שנה. "ישעיה כל כך רצה לראות אתכם אצלנו בבית. הוא לא זכה לכך, אבל לפחות הצלחנו להגשים את החלום שלו ואתם כאן", אומרת אלמנתו לאה לאורחים.
עלי מתרגש. הוא הראשון שיצר קשר עם ישעיה מתוך הכלא ודיבר איתו, עם אשתו לאה ועם בתם מירי מדי שבוע, לפעמים אפילו פעמיים בשבוע. "קיבלתי את הטלפון שלכם מאחד מעורכי הדין והתקשרתי", הוא מספר לבני משפחת נבנצל עכשיו. "השיחות איתכם נתנו לי כוח ותקווה בתוך הכלא. היה טוב לדעת שיש אנשים שאכפת להם מאיתנו, שמאמינים לנו. אנחנו מאוד שמחים להיות כאן היום".
את פתחי, סמיר ועלי פגשו לאה וישעיה רק פעם אחת. ישעיה כבר היה על כיסא גלגלים, אך התעקש לנסוע לנצרת לדיון בבקשה לשחרור מוקדם של השלושה. הבקשה נדחתה, מאחר והשלושה המשיכו לטעון שהם חפים מפשע, למרות שכל הגורמים הבהירו להם כי הודאה תביא לניכוי שליש מעונשם ולשחרורם המיידי. ישעיה ביקש להשמיע את דעתו בפני השופט. "הוא רצה להתקבל כידיד בית משפט, אך לא איפשרו לו", מספרת לאה. "הוא מאוד רצה לדבר בפני השופט, אבל הכל הסתיים מהר. עצרתי אותו שלא יתפרץ. חששתי שההתרגשות תזיק לו".
כיצד הגיע מדען זוכה פרס רפאל על מפעל חיים, שקיבל תעודת הוקרה על תרומה סודית וחסרת תקדים לביטחון המדינה, להגן על מורשעים ברצח? על כך כתב ישעיה עצמו במאי 2002 במאמר שפורסם במקור ראשון, כתגובה לכתבה שפורסמה אחרי ההרשעה במשפט החוזר. "הכתבה מציגה את החולקים בדעותיהם בעניין הנאשמים ברצח דני כץ כאילו הם מתפלגים לימין ושמאל, הימין מחייב והשמאל מזכה, ולא היא", כתב. "אני עוקב אחרי הנושא ולומד לעומקו כבר שנים מספר, והגעתי למסקנה שחלה כאן טעות נוראה. ובכל זאת אינני שייך למחנה השמאל. את מיטב שנותיי הקדשתי למערכת הביטחון. הנושא מושך אותי רק משום שאני מאמין בקב"ה והרגשתי שאינני מסוגל לעמוד לפניו ביום כיפור כאשר אני יודע שאנשים חפים מפשע יושבים במאסר. ומיום הכיפורים התפשטה אצלי התחושה על פני כל השנה.
"איך הגעתי למסקנה? זה התחיל ממשהו סובייקטיבי: ראיתי אחד הנאשמים מורד ממכונית משטרה כשהלכתי ברחוב בחיפה ושמעתי את זעקתו 'אנחנו לא עשינו את זה!', דמי קפא. זו כמובן לא הוכחה, אבל לי זה לא נותן מנוח כבר 16 שנים. ומאז אני קורא את פסקי הדין השונים לעומקם". ישעיה פירט את הנקודות השונות ששיכנעו אותו בחפות המורשעים, וחתם את המאמר: "לטעמי האמת טרם יצאה לאור, והעובדה שמדובר פה בערבים אין לה משמעות. 'משפט אחד יהיה לכם ולגר ולאזרח בארץ'".
הטרשת הנפוצה הצליחה להכריע את הפרופסור לפיזיקה, אך לא את מאבקו ארוך השנים למען המורשעים ברצח דני כץ ודפנה כרמון. מאבקו ממשיך הודות לדור ההמשך. "אבא היה משוכנע בחפותם", מסביר בנו אסף. "במשך השנים הוא שלח מכתבים לכל גורם אפשרי במערכת המשפט, עד שענו לו: 'קיבלנו מכתבך. תשובתנו לא השתנתה ולא נענה יותר על מכתביך'. נמאס להם ממנו. אבל אבא לא הרפה. זו הפכה להיות הצוואה שהשאיר לי".
"שעיה החליט לעשות שביתת רעב מול בית הנשיא", מספרת לאה. "הוא כבר היה חולה על כיסא גלגלים. לקחתי אותו מול בית הנשיא", היא נאנחת ומראה את שלטי המחאה שהכין בעלה בכתב ידו. "הבנתי שזה מסוכן לו, וכשהבנתי שאף אחד לא יתרגש מאיש אחד ששובת רעב, ביקשתי מאסף להתערב".
אסף, עורך דין במקצועו, הבטיח לאביו כי לא ירפה מהעניין, וכך עשה. תחילה הלך לבקר בכלא את המורשעים כדי לתהות מקרוב על קנקנם. במקביל צלל לים החומרים המשפטיים. בסוף 2011 יצר קשר עם יוחאי קטרון, מומחה לפוליגרף, לשעבר ראש ענף חקירות בשב"כ וראש ענף פוליגרף וביקש ממנו שיערוך בדיקת פוליגרף למורשעים. "קראתי את פסקי הדין וראיתי שהם כתובים באופן משכנע", מספר קטרון. "חזרתי לאסף ואמרתי לו שאין טעם לפוליגרף ושחבל על הכסף והזמן שלו. הייתי משוכנע שהמורשעים הם אכן הרוצחים".
אלא שאסף עקשן לא פחות מאביו. הוא הצליח לשכנע את קטרון לערוך פוליגרף לאחד מהמורשעים. "אמרתי לו שאם יימצא רוצח, לא נצטרך להמשיך ואבא שלי יוכל לישון בשקט", אומר אסף. "כל המורשעים הביעו שאת נפש מהרצח הנורא, אמרו שהם מעדיפים למות בכלא ולא להודות והסכימו מיד ובלי היסוס לעבור פוליגרף". סמיר גנאמה היה הראשון שיצא לחופשה מהכלא ועבר בדיקת פוליגרף.
סמיר היה המבוגר שבחבורה. בעת מעצרו היה בן 23, נשוי ואב לשלושה. הוא היה החשוד העיקרי, לאחר שבערימת זבל סמוך למערה נמצאו מסמכים השייכים לו. "המשטרה עשתה אחד ועוד אחד", הוא אומר היום, "גם אני עושה משלוחים בדניה וגם המסמכים שלי היו שם. אבל אני עזבתי את דניה הרבה קודם. חילקתי משלוחים בנווה שאנן, הורדתי את עלי ופתחי ונסעתי ברכב של חבר אחר הביתה, לסכנין. בדקו את זה והכל היה אמת. המשטרה שיקרה. ערימת הזבל לא הייתה סמוך לגופה במערה. זה היה במזבלה שבה כולם שמו את הזבל. בחקירה הראו לי עוד מסמכים של אנשים אחרים, שגם היו בזבל.
"הפעילו עליי כוח. מכות בראש עם ברזל. עד היום אני סובל מזה. אמרו לי שיגמרו אותי. אמרו לי שהחברים הודו והפלילו אותי. רק אחרי שעצרו את אשתי נכנעתי. הייתי בטוח שכל שופט יראה שמדובר באי־צדק והאמת תצא לאור".
ביום חמישי הקרוב ישודר בתוכנית "תיק בחקירה" (21:00, רשת, ערוץ 2) תחקיר מטלטל של הבמאית לימור פנחסוב ועורך התוכן אייל בלחסן. במסגרת התוכנית מעומתים המורשעים עם קלטות הווידיאו שמתעדות את השחזורים שביצעו. בתחילת השחזור של סמיר הוא מבהיר שוב ושוב מול המצלמה שאין לו קשר לרצח ושהוא לא יכול להפליל אחרים. המצלמה כובתה. "בזמן הזה לקחו אותי לניידת ונתנו לי מכות", הוא מספר. המצלמה הודלקה מחדש וסמיר מבצע את השחזור כמי שכפאו שד.
"לא פגשתי מעולם את דני כץ ז"ל אין לי שום קשר לאירוע הזה", שב וטוען סמיר גם היום בסלון בית משפחת נבנצל. "אני מבין את הסבל של משפחתו, אבל חבל שהם מאמינים למשטרה ולא דורשים למצוא את הרוצח האמיתי".
האליבי נבדק ואומת
את גרסתו זו של סמיר בדק איש הפוליגרף קטרון בחוסר אמון. התוצאות הפתיעו אותו. בסדרת השאלות הראשונה שהוצגה לו נשאל סמיר: האם ביחד עם אחרים לקחת את דני כץ ברכב שלך? האם ביחד עם אחרים הורדת את גופת דני כץ בחורשה ליד האוניברסיטה? האם אתה ואחרים גרמתם בדרך כלשהי למותו של דני כץ? האם ביחד עם אחרים העברתם את גופת דני כץ למערה ליד יעד? סמיר השיב בשלילה לכל השאלות.
"בתום הבדיקה, לא מאובחנות תגובות פיזיולוגיות המעידות על אמירת שקר",כתב קטרון בדו"ח הסיכום. "בהסתמך על ממצא הבדיקה וניסיוני המקצועי, אני סבור שהנבדק דובר אמת בשאלות הנ"ל. לכן אני סבור שאין לנבדק קשר כלשהו לפרשת רצח דני כץ ז"ל".
בהמשך הוצגה לסמיר סדרת שאלות נוספת: האם לפני שהודית, ש' בעט לך באשכים? האם בין השחזור הראשון לשני, כשהיית ברכב, קיבלת מכות? האם לפני שהודית, א' נתן לך בעיטות בבטן? סמיר השיב בחיוב. "הנבדק דובר אמת בשאלות הנ"ל", חתם קטרון את הדו"ח.
קטרון ערך בדיקות פוליגרף גם לפתחי ועלי, שאף הם הכחישו את מעורבותם ברצח ויצאו דוברי אמת. "החוקרים ניצלו את המצוקה של עלי ואת הנטייה שלו לרצות", אומר קטרון. "הוא מסוג האנשים שעם קצת לחץ היה מודה גם ברצח ארלוזורוב. אני מכיר מקרוב נחקרים כאלה. חוקר שרוצה להגיע לחקר האמת, יודע להיזהר מהם מאוד, אבל חוקר שרוצה לסגור תיק, מנצל אותם לטובתו. זה מה שהחוקרים עשו כאן".
פתחי, אז נער בן 17, עבר על פי טענתו, שאומתה בפוליגרף, התעללות עד שהודה. "במעצר הראשון מסרתי אליבי", הוא מספר היום. "אחרי שירדתי מהרכב של סמיר, הלכתי לבנק, משכתי כסף, משם הלכתי לספר ולמורה לנהיגה. הכל נבדק ונמצא נכון. לא הבנתי למה עצרו אותי שוב. זה מאוד לא פשוט לעמוד בחקירה כזו. סגרו אותי בחדר קטן והשפריצו גז מדמיע. שברו לי את השיניים. חוקר אחד החזיק בידו מוט ברזל ודפק איתו על הרצפה, והחוקר השני תפס אותי מאחור ודחף אותי קדימה. הברזל פגע בשיניים והן נשברו. כל הרצפה הייתה מלאה בדם. דרשו שאני אנקה. האוזניים שלי היו נפוחות מרוב מכות".
פתחי אכן הגיע שבור שיניים לדיון בבית המשפט. המשטרה טענה כי השיניים נשברו לאחר שהנחקר הטיח את ראשו בשולחן.
גם השחזור שביצע פתחי נעשה בשני חלקים. החוקר שאל מול המצלמה את פתחי אם השחזור נעשה מתוך רצונו החופשי. פתחי שאל מספר פעמים אם הוא לא חייב לצאת לשחזור. אחרי התלבטות ארוכה, הוא יצא אך לא ידע לומר היכן המערה. המצלמה כובתה. בשחזור השני, אחרי שלטענתו החוקרים הראו לו את השחזור המצולם והסבירו לו היכן המערה, הצביע פתחי על המערה. בית המשפט לא אהב את השחזור הכפול ופסל אותו.
"בדקתי שישה מתוך שבעת המורשעים בפרשות הרצח של כץ וכרמון", אומר קטרון. "כולם יצאו דוברי אמת ואינם קשורים לרצח. את השביעי, אחמד קוזלי, לא יכולנו לבדוק כיוון שהוא נשפט למאסר עולם בלי יציאה לחופשות. רמת הדיוק של בדיקות הפוליגרף היא 95 אחוז. ככל שיש יותר בדיקות בנוגע לנושא מסוים, והבדיקה נערכת במספר שיטות, כפי שעשיתי כאן, הדיוק עולה והסיכוי לטעות מתאפס. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, טעות שחוזרת ב־11 בדיקות על שישה נבדקים. זה 100 אחוז עם שלושה סימני קריאה. וזה מטריד מאוד מאוד. פתחי, עלי וסמיר הורשעו ברצח דני כץ וכבר שוחררו. אחמד קוזלי ועאטף סביחי הורשעו גם ברצח דפנה כרמון. הם צפויים לשבת עוד 15 שנה בכלא. זה לא נותן לי מנוח".
דפנה כרמון, חיילת תושבת חיפה, נאנסה ונרצחה בשנת 1982. רק בעקבות הודאתו של אחמד קוזלי במהלך חקירת רצח דני כץ, פוענח, לכאורה, הרצח של כרמון. ארבעה הודו באונס וברצח והורשעו: קוזלי ושלושת בני משפחת סביחי - עאטף (שהורשע כאמור גם ברצח כץ), מוחמד וכאמל. גם הארבעה חזרו בהם מהודאותיהם וטענו כי נלקחו מהם תחת איומים ועינויים.
"הזמנים היו אז אחרים", אומר אסף נבנצל. "היו מכות ולחץ שלא מקובל להשתמש בהם היום. גם עמוס ברנס הודה במשהו שלא עשה, גם החשודים בפרשת מע"צ הודו במשהו שלא עשו בעקבות הפעלת כוח. אגב, באותה תקופה בדיוק. מצאנו שאחד החוקרים שהיה מעורב בצוות החקירה השני של חקירת רצח כץ והפעיל לחץ לא לגיטימי, היה שותף גם בחקירת חשודי מע"צ. בפרשיית מע"צ השוטר שי שמחי התוודה על האלימות הקשה שהייתה, ובזכותו זוכו החשודים. בפרשת עמוס ברנס, קצין המשטרה והשופט שדן פעלו בדיעבד למען זיכויו. האם יקום כאן מישהו ואחרי 33 שנים יספר מה באמת קרה שם במהלך החקירות?"
עד כמה קל להוציא הודאות תחת לחץ אפשר ללמוד מכך גם שעלי וסמיר הסכימו להודות כבר ברצח דפנה כרמון. "אמרתי לחוקר שלא אכפת לי להודות גם בתיק כרמון, רק שיעזבו אותי בשקט", מספר עלי, "אבל אז השוטר אחד אמר לשוטר אחר, שלא טוב להוסיף אותי לתיק כרמון, בגלל שאני לא מכיר את השטח וזה עלול להפיל את שני התיקים".
גם סמיר הודה ברצח כרמון, אבל אז נזכר שבאותה תקופה עבד ביסוד המעלה וכלל לא היה באזור חיפה. כרטיסי העבודה שהחתים מדי יום הוכיחו את האליבי שלו, וברגע האחרון הוא הוצא מתיק כרמון. פתחי מספר, כי במהלך חקירתו בחשד לרצח כץ אמרו לו החוקרים שהוא יעמוד לדין רק על תיק דני כץ, מפני שאת תיק כרמון כבר הלבישו על אחרים.
"נוצרה מציאות מערכתית מאוד בעייתית", אומר נבנצל לשמע הדברים. "מצד אחד מורשעים אנשים על סמך הודאות שנגבו תחת לחץ ועם ראיות חיצוניות רעועות, ומצד שני מצבו של מי שחף מפשע רע יותר ממצבו של רוצח אמיתי. עונשו לא מקוצר, כיוון שהוא לא יכול להודות במעשה שלא עשה. פתחי, עלי וסמיר היו יכולים אולי לצאת לחופשי לפני עשר שנים, בגיל 40 לא בגיל 50, אילו היו מודים. שלא לדבר על כך שאילו היו מודים, היו אולי מוכתרים כגיבורים על ידי הרשות הפלסטינית ומקבלים קצבה חודשית ומענקים. מערכת המשפט איננה מערכת מושלמת, ותמיד יהיו בה גם אחוז קטן של חפים מפשע שהורשעו בטעות. לא יכול להיות שדווקא מצבם יהיה גרוע משל רוצחים אמיתיים.
"אני יודע שכל הנתיבים המשפטיים מוצו. לצערי בפרשת דפנה כרמון ז"ל בית המשפט לא אישר משפט חוזר ואנשים עוד יושבים בכלא. את ממצאי הבדיקות שעשינו העברתי לבכירים במערכת. דבר לא נעשה. נפגשתי עם עשרות אישי ציבור, משפטנים, רבנים, חברי כנסת, אנשי שב"כ ואפילו בכירים לשעבר במשטרה, שלאור הממצאים שהוצגו בפניהם הזדהו באופן חד־משמעי עם הצורך לשים לפרשה סוף.
"הכאב הנורא של משפחות הנרצחים מלווה אותי גם בעשייה הזו. הייתי ילד שגדל בחיפה, בגילו של דני כץ ז"ל. אני זוכר את הפחד. תקופה ארוכה לא נתנו לנו לצאת מהבית בערב. יחד עם זאת אני מאמין, שאנחנו חברה מספיק חזקה כדי לעשות תיקון ושתימצא הדרך לעשות כך. הסיפור הזה לא נותן לי מנוח".
גם שלושת המורשעים המשוחררים לא יודעים מרגוע. "החיים שלי נהרסו", אומר סמיר. "אני לא מצליח לישון בלילה, מסתובב כל הזמן. המצב הבריאותי שלי לא מאפשר לי לעבוד. אני סובל מסוכרת ואיבדתי את הראייה בעין אחת. אני אוהב לעבוד, גם בכלא עבדתי. הלכתי לעבוד עם הבן שלי בבניין. אחרי יומיים לא הצלחתי לזוז. הבנות הצעירות, בנות 16 ו־17, צריכות כסף. אין לי לתת. שלחתי אותן לעבוד בקטיף. מזל שהמשפחה של אשתי תומכת בנו כל השנים.
"השב"כ הזמין אותי עכשיו לחקירה. הם מפחדים שננקום. שאלו אם אעשה פיגוע אם מישהו ייתן לי כסף. מה פתאום פיגוע? אין לי שום דבר נגד יהודים. יש הרבה יהודים שעזרו לי. עד היום יש לי חברים יהודים. אני לא מחפש נקמה, רק צדק".
"מה פתאום נקמה?" אומר עלי ומספר שגם הוא נחקר על ידי השב"כ. "אני ישבתי בכלא עם יהודים דתיים. הייתי הגוי של שבת של רב הכלא. לא התייחסו אליי כאל אסיר ביטחוני. כל האסירים הבינו שאנחנו חפים מפשע. האסירים הוותיקים עקבו אחרי המשפט וקראו את הכל. אני זוכר ששמעיה אנג'ל אמר לאסירים שאסור לפגוע בנו. בישלתי אוכל בכלא לכל הצוות. אם אני רוצח, איך הם אוכלים את זה?"
עלי ופתחי, שנכנסו לכלא בגיל צעיר, הקימו משפחות בתקופת המשפט החוזר, שבמהלכה שוחררו לשלוש שנים. "הרווחתי אישה טובה", אומר עלי. "שני הילדים שלי הם הנחמה שלי. הבת עכשיו לומדת עריכת דין. אשתי מנהלת עמותה נגד אלימות כלפי נשים. היא נתנה כוח לבחורות אצלנו בעיר. הרבה גברים היו מרביצים לנשים שלהם. היום כולם מפחדים מאשתי. החלום של אמא שלי היה לראות אותי זכאי בחוץ. היא לא זכתה. היא מתה".
גם אמו של פתחי נפטרה וכך גם אביו ואחיו שתמכו בו. "אפילו לא נתנו לי לצאת להלוויה של אבא שלי", הוא אומר. "יצאתי מהכלא וכולם כבר מתים. יש לי ארבעה ילדים, הקטנה בת ארבע. זה לא פשוט. אני בבית, לא מצליח למצוא עבודה. המשפחה שלי מכרה את כל האדמות כדי לממן את עורכי הדין. אבא שלי מכר גם הנגרייה שלו. אני גר היום מעל הבית של ההורים. זה כל מה שנשאר. אני לא מסוגל להמשיך הלאה. אני לא מחפש נקמה. אני מאמין באלוהים שהוא כבר יעניש את מי שצריך. אני לא מאמין במשטרה ובמערכת המשפט, אבל אני מאמין בבני אדם, יש הרבה אנשים טובים, כמו משפחת נבנצל, שעזרו לנו ותמכו בנו. הלוואי שזה יעזור והצדק ייעשה".
בסיום המפגש מודים השלושה ללאה על כל מה שמשפחתה עשתה למענם. אסף מזמין אותם לאכול במסעדה בעיר. אחרי הכל, יש לו צוואה לקיים.
"הערעורים נדחו פה אחד"
פנינו השבוע לפרקליטות המדינה בבקשה לראיין את התובעים במשפט החוזר. בתגובה נמסר מטעמה: "אין בכוונתנו להתראיין בנושא. אין לנו אלא להפנות לפסק הדין בעליון, שדחה פה אחד את ערעורי הנאשמים על הרשעתם במשפט החוזר".
גם משפחת כץ סירבה להתראיין לכתבה או להגיב עליה. בשיחה ארוכה וכואבת עם אחד מבני המשפחה, נאמר לנו כי המשפחה משוכנעת מעל לכל ספק כי המורשעים הם הרוצחים וכי אין הצדקה לתת להם במה. כשהצגנו את תוצאות הפוליגרף, התקשו בני המשפחה להאמין.
על התחושות הקשות שמלוות אותם מאז הרצח הם סיפרו בכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב־2008, לאחר שהנשיא דאז שמעון פרס החליט לקצוב את עונשם של המורשעים. "יותר מ־20 שנה מקיזים את דמנו במשפטים חוזרים", אמרה האם מירה כץ. "לא הייתה חצי שנה בלי שמישהו מהלובי למען הרוצחים יעלה את סימני השאלה הקבועים וישאל איך ולמה נגבו העדויות. לא משנה שחמש ערכאות משפטיות חזרו והרשיעו את הרוצחים, הם כל הזמן בשלהם, ואנחנו נאלצים כל הזמן להתמודד עם שקרים. חמישה גברים מודים שהם הכריחו נער בן 15 להיכנס לאוטו, אנסו ורצחו אותו, ופעם אחר פעם יש מי שמטיל ספק. אנחנו כבר 25 שנה צריכים לספק התגוננויות והסברים. למה זה מגיע לנו? האם דבר בתי המשפט אינו מספיק?".
"רצחו את דן בגלל שהוא יהודי. אני לא מצליחה להבין איך הלובי הזה של השמאלנים הרשה לעצמו להטיל ספק בהחלטות בית המשפט ומילא את התקשורת בשאלות, עד כדי כך שאפילו חברים שלנו, אנשים אינטליגנטים ומכובדים, אמרו לא פעם את המשפט שמוציא אותי מדעתי: 'אם שוטרים היו מכים אותך מכות איומות, לא היית מודה בכל דבר?'... חשבנו שאחרי שהשופט שמגר בדק אחת לאחת את כל הטענות והוציא מסמך בן 80 עמודים שפסק חד־משמעית שאלה אכן הרוצחים ייסתמו הפיות, אבל זה לא עזר. אחת לכמה שנים פורץ לחיינו סימן שאלה חדש ושוב הכל מתעורר".
