שירותי דת

"ויישא אברהם את עיניו וירא והנה שלושה חילונים ניצבים עליו. וירץ לקראתם מביתו היהודי החם ויאמר, "אדוניי, אם נא מצאתי חן בעיניכם, אל נא תעברו מעל עבדכם, יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וסעדו ליבכם". ויעש להם בן בקר רך וטוב, וייתן לפניהם עוגות סולת, ויאכלו. ויגש אברהם ויאמר, "במיוחדים שלנו היום יש גם מנה של יהדות". ויזמר להם זמירות שבת, ויקדש, וידלק נרות, ויגש חשבון, לא כולל שירות.

ויהי בחלום הלילה, ויאמר אלוהים לאברהם: "לא ייעשה כן בעמנו, לדרוש כסף מאורחים. אך אל תירא, הרבה ארבה את גמולך כחול אשר על שפת הים לרוב. שלח את החשבון אל המשרד לשירותי דת של ממשלת ישראל והם כבר ידאגו לו!"

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים היא עיקרון יהודי חשוב, ונאמר עליה שהיא משתווה ללימוד תורה ולקבלת פני שכינה. אבל כשאברהם ולוט אירחו את המלאכים, וברזילי הגלעדי את דוד, הם לא ניסו להחזיר אותם בתשובה, ובוודאי לא ציפו לתשלום. היום צמח לנו מכניס אורחים יהודי חדש: גם מטריד את אורחיו בפעילות מיסיונרית וגם מצפה לקבל תשלום. כך למדתי השבוע מכתבה של אור קשתי ב"הארץ", על פיה רקח המשרד לשירותי דת תוכנית חדשה: משפחות דתיות – רק אורתודוקסיות - תארחנה בבתיהן משפחות חילוניות לארוחות ולפעילויות בעלות אופי דתי, ותמורת האירוח ישלם להן המשרד לשירותי דת שכר, וגם – שימו לב - ישתתף בהוצאות הארנונה, החשמל, שכר הדירה. כלומר, כבר לא משתינים מהמקפצה, אלא בבית הכנסת ממש.

עד היום נתקלנו במיסיונרים בעיקר ברחוב. לפעמים באחד שמשדל אותך להניח תפילין. לפעמים במישהו שנורא רוצה שתחייך כי הכל לטובה. לפעמים מציעים לך מיני קסמים וישועות בשעה קשה. מכל אלה אפשר להיפטר בקלות, אבל יש גם מגה־טרחנים שמזמינים לשבת יהודית אמיתית - לא כמו שבתו של האורח - בבית יהודי אמיתי - לא כמו ביתו של האורח. האורח הולך עם המארח לבית הכנסת, שומע מעשיות צדיקים, מדרשים, מופתים ואותות, והנורא מכל – מואבס בחמין שעבר צמצום על פלטת שבת. עכשיו התברר שזוהי רק העטיפה החיצונית וכי הכוונה שבלב שונה מעט: לא סתם יוזמה רוחנית אישית, ולא סתם הכנסת אורחים, אלא מישהו שמצפה לתשלום ואף מקבל אותו ממשרד ממשלתי, וליתר דיוק: ממשלם המסים הישראלי.

לא שיש בזה חידוש או הפתעה. הדת תמיד הכניסה כספים למוכשרים ולחכמים שבין מאמיניה והוציאה כספים מידי הפתאים שבהם. וכולנו, בתוך עמנו אנו יושבים, ורוב הקוראים מכירים את יכולתו של הממסד האורתודוקסי הישראלי להשיג פרנסות והקצבות לחבריו ולאוהביו. אבל קצת קשה לראות שאל הצבא העצום והמיותר של משגיחים, רבנים, בלניות, גבאים, עוזרים, עסקנים, מלמדים, מאכערים, מוציאים ומביאים, שהמדינה משלמת להם משכורות, מצטרפים גם מי שמארחים בבתיהם חילונים שיש להחזירם בתשובה ולהראותם את הדרך אל האור.

ועוד דבר חשוב: המשפחות המארחות לא מקבלות את הכסף ישירות מהמשרד לשירותי דת, אלא דרך עמותות דתיות שהוקמו לצורך זה ממש. העמותות יעבירו אותו למשפחות אחרי שתגזורנה לעצמן קופון של 15 אחוזים – קצת יותר מהמעשר שהיו הכוהנים חותכים מהקורבנות שהקרבנו במקדש בימי בית ראשון ושני. מה רע? יהודים טובים ירוויחו כסף, המשרד לשירותי דת יצדיק את קיומו, וישראל תהפוך לחברה יהודית יותר, דתית יותר, כמו שממשלתה רוצה.

עוד שלוש הערות

הערה ראשונה: התנועה הרפורמית כבר מחתה על התוכנית הזאת, אבל לא בגלל הפסול העקרוני שבה, אלא משום שרק משפחות אורתודוקסיות תוכלנה לארח משפחות חילוניות תמורת תשלום. כנראה המילה "רפורמה" עוררה בי ציפיות מופרזות.

הערה שנייה: המשרד לשירותי דת נקרא פעם משרד הדתות, והוא העניק אז שירותי דת גם לבני דתות אחרות, למוסלמים ולנוצרים ולדרוזים. עכשיו, ברוח ימינו אלה, הוא נקרא "המשרד לשירותי דת", וככזה, הוא נותן שירותים רק לדת אחת. נחשו לאיזו.

הערה שלישית: מאז ומעולם העלילו האנטישמים על היהודים שכספם חביב עליהם מאוד. טוב שהמשרד לשירותי דת מתאמץ ומצליח להוכיח זאת.

ביטחון וחינוך

פרשת המורה החשוד בפדופיליה, שהצליח לקבל עבודה בבית ספר ישראלי, מזכירה לנו שהשר העומד בראש משרד החינוך הוא שר פעיל מאוד בכל מה שנוגע למניעת חדירה של מחבלים, מנהרות וכיוצא באלה. אולי, לו היו לו גם הזמן והחשק לעסוק בעסקי משרדו, היה מצליח למנוע את כניסתם של פדופילים אל בתי הספר שלו. אבל כנראה מרוב התעסקות של השר בטרור, הצליח אותו מורה להיכנס לכיתות ובהן ילדים וילדות, ועשה זאת באור יום, מתחת לאפו של שר החינוך הקרבי במיוחד שלנו, בלי מנהרות ובלי בעיות.

ברכות ואיחולים

דויד גרוסמן, המתרגמת שלו ג'סיקה כהן, ו"סוס אחד נכנס לבר" זכו בפרס "מאן בוקר", ואני מבקש לברך אותם ולהודות להם. לא רק משום שגרוסמן ועוז, המועמד הישראלי השני, הרימו את קרננו בעולם, אלא משום שיש לפרס הזר הזה גם משמעות מקומית רבה. הוא ניתן לדויד ולספרו דווקא בימים שבהם שרי הממשלה והעומד בראשה נלחמים בתרבות הישראלית החופשית והחילונית, באמניה וביוצריה של ארצם, ומפחדים מהם פחד עלוב ופתטי. ומשום שניתן דווקא לספר ישראלי שאיננו ספר פוליטי אלא סתם ספר מצוין, ואי־אפשר לייחס לו סיבה שאינה ספרותית נטו. והעיקר מבחינתי האישית – כי רוב רובו של "סוס אחד נכנס לבר" כתוב בעברית מדוברת וחיה, בשפה שהיא הישג אמיתי ומפעים וכמעט יחיד של הציונות. כן – הייתה כאן פעם מין ציונות כזאת, והיה לה חזון של יצירה ושל חופש ושל תרבות, להבדיל מחזונה החשוך והעלוב של הממשלה החשוכה והעלובה הזאת. תודה רבה, איחולים וברכות. ¿