משיח לא בא

לפני כשבוע חגגנו יובל למלחמת ששת הימים ותוצאותיה. באותו זמן השתתפתי בטקס עלייתו לתורה של מיכאל, וקראתי עימו ועם באי בית הכנסת את פרשת השבוע – “בהעלותך”. למרות שאיני מבקר תדיר בבית הכנסת, ולכן נוכח בקריאת פרשות מעטות במשך השנה, אני מתרכז ושם לב למילים ולרעיונות המובעים בפרשה ולא רק קורא אותה מצוות אנשים מלומדה. את עיניי תפסו שלושה רעיונות המוזכרים בה ומקשרים אותה ל־50 השנים שחלפו, למלחמה ולמצב שהתפתח בעטיה.

במהלך השנים שמעתי פירושים רבים, משיחיים וגאוליים, המתארים את מלחמת ששת הימים כנס שהמציא לנו הקב”ה כדי להביאנו אל הארץ ולתיתה לנו, אלפי שנים לאחר שהבטיחה לכל הגויים מזרע אברהם (בראשית כ”ו, ד’). במטס הראשון של מבצע “מוקד”, אות הפתיחה למלחמה ב־67’, טסנו מאות מטוסים בדממת אלחוט מוחלטת ובגובה נמוך במטרה לשמר את ההפתעה. בכל צד שהבטת אליו טסו מבנים רבים בדממה, כשהם חוצים זה את נתיבו של זה.

מטוסים רבים ראיתי אז סביבי, מלאכים ושרפים אף לא אחד. בעבודה שיטתית, תוך אימונים חוזרים על מודלים, ששורטטו בנגב בזפת על גבי החול, יצרנו ושיפרנו את התקיפה האחת שתכריע את המלחמה. אנחנו, ולא מלאך. אנחנו, טייסים שחזרו ושלא חזרו מהמשימה.

בפרשת “בהעלותך” מצוּוה העם ליצור חצוצרות כסף ולהריע בהן אל פני המלחמה: “ וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם”. אנחנו, לא בחצוצרות ולא בתרועה, אלא בדממה מוחלטת, יצאנו – ויכולנו.

לא ראינו בשטחים שכבשנו ובאיום שהסרנו סימן לגאולה, לא שמענו פעמי משיח, אלא רק תקווה שפיעמה בלב שעתה, משכבשנו יותר ממה שנצטרך לקיומנו, יש בידינו אדמה להחזיר כדי לסיים את הסכסוך. 50 שנים של שליטה בעם אחר לא היטיבו עם רוח עמנו ואף לא עם כוחו, כשעיסוק הצבא בביטחון שוטף גורע ממוכנותו להבטיח את קיומנו מול אתגר קיומי אמיתי.

יש לסיים פרק זה ולהיפרד מהפלסטינים, כדי שלא יתנגשו רצונותינו במדינת לאום יהודית עם הבטחתנו לשוויון אזרחי מלא. בפרשת “בהעלותך” מעביר לנו משה את המסר – “חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ”. אין דרך לקיים ציווּי זה במדינה אחת דו־לאומית שתהיה גם יהודית.

ונקודה אחרונה, אך לא פחות חשובה, היא התנבאותם, המוזכרת בפרשה, של אלדד ומידד במחנה ולא באוהל המועד, מעין לקיחת הזכות לעם ולא רק למנהיגיו להביע דעה. יהושע, מנהיג הכוח, מציע להכרית יוזמה זו ואומר למשה: “אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם”. אך משה, נביא הרוח, עונה: “מִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים”. כלומר, ככל שיהיה העם מעורב – כך ייטב.

זהו שיעור לנו שחובה עלינו לחשוב ולהביע דעתנו. להתנבא במחנה. ומותר לנו לצפות שמנהיגינו, כמשה, יכבדו את דעותינו ויקשיבו להן. הרוב המכריע של מצביעי ישראל דוגל בצורך במדינה יהודית ודמוקרטית ומכיר בעובדה שההיפרדות משטחים ביו”ש היא הדרך היחידה להגשים חזון משולב זה. אנחנו, רוב העם, זכאים לדרוש ממנהיגינו את קיום הציווי. √