ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    טירז פור פירס
    7 לילות • 20.06.2017
    שוב הדמעות
    טירז פור פירז היו שוס ענק אבל קורט סמית' רק רצה לברוח. אחרי עשור שבו לא החליף מילה עם החצי השני של ההרכב, הם חזרו וגילו שהחיים טובים כשמבלים יחד רק על הבמה. עכשיו הם מגיעים לתל–אביב וסמית' מסביר למה כמעט השתגע בשיא ההצלחה ומתוודה על אהבתו לקאבר המאוס ל'מד וורלד'
    יהודה נוריאל

    עד שנמאס לו להיות "הבחור הזה מטירז פור פירז". ויום אחד הם פשוט נפרדו. בלי לומר מילה. "כדי להציל את החיים שלנו", מספר קורט סמית', חצי הצמד. "אתה מבין, אני ורולנד (אורזבל) היינו יחד מגיל 13. כל הזמן. האחד בתוך העור של השני. עד גיל 27. עד שאתה לא יכול יותר. אני יזמתי את הפרידה. זו הייתה ההופעה האחרונה שלנו, נבוורת' 1990. וכשהיא הסתיימה, לקחתי את עצמי ועזבתי".

     

    קטע אחד מתנגן כתפילת אשכבה מעל הפרידה ההיא. הוא מעורר בסמית' עצב ותחושת החמצה. Sowing the Seeds of Love. או כלשון רשת ג' של פעם, "מפזרים את זרעי האהבה, של להקת דמעות לפחדים". אחד משירי הפופ הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם. אלא שבמקום לפזר את האהבה בעולם, הוא זרע הרס בהרכב, ברגע השיא של חייו.

     

    "על 'זרעי האהבה' כתבו כבר, 'הקטע הכי טוב שהביטלס לא כתבו מעולם'", מחייך סמית', "וכמובן התכוונו שהוא יישמע כזה, מחווה מוצהרת לביטלס, ותחילתה של דרך חדשה ושאפתנית עבורנו. זה היה האלבום השלישי שלנו, חברת התקליטים רצתה שנמשיך עם שירי פופ של ארבע דקות. וכמובן, זה היה הדבר האחרון שצריך להגיד לנו, כי הלכנו ועשינו בדיוק להפך.

     

    "אז ישבנו וכתבנו אפוס. מסע צבעוני של שש דקות. הפיסה הכי מסובכת וגם הכי מושלמת שיצרנו. והוא היה גם הדבר היחידי ששנינו הסכמנו עליו באותו אלבום. בדיעבד, אני שומע אותו היום כמו פינאלה של תקופה. לא התכוונו שזה יהיה ככה, אבל זה עצוב: עשינו דבר כל כך נפלא, והוא התרסק לגמרי. כי פשוט לא יכולתי עוד. הייתי חייב לעזוב הכל. ולא דיברנו אחר כך במשך עשר שנים. אפילו לא מילה אחת. זה היה או זה, או להשתגע". נבואה מלהיטם הראשון, שכמעט הגשימה את עצמה:

     

    הייתי אסהול למעריצים. טירס מודל 85'
    הייתי אסהול למעריצים. טירס מודל 85'

     

    And I find it kind of funny, I find it kind of sad

     

    The dreams in which I'm dying, are the best I've ever had.

     

     

    * * *

     

     

     

     

     

    סמית' ואורזבל, ילידי 61', הם בני מעמד הפועלים מהעיר באת' בדרום מערב אנגליה. בגיל צעיר התחברו, גם על רקע משפחתי דומה. שניהם בנים אמצעיים למשפחות חד־הוריות. אבא סמית' עבד בחוץ ונפטר כשהיה בן 17, בתקופה שהבן כבר תיעב אותו לגמרי. אבא אורזבל סתם עבר התמוטטות עצבים כשהילד היה בן שלוש. יצאו מזה שני חברים פגועים, אינטלקטואלים אוטו־דידקטים, האחד עם קול עדין, גבוה ויפהפה, והשני מלחין פופ מזהיר.

     

    אחרי כל מיני התקשקשויות רוק נעורים, השניים הקימו ב־81' את טירס פור פירס. "חברת התקליטים טענה שזה שם מגוחך. אמרתי, אם נצליח זה לא משנה כלום. אפשר לחשוב, 'לד זפלין'! או 'הביטלס', ועוד עם משחק המילים הנדוש הזה, Beatles, איכ. מישהו אמר להם משהו?" צחק סמית'. טירס פור פירס היו מאז ומעולם השניים, על גיטרות. אלא שהם צירפו אליהם כמה נגנים נוספים, וכמצוות השעה גם אלקטרוניקה חדשנית לשעתה וממכרת ביותר. הימים כזכור ימי גארי ניומן, ויסאז', דפש מוד, אולטרווקס וכל הניו־וויב הרומנטי שלנצח נאהב. ובצדק.

     

    אלבום הבכורה שלהם מ־83', The Hurting, הפך מיידית לקלאסיקת פינגווין עם שלושה להיטים של אורזבל, בקול המקסים של סמית' - כולל Mad World, עם הריקוד המוזר של אורזבל. "לרולנד לא היה מה לעשות בצילומי הקליפ, אז הוא פשוט עבד על התנועות האלה", אומר סמית'. דורות של ילדים עם שחור בעיניים וכפפות גזורות לא התאוששו עד היום.

     

    שנתיים אחר כך הגיע Songs from the Big Chair. השירים נותרו נהדרים, ולראשונה הזניקו את טירס פור פירס להצלחה עצומה גם באמריקה: Everybody Wants to Rule the World, Head Over Heels, ומה שהפך להיות להיטם הגדול ביותר - וגם ההדרן מן הסתם בהופעה הקרובה - Shout. מכירות שיא (עד היום מכרו למעלה מ־30 מיליון עותקים), הופעות ברחבי תבל, אוכלים כמה דברים ושותים הרבה יותר מדי דברים, ונעשים כוכבי־על. רק שאיש לא הכין אותם לזה.

     

    "היה רגע אחד, סוריאליסטי במיוחד", משחזר סמית'. "הופענו בפסיפיק אמפיתיאטרון, במה גדולה על גבעה ליד אל־איי, עשרות אלפי אנשים. ומסתבר שהמנג'ר שלנו שכר שלושה הליקופטרים שהתחבאו מאחורי הגבעה. עם הצלילים הראשונים של Listen, הם לפתע עלו למעלה, כשכל אחד מהם שולח ספוטלייט לתוך הקהל. ואיך שנשמע האקורד הראשון של Mothers talk, שאיתו נהגנו לפתוח את ההופעה - ההליקופטרים התעופפו ממש מעל הבמה". צוחק. "באותו רגע עברה בי צמרמורת, ואמרתי לעצמי, 'לא רע, עבור שני בחורים מבאת''. ומיד אחר כך הסתכלתי על כל זה מבחוץ וחשבתי: מה?!"

     

    מה הלך לאיבוד?

     

    "ההנאה. לא נהנינו יותר. כל הצעקות של בני ה־20, ואי־אפשר לעזוב את החדר במלון, והעיתונים, והמצלמות, ואתה ב'טור' אבל אני לא זוכר שאי פעם באמת ראיתי משהו באיזשהו מקום שהגענו אליו. הופעה אחר הופעה אחר הופעה, ארבעה לילות רצופים ממקום למקום, בלי יכולת לצאת החוצה. אז מה בכלל אני עושה כאן?"

     

    ב־The Seeds of Love, אלבומם השלישי מ־89', הם הלכו עוד יותר רחוק, יומרני, מתוחכם, בתקציב הפקה של מיליון פאונד. "זה פשוט מגוחך", צוחק סמית'. "בטכנולוגיה של היום, היינו יכולים לעשות אותו ב־50 אלף פאונד, בקלות".

     

    אז, כאמור, הגיעה הפרידה הטראומטית. "זו הייתה תקופה קשה עבורי. עברתי גירושים. מתרוצץ סיפור שהילדים שלי אפילו לא ידעו שהייתי נשוי וקראו את זה בוויקיפדיה", הוא צוחק שוב. "עזבתי את רולנד ואת הלהקה. התאהבתי בפרנסיס, מי שתהיה אשתי ב־28 השנים הבאות, עד היום. והתאהבתי בניו־יורק, ממנה אני מדבר איתך עכשיו, משקיף על הסנטרל פארק. פרנסיס והעיר הצילו את חיי. חיינו שם עשר שנים ביחד, ומשם המשכנו לאל־איי בעקבות העבודה שלה, ושם גם הבאנו את שתי בנותינו לעולם".

     

    רק איך אתה יכול לחיות במקום שקורא לספורט הלא נכון "פוטבול"?

     

    "אני קורא לזה, 'ביצת יד'. Hand Egg. כן, האמריקאים קצת מוזרים. אבל האהבה שלי לכדורגל לא נפגעת. אני רואה את המשחקים של אל־איי גלקסי..."

     

    מה?! הקבוצה הזו שדיוויד בקהאם הצטרף אליה?

     

    "עד כמה זה מביך לספר שקניתי מינוי ביום שהוא חתם? מה לעשות, אני אוהד מנצ'סטר יונייטד כל חיי, וליוויתי את בקהאם מאז גיל 17. וכמובן, אני עוקב באדיקות אחרי הקבוצה הראשונה שלי. הייתה עונה לא רעה, זכינו סופסוף במשהו, עדיין לא אליפות. בסדר, עונה ראשונה של מוריניו. בוא נראה".

     

    כל עוד ליברפול לא זוכה בתואר.

     

    "מנצ'סטר סיטי היא האויב האמיתי! היי".

     

     

    * * *

     

    עשר שנים הם לא דיברו. אורזבל המשיך לקיים את השם טירז פור פירז עם שני אלבומים חדשים, לא רעים כשלעצמם אבל רחוק־רחוק מהדבר האמיתי. סמית' מצידו המשיך עם מוזיקה, גם הוא לא יכול בלעדיה, בווליום נמוך.

     

    ב־2000 התחדש הקשר, אגב ביקור של סמית' במולדת באת', שם אורזבל התגורר עדיין. מפה לשם הועלתה ההצעה לחזור ולחדש את שיתוף הפעולה. "והתגובה הראשונית שלי הייתה, מה פתאום! אני לא רוצה לעבוד איתו!" מודה סמית. "ואחר כך אמרתי: עברו כל כך הרבה שנים. אני בעצם לא יודע מה קרה איתו, ואיזה אדם הוא".

     

    הצמד חזר לעבוד יחד. יצא מזה אלבום נחמד ב־2004, עם השם המדבר בעד עצמו: Everybody Loves a Happy Ending. ובעיקר הופעות, לשמחת הקהל. סמית' מגלה כי אלבום חדש של הצמד נמצא בשלביו האחרונים.

     

    אבל עוד לפני כן, הם סופסוף מגיעים אלינו. הופעה אחת בהיכל מנורה מבטחים, ב־5 ביולי. ואתם יכולים להיות רגועים: כל הלהיטים הגדולים יהיו שם, בלי יוצא מהכלל. ועוד קאבר שהם נוהגים לבצע לאחרונה. "יצא שעשינו את 'קריפ' של רדיוהד די במקרה, בלייב סשן עבור 'ספוטיפיי'", מסביר סמית'. "התגובה שקיבלנו הייתה מטורפת מדי מכדי שנדלג על זה. אז הוספנו אותו להופעה".

     

    השירים של טירז פור פירז, על כל פנים, ממשיכים לרוץ עבורם יופי. הם גם נחמסים על ידי מגוון אמנים לאורך השנים, בשלל קאברים, סימפולים או רמיקסים. חלקם ראו מזה הצלחה גדולה. מנאס ועד לדה וויקאנד, מהקאבר המגה־מצליח של לורד ל־Everybody Wants to Rule the World, עבור 'משחקי הרעב' ועד הקאבר הסופר־מגה־מצליח־אבל־מה־זה־מאוס של גארי ג'ולס ל'מד וורלד'.

     

    "מה, עד כדי כך לא אהבת?" צוחק סמית'. "אני דווקא מאוד חיבבתי, אפילו שרתי את זה פעם בדרך שלו. תשמע, לרוב הגרסאות האלה מחמיאות לנו כי הגיוון תמיד מפתיע. הנה, דיסטרבד עשו גירסת מטאל ל־Shout. היו גם כאלה מציקים. כמו קניה ווסט, שלקח את Memories Fade לטובת Coldest Winter".

     

    מה, הוא פשוט גנב את השיר!

     

    "בדיוק. פשוט כתב את המילים מחדש. ואז הלך ודרש חלק נכבד מהזכויות. היה לנו גם עניין משפטי איתו... עזוב, עכשיו הכל מים מתחת לגשר. הפתעה: קניה ווסט רב עם מישהו!" (צוחק).

     

    סמית' משתדל לא לקחת ללב. מקפיד לשמור על אורח חיים בריא. "הפסקתי לשתות לגמרי לפני שנה וחצי. ראיתי שזה עושה דברים לא טובים לאנשים מסביבי", הוא מספר, "בהיותנו אנגלים שתינו עם הטובים ביותר, אני פשוט לא יכול לעשות את זה יותר, בנאדם. אתה לא יכול למחוק את עצמך בהאנגאובר ולרוץ בבוקר למחרת. זאת אומרת, זה אפשרי, אני האיש שעשה את זה. אבל די. זה לא פאן. זה נקרא להתבגר".

     

    סמית' פעיל במיוחד בטוויטר. "אימצתי אותו בחום. למשל, אני מברך ביומולדת שמח את מי שמבקש. בתור קונטרה לפעם. אז מאוד לא אהבתי שכל מיני אנשים היו צועקים לנו, בלי להכיר אותי בכלל. זה היה נראה לי נורא מוזר, וגם גרם לי להגיב כמו אסהול. ועכשיו זה בדיוק להפך. ואני גם אוהב להפתיע אותם. מישהו למשל מצייץ שהוא מגיע להופעה שלנו. ואז אני מאתר אותו בהופעה ואומר, 'שלום ג'וני'. זה די מטריף אותם".

     

    ישראל?

     

    "אני מגיע עם כל המשפחה, פינינו כמה ימים כדי לבקר כמו שצריך. כמובן, שומעים על ישראל המון במדיה. ובגלל שאני חי בלוס־אנג'לס, יש לי לא מעט חברים יהודים, וגם חברים מישראל. אבל אני מוכן לשפוט רק על פי מראה העיניים שלי".

     

    הטרור העולמי?

     

    "הייתי בדיוק בטור בזמן ההתקפה במופע של אריאנה גרנדה. והלכתי לבדוק את העניין. קודם כל, יש לך הצפה חדשותית 24/7. אחרי עניין אריאנה גרנדה בדקתי את הנתונים של מספר התקפות הטרור בשנה. מסתבר שזה אחד העשורים הרגועים ביותר ב־60 השנים האחרונות. כשאני גדלתי כל חמישי הייתה התקפה של ה־IRA. אז היום לא מסוכן כמו פעם, ולא רע כמו שמנסים לצייר את זה.

     

    "תוסיף את זה שהתקפות על רקע דת מקבלות הרבה יותר סיקור מאשר טרור אחר. סמוך להתקפה במופע של אריאנה נורו חמישה אנשים בבניין בטמפה, ועוד תשעה אנשים נרצחו בירי בכפר ברוסיה. אבל הדבר הזה לא סוקר בכלל".

     

    טראמפ? הברקזיט?

     

    "הילדים שלנו יכולים ללמד אותנו משהו. יום אחרי הניצחון של טראמפ היינו בשוק, כמובן. שאלתי את בתי, את מדוכאת? והיא ענתה: 'אבא, בדקתי ברשת את הנתונים הדמוגרפיים. בקרב צעירים מתחת לגיל 35 יש רוב גדול ביותר להילארי. אני גדלתי עם אובמה. לטראמפ אין שום דבר משותף איתי. אז אני חושבת שיהיה בסדר'. וזה פנטסטי בעיניי! אותו דבר עם הברקזיט. כך שנדמה לי שזו היתה תקיעת האצבע בעין האחרונה של הדור הישן. הדור הבא בידיים טובות. אפשר להיות אופטימיים".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 20.06.17 , 09:28