ישראל על השביל: אורן פיק
המטייל: אורן פיק (24) מקיבוץ נצר סרני, לפני שהתחיל את השביל עבד שנה ושלושה חודשים בסימון שבילים עבור הוועדה לשבילי ישראל של החברה להגנת הטבע מקטע: מגינוסר עד לחניון הפיתול אתר: בריכות שכווי, נחל עמוד עליון זמן בשביל: 9 שבועות
איך הגעת לעבודה בסימון שבילים?
"בתחילת השירות הצבאי שמעתי על העניין הזה. סיירת צבע של ארבעה חבר'ה מסתובבים בכל הארץ ומסמנים את כל השבילים. לא יכולתי לחשוב על משהו יותר טוב מזה, ובמהלך השירות זה הפך לחלום שלי. הסיכויים להתקבל קלושים, כי יש רק ארבעה מסמנים וכולם רוצים לעשות את זה. חצי שנה לפני השחרור התחלתי לגשש - דיברתי עם כמה חבר'ה שעבדו בזה והציעו לי להצטרף לכמה ימים. קצת חששתי כי זו עבודה מאוד פיזית וכל השבוע אתה מחוץ לבית, אבל אחרי הניסיון הבנתי שזה באמת בשבילי. הרכז של המסמנים, איציק בן דור, הזמין אותי להתנסות כמה חודשים, אבל בסוף הודיע שאין מקום כרגע. הייתי די עצוב. התארגנתי להתחיל עבודה מועדפת בגולן, ופתאום קיבלתי טלפון מאיציק, שהעיר אותי בשישי בבוקר ואמר שאם אני עדיין מעוניין בעבודה שאפגש איתו בעוד שעה. הוא הזמין אותי להתחיל בעבודה כבר ביום ראשון, וכך השתנו לי כל התוכניות".
כילד היית מחובר מאוד לטבע?
"לא הייתי ממש בקטע של טיולים, עד שעשיתי מכינה קדם־צבאית במעיין ברוך בגליל העליון. שם עשינו טיול הכנה, שלושה חניכים ושני מדריכים, והמדריך הראה לי איך קוראים מפה - ופתאום התרגשתי מהרעיון לצאת לטבע באופן עצמאי. בכל הזמן הפנוי שלי, וגם בזמן הלא באמת פנוי, הייתי יוצא לטייל באזור של המכינה בעמק החולה וקצת בגולן. אחרי זה המשכתי לטייל גם בחו"ל, בקירגיסטן וטג'יקיסטן, בולגריה, ספרד, מרוקו, גיאורגיה, קרואטיה והאיים הקנריים".
תוכל לתאר את העבודה של מסמן שבילים?
"כמעט כל השבילים שמכירים בארץ הם באחריות הוועדה לשבילי ישראל, והמסמנים אחראים לתחזק ולחדש את הסימונים, לסמן שבילים חדשים ושינויים בתוואי, וגם לתקן בעיות בשביל. אנחנו מכסים את כל השבילים בארץ כל שלוש שנים, לפי תוכנית שאיציק קובע, וגם כתוצאה מדיווחים על בעיות שמגיעים ממטיילים. כל פעם הצוות מגיע לאזור אחר לחמישה ימים, ובדרך כלל הבסיס הוא בבתי ספר שדה. קמים בשש בבוקר ומכינים את ערכות הצבע - זו מדיטציית הבוקר שלנו - מתארגנים, אוכלים ויוצאים בשמונה לשטח, בדרך כלל בזוגות. סוחבים את ערכת הצבע ביד, יחד עם פטיש, לוחות ברזל ובזנטים. זה די כבד, בעיקר בקיץ כשמתווספים 5־6 ליטר מים. עובדים עד לשקיעה, או כשהימים ארוכים יותר, עד שש, גם בימים הכי חמים והכי קרים של השנה. כמובן שבאוגוסט לא נעבוד בערבה, אלא במירון".
איך מחליטים איפה בדיוק למקם סימון?
"יש כמה שיקולים: שיראו אותו כמה שיותר טוב מרחוק, שיהיה במקום יציב כך שיחזיק מעמד לפחות שלוש שנים, וגם משתדלים לא לפגוע בערכים של הטבע".
למה, אחרי יותר משנה בשבילים כמסמן, התחשק לך לעשות את שביל ישראל כמטייל?
"החוויה לעשות את השביל ברצף, חודשיים עם תיק על הגב, שונה מאוד מעבודת הסימון. אתה מטייל ולא עובד - זה הבדל גדול. כשמסמנים, כל הזמן העניים סורקות את הסביבה לחפש את המקום האידיאלי לצבוע את הסימון, ולא תמיד שמים לב לנוף. עכשיו אני עובר באותם המקומות, אבל כאילו בפעם הראשונה".
אתה מצליח לחוות את השביל דרך עיניים של מטייל?
"לא תמיד, ולפעמים יש דברים מתסכלים. כמסמן אתה משקיע דם, יזע ודמעות באיזה סימון, עובד שעה כדי לגרור את האבן הכי כבדה בסביבה, ועכשיו אני עובר ורואה שהסימן נעלם או נהרס. זה קורה במיוחד על דרכי רכב, אבל גם הצמחייה משתלטת על הסימנים. היום, בנחל עמוד תחתון, הצמחייה כל כך גבהה, שכבר לא ראיתי את הסימנים עד שהגעתי ממש על ידם. במדבר הסימנים נשארים, כי אין כמעט צמחייה או פעילות של בני אדם".
הטיול בשביל קל לך יחסית, אחרי הניסיון שצברת?
"כן. העבודה הכינה אותי היטב לשביל. ברור שהיא חיזקה אותי פיזית, אבל גם מנטלית ונפשית, ביכולת שלי להתמודד עם מצבים קשים. אם זה ללכת בחום או קור קיצוני, או לא להילחץ כשיש תקלות, כמו כשהמים נגמרים. היום למשל התחזית הייתה ל־37 מעלות בטבריה, אבל לא נלחצתי. נכון, חם מאוד, אבל אם שותים מספיק, הכל בסדר".
חיית הרבה זמן קצת כמו נווד. מה מושך אותך לאורח חיים כזה?
"יש לי בעיה עם השגרה - היא גורמת לי להרגיש לא נוח ולהזדקק לשינוי. בצבא זה הפריע לי מאוד להיות כבול כל הזמן לאותו המקום. השביל מזמן חוויות שלא קורות בחיי השגרה, לפחות לא באותה התכיפות ועוצמה, וזה גורם לי להרגיש חי. בטיול הדברים אף פעם לא יוצאים כפי שתיכננת, וזה מוסיף עניין, למרות שיש פשטות מדהימה בשביל. אתה קם בבוקר ויודע לאן אתה צריך ללכת. אין לך את הספקות והשאלות שמציפות אותך בשגרה. זה מעייף כל הזמן לבחור, ובשביל הדרך כבר מסומנת. מלחיץ אותי שיום אחד אצטרך לחזור ולהתמודד עם השאלות של מה ללמוד ואיפה לגור. החשש שגם הטיולים יהפכו בעצמם לשגרה דחף אותי להעלות את הרף עוד שלב, ואחרי השביל אני נוסע עם חבר לטייל יבשתית מארמניה עד למונגוליה, בלי טיסות. הרעיון הוא להגיע למקומות לא מטוילים, שאין שם טרקים מסודרים, ולמצוא את דרכנו בתוך זה. הנופים והתרבות באזורים האלו מדהימים".
המשפחה מעודדת אותך באורח החיים הזה?
"המשפחה אוהבת לטייל ומעריכה את מה שאני עושה. כשאני חוזר לארוחות יום שישי, תמיד רוצים לשמוע סיפורים על איפה הייתי".
להיות כל הזמן בדרכים פוגע באפשרות ליחסים ממושכים?
"זה מקשה. פוגשים אנשים, אבל קשה לתחזק את הקשר. בסימון הרגשתי שזה כל עולמי, ולא היה לי מקום ליחסים רציניים, ממושכים".
יש שאיפות לעתיד הרחוק יותר. אחרי הטיולים?
"מאז שהשתחררתי אני לא מסוגל לראות מעבר לדבר הבא. הלוואי שאפשר היה להמשיך לחיות כך".
לפנייה לכתב/ת 
