"פרישה? זה משהו שגורם לך להזדקן"

לוח המופעים של פרנקי ואלי, סולן להקת Four Seasons, נראה מרשים ביותר גם אם לא היה מדובר בכוכב פופ בן 83, שאיש מחבריו המקוריים ללהקה כבר לא מופיע, ושהלהיט הגדול האחרון שלו היה שיר הנושא מתוך הסרט "גריז" ב־1978. האיש פשוט לא עוצר לרגע, ומדלג מיבשת ליבשת. אלינו הוא מגיע ב־4 ביולי להופעה אחת בהיכל התרבות בתל־אביב.

אז איך אתה עושה את זה?

"מה עוד אני יכול לעשות?" הוא שואל בראיון טלפוני מתוך האוטובוס שלו במהלך סיבוב הופעות בקליפורניה. "אני לא מאמין בפרישה. זה משהו שגורם לך להזדקן כל כך מהר, כי פתאום יש לך כל הזמן שבעולם. זה לא בריא לשבת ולחשוב על כך שאתה מזדקן, ושהחברים שלך מתים ונעלמים מסביבך".

הרבה מחבריו של ואלי (כולל שניים שהיו בהרכב המקורי) כבר לא עימנו, אבל הוא עדיין מקפיד לקום כל בוקר ולעשות תרגילי קול במקלחת. לפחות חצי שעה הוא עומד מתחת למים החמים הזורמים ושר בקול הפלצט הגבוה ששלט בצליל של הלהקה מראשית ימיה בשנות ה־60. "זה נפלא לשיר במקלחת, כי האדים והמים החמים טובים למיתרי הקול, ואריחי החרסינה יוצרים הד והופכים למגבר מצוין".

נכון שעם השנים הוא איבד מעט מהצלילים הגבוהים שלו, "אבל במקום זה הרווחתי כמה צלילים נמוכים חדשים", אומר מי שמודה שמעולם לא לקח שיעור פיתוח קול. למען האמת, כשהוא התחיל לשיר, הוא לא הבין ממה כולם מתפעלים. "לא הבנתי שיש לי קול יוצא דופן", אומר ואלי. "מכיוון שמעולם לא למדתי לשיר בצורה מסודרת, הייתי בטוח שכל מי שיודע לשיר יכול לעשות את זה. רק מאוחר יותר הבנתי שהתברכתי במינעד קולי יוצא דופן".

מאז הלהיט הראשון Sherry שיצא ב־1962 המשיכו חברי "ארבע העונות", כפי שקראו להם אצלנו, להעשיר את מצעדי הפזמונים בלהיטים כמו Big Girls Don’t Cry, Walk Like A Man, Can’t Take My Eyes Off of You ועשרות להיטים נוספים. ואלי מקפיד להשמיע את כל המוכרים והאהובים האלה בהופעות שלו, "כי אם אמן מפסיק לשיר את השירים שהפכו אותו לאהוב הקהל - הוא צריך להפסיק לשיר בכלל", הוא אומר בפסקנות. "זה בסדר לשיר חומרים חדשים, אבל בהופעות אתה לא עולה על הבמה כדי לגרום סיפוק לעצמך, אלא לקהל שרכש כרטיס כדי לשמוע אותך ואת השירים שהוא אוהב".

להיטי "ארבע העונות" מזכירים לקהל הבוגר את הדייט הראשון שלהם, את ריקוד החתונה, את מסיבת ה"פרום" בתיכון, אבל הם בהחלט לא הקהל היחיד שממלא את האולמות בהופעות של ואלי. המחזמר "ג'רזי בויז" (שאחר כך הפך גם לסרט בבימויו של קלינט איסטווד), רץ בברודוויי בהצלחה מרובה, זכה בארבעה פרסי "טוני" כשעלה ב־2005, ומביא לאולמות ברחבי העולם קהל צעיר — דור חדש שעדיין לא נולד כשהלהיטים של ארבעת הצעירים שגדלו בשכונת עוני בלב אזור שליטה של המאפיה חרכו את גלי האתר.

ואלי, שגילם תפקיד של מאפיונר ב"סופרנוס", מודה שהרגיש על הסט ממש בבית. "אני גדלתי בתוך זה וזה נראה לי טבעי לגמרי. רוב הבארים והמועדונים שבהם הופענו באותם ימים היו בבעלות אנשי המאפיה, כך שיצא לנו להכיר המון אנשים, שאחר כך קראנו עליהם בעיתונים", הוא מספר. "אני אף פעם לא שאלתי אנשים מה הם עושים לפרנסתם. בעיניי הם היו פשוט קהל".