היום אמורה ועדת השחרורים של שירות בתי־הסוהר לדון בבקשתו של אהוד אולמרט לנכות שליש מתקופת מאסרו. יש גורמים שמנסים בימים האחרונים לשבש את התהליך ולמנוע מהוועדה לעשות את מלאכתה. זוהי שערורייה. חברי הוועדה ייטיבו לעשות אם יתעלמו מרעשי הלוואי וידונו בבקשה לגופה.

המשטרה לקחה גם את ספריהם של כספית ויעלון | אלי סניור

רגע האמת של אולמרט | מאיר תורג'מן

לגורמים האלה יש שם וכתובת: פרקליט המדינה שי ניצן, משרד המשפטים, רחוב צלאח א־דין, ירושלים. ניצן הוא משפטן אינטליגנטי, רהוט, שיודע להסביר בחלקת־לשון גם החלטות שקשה מאוד להסביר אותן. לא הפעם. הפעם התחושה היא שהפרקליטות, בהוראתו, השתמשה לרעה בכוח שניתן לה. היא חצתה קו אדום. לתחושה הכבדה הזאת שותפים בכירים במערכת המשפטית, בעבר ובהווה, בהם יריבים קשים של אולמרט.

הפרטים ידועים: אולמרט ניגש בכלא לכתיבת ספר על תקופת כהונתו כראש ממשלה. כתב היד עבר הקלדה, עריכה, הגהה והוגש לבדיקת הצנזורה. הטיוטות יצאו ונכנסו מהכלא באמצעות עורכי הדין.

ערב ההחלטה על ניכוי השליש התחילה שרשרת האירועים הנוכחית. כאשר חנינא ברנדייס, אחד מעורכי דינו של אולמרט, סיים פגישה איתו נערך בכליו חיפוש ונמצאה מעטפה אחת עם תיקוני צנזורה. הפרקליטות קפצה על התקרית כמוצאת שלל רב. היא ביקשה דחייה בדיון של ועדת השחרורים. השופטת, יו"ר הוועדה, לא התרשמה. היא דחתה את הבקשה.

ביום חמישי ביצעה המשטרה, בהוראת הפרקליטות, פשיטה על ביתו של עורך הספר ועל מערכת "ידיעות ספרים", ההוצאה שבה עתיד אולמרט לפרסם את ספרו, לקחה חומרים ומחשבים, ובאותה הזדמנות לקחה חומרים ששייכים לספרים אחרים, של שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון על פרשת הצוללות ושל העיתונאי בן כספית על נתניהו. משום מה דילגו השוטרים על כתב היד של ספרה הבא של סמדר שיר ועל "עוד אני פוסע", ספרו של הזמר יהורם גאון.

כך חגגה משטרת ישראל את שבוע הספר.

המניע המוצהר היה ביטחוני: המשטרה הצטוותה לחפש ולהחרים חומר שחשוד כמסווג. אבל הטענה הזאת הייתה חסרת שחר, וניצן, שהתמחה לאורך הקריירה שלו בסוגיות ביטחון, ידע זאת טוב מכולם. בכל גוף תקשורת מצטברות יום־יום ידיעות רבות שמבוססות על חומר מסווג. לאחר שהן נכתבות ונערכות הן נשלחות לצנזורה הצבאית, וחוזרות כשהן מתוקנות. בדרך הלוך ושוב נחשפים לתוכן שלהן הרבה אנשים שלא קיבלו סיווג ביטחוני: כתבים, מפיקים, קלדנים, עורכים למיניהם, גרפיקאים, ובטלוויזיה גם צלמים, תאורנים, אנשי קול ועוד. עם המציאות הלא מושלמת הזאת חי ביטחון המדינה כמעט 70 שנה, וחי לגמרי לא רע.

מה גם שבמקרה הזה מדובר בידיעה שהייתה מזמן לנחלת הכלל, גם בחו"ל, גם בארץ. הפרקליטות נושאת כאן את שם הביטחון לשווא.

מדוע נחצה כאן קו אדום? משום שמי שפושט על הוצאת ספרים לא ייעצר בשום מקום. הוא יפשוט גם על מערכת עיתון ויכבוש אותה, יחפש ידיעה אחת ויסיים בהחרמת כל המחשבים בדסק החדשות. זה מה שעושים בטורקיה של ארדואן. ניצן יודע ממי הוא לוקח דוגמה: ארדואן זה כאן.

כמה מידידיו של אהוד אולמרט משוכנעים שיש כאן רדיפה: הפרקליטות, שנלחמה בו בשצף־קצף בבתי־המשפט, מסרבת להשלים עם העובדה ששילם את חובו.

אני חושב שיש כאן תופעה אחרת, לא פחות מדאיגה. היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט ופרקליט המדינה ניצן לא מסוגלים לגבש מדיניות סבירה כשמדובר בראשי־ממשלה. כמו נהג שאיבד שליטה על ההגה, לפעמים הם לוחצים על הגז, לפעמים על הברקס, מיטלטלים משול אחד של הדרך לשול השני, מתעקשים כשצריך להרפות, מרפים כשצריך להקשות.

איש לא מבין מדוע הפרקליטות לא מצליחה לסיים את הטיפול בפרשיות שרה נתניהו, למרות שמדובר באזרחית פרטית ובתיק מינורי, שלא יסתיים בנווה־תרצה. חבל על האנרגיה, הזמן והכסף. איש לא מבין מדוע הטיפול בפרקליטות בתיק 1000 ובתיק 2000 נסחב חודשים על גבי חודשים, בלי החלטה.

הטיפול בספר של אולמרט סותר בעליל את דברי הפרקליטות בבג"ץ לפני חודשיים, בדיון על פרשה דומה שקשורה בידיעה באותו נושא שבאה מפי אהוד ברק. בעניין הזה ברק לא שונה מאולמרט: כל מי שכיהן בארץ כראש ממשלה, מבן־גוריון עד נתניהו, נהג בחומר מסווג כראות עיניו. כך נוהגים גם מנהיגים במדינות אחרות. שום ועדה של משפטנים לא תשנה את המציאות הזאת.

המדינה מעניקה לכמה מפקידיה הבכירים כוח לא מבוטל. בפרשה הזאת מדובר ביועץ המשפטי לממשלה, בפרקליט המדינה, בממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב) ובמפכ"ל המשטרה. אסור להניח להם להפוך את הכוח הזה לכוח להשחית.