גם 70 שנה אחרי אותה הפלגה, שנשאה אותו ואת הוריו לארץ, זאב רווח לא שוכח. "אחרי שבוע באונייה מצרפת, אני זוכר שהקפטן אמר, 'אנחנו מתקרבים לארץ ישראל'. כולם עלו למעלה להסתכל ולמטה היו מיטות ואנשים הקיאו. זה היה נורא. ועמדנו שם על הסיפון, ראינו את ההרים והגבעות של עתלית. ואבא שלי התחיל לשיר את התקווה, ויצאה כזאת קשת בענן. בחורף. בחיים לא ראיתי כזו קשת יפהפייה. ואבא אמר, 'תראה, זו ההבטחה של אלוהים'. כל דבר הוא היה מקשר לתנ"ך. ובכל דבר הוא הדגיש שאנחנו אלה שצריכים להוכיח שאנחנו ראויים לארץ ישראל, לא להפך. וב'טיפת מזל' כששיחזרתי את אותה סצנה באונייה יצאה הקשת בענן עוד פעם. אותה קשת בדיוק. תראי מה זה סגירת מעגל".
קיפוח לא היה חלק מהז'רגון במשפחת רווח בירושלים של פעם. מוסררה של הפיפטיז. והוא עדיין זוכר כל פרט. למשל את הרגע שבו התחיל להרוויח כסף וקנה לסבא ולסבתא מיטה שהוצבה במטבח הוריו, שסביבו נעו החיים. שוק מחנה יהודה עם האב הפייטן, המורה, הרב. האב שאיכזב כל כך כשבחר שלא ללכת בדרכו.
"ואני זוכר את אמא שלי במעברה בחודש התשיעי. רצתי כמו גבר בן 30־40 קודם כל להביא לה מיטה לאוהל. ואז מזרן. מסביב בוץ אימים. גשם שוטף. רוססנו בדי־די־טי אבל אתה לא יודע מה זה. בקיצור כשרצתי עם השמיכות שקעתי בבוץ עד הכתפיים. עזרו לי אנשים מבוגרים לצאת משם. משכו אותי החוצה. שקעתי שם עם המזרן על הראש. חשבתי שאני הולך למות. העלו אותי ונשארה נעל בפנים. התחלתי לחפש את הנעל. צולל בבוץ, מחפש. איזה חודש הייתי עם נעל אחת עד שאבא נסע לחיפה באיזה יום חופש וקנה לי זוג נעליים. הייתי הולך עם נעל אחת והשנייה עם גרביים וקושר עם עיתון. קשה להאמין".
בדיוק מציינים 50 שנה למלחמת ששת הימים. מה דעתך על המצב של העיר שבה גדלת? האלימות. פיגועי הטרור. התחושה שמזרח ומערב ירושלים הן אותה עיר רק בתיאוריה.
"התנאים של ערביי ירושלים חרא? המצב הכלכלי שלהם פי מאה טוב ממה שהיה קודם. יש להם את האנשים שלהם שינהיגו את המקום הזה. המנהיגות המוסלמית צריכה לדאוג שיהיה נקי. אנחנו נתנו להם את הכבוד שזה שלהם, ואנחנו כבשנו את המקום".
העיר מתחרדת. חילונים עוזבים.
"מה אכפת לי. שיעזבו. בעיה שלהם. מי אמר לכם בכלל לבוא לגור פה? מלחמת ששת הימים הייתה נס".
מפעל ההתנחלויות שבמידה מסוימת התחיל שם – יש שיאמרו שהוא מכשול להסדר.
"זה משעמם כבר השטויות האלו. מותק, המתנחלים זה חבר'ה אחד־אחד".
מה עם אלה ששרפו את המשפחה בדומא? רצח הנער אבו־ח'דיר?
"נו?! אז מה? ההם לא עשו שום דבר? (ציני) כי הם היו ממש נפלאים. תקשיבי לי, הערבים יודעים מה זה נקמה: הרגו משפחה של מתנחלים אז הרגו להם בחזרה משפחה".
זאת דוקטרינת עין תחת עין? יהודים ששורפים אנשים? משהו השתבש אצלנו.
"לא קצת השתבש. השתבש מאוד. טבעו של יהודי הוא לרחם ואנחנו איבדנו את הרחמים. אבל איבדנו אותם כי הערבים עשו דברים מזוויעים. אז יש חבר'ה שחושבים שנחזיר להם בדברים מזוויעים ואז הם יפסיקו".
* * *
רווח יכול ויודע לבעבע מזעם קדוש, אבל בגיל 77 הוא בוחר לרוב לא לבזבז את הזמן. עדיין פוסק אכזר בענייני השעה ושולף מהיר של אנקדוטות, אבל נראה שמשהו במנגנון הפנימי שלו הואט. התרכך. ספון בביתו שמעוצב בסגנון מרוקאי, סביבו אורגינלים של פיקאסו והכלבים בלה ונאצ'ו רובצים לרגליו, הוא נראה - כמו שאומרים בקלישאית מדוברת - מפויס מתמיד.
אחרי חמש שנות היעדרות מהטלוויזיה הוא חוזר עכשיו עם הסדרה 'שמחות' (משישי הבא ב־21:30, ברשת, ערוץ 2), מעין 'סברי מרנן' פוגש סרט בורקס, כולל האשכנזי המניאק, ערבי המחמד והרוסייה הצעירה, הסקסית והשתלטנית. רווח משחק שם את מרדכי, בעל אולם האירועים עם השם הלא־ייאמן "גני בל גרדנס היפים", שנקלע יחד עם משפחתו לשרשרת סיטואציות הזויות מהסוג שמאפיין דינמיקה של שמחות מקומיות. התוצאה: צחוקים, במובן הישראלי המוכר. "מרדכי הוא די קמצן, נשוי לאיזו מולדבית צעירה שהשתלטה לו רגשית וכלכלית על החיים - כי היא כל כך תוקפנית. אני מת על העדה הרוסית, ועל הנשים האלה", הוא מודיע.
בן דמותו בסדרה אכן מוצא את עצמו נמחץ תחת אגרוף הברזל הסובייטי של כלתו הצעירה. הדמות שלו מרפררת בפרקים הראשונים לא פעם לחיים עצמם, למשל במשפט המפתח בפרק הראשון, כשהוא אומר לאחד מעובדיו: "פעם פלירט היה נגמר בחתונה, היום זה נגמר במשטרה", תובנה שמזקקת לתוכה את המהפך המחשבתי ההכרחי שנאלץ לעבור הזכר הישראלי מהדור הישן.
למי ששכח, לפני כעשור התלוננה נגד רווח במשטרה שחקנית שהופיעה לצידו בהצגה 'בנים גידלתי ורוממתי', בטענה כי הוא הטריד אותה מינית על הבמה, בכך שדרש ממנה לאלתר טקסטים בעלי אופי מיני, וכן כי גרם לה במסגרת זו לגעת באיבר מינו.
בעקבותיה הגיעה גם מחליפתה בהצגה, וטענה דברים דומים. רווח אמר להגנתו כי לא עשה דבר שיש בו כדי לפגוע בפרטנריות, והוסיף על יחסים בין־אישיים שהפכו לבעייתיים. אחרי שנה נגנז התיק מחוסר ראיות, כשהוא מותיר אחריו את רווח חלש ופגוע מאוד. מאז סירב לדבר על הפרשה כמעט לגמרי. והנה פתאום, מופיע לו המשפט הזה בפה של בן דמותו.
"זה אני אמרתי?" הוא נקרע מצחוק, אבל מהר שוכח שהוא בפאזה מפויסת. "תראי, הייתה פה פעם התנהגות אחרת. (חושב רגע) ואני אוהב לחזר! מה, מה רוצים מאיתנו? אלוהים אדירים! לחבק, לנשק, זה לא אומר שאני כבר עושה משהו רע! אני שוכב עם אישה כשהיא רוצה שאני אשכב איתה! מה, אני מאלץ אותה? חס וחלילה! מה פתאום!"
אבל לא מדובר רק על אונס. גם לא על מגע פיזי. הטרדה מינית יכולה להיות גם מילולית לגמרי.
"זה דבר נורא. אתה צריך לחשוב פעמיים? בשביל מה?! אתה מכיר אישה או עוברת אישה ואתה אומר לה שלום. אז באמת! נשים זה חלק מהיופי של העולם הזה. זה חלק מהקיום של העולם הזה. והקשר בין גבר לאישה זה הדבר הכי טבעי שיכול להיות. הכי יפה. לפעמים אני אומר לעצמי אלוהים אדירים. אני חושב שצריכים לבנות איזה מדרג, איזה קריטריונים, כדי שאני אדע מה אסור. שיהיה יותר ברור כל הדברים האלה. ושלא יבזבזו את הזמן של עורכי הדין, של המשטרה, של הגברים וגם של הבחורה - כי חבל על הזמן".
ומה התוצאה של השינוי החברתי בנושא?
"לדעתי, אנחנו כחברה מפסידים הרבה דברים. מפסידים את האהבה, את היופי, את החיזור. מה קרה לאהבה, אלוהים אדירים, כל קשר צריך להתחיל עכשיו בחשש? כבר בכוונות? מה השטויות האלה? יש דבר נורא פשוט כשגבר רוצה להתקשר לבחורה הזאת. את רוצה? יאללה. את לא רוצה? תלכי ותהיי לי בריאה. מה קרה. להפך, נשים צריכות לקבל את זה כמחמאה!".
זה מה שקרה לדעתך בפרשת בוכריס?
"אני בטוח שאם קצין משרת יחד עם חיילת שנתיים ומתחיל ביניהם רומן בצורה טבעית - מוכרח להיות רומן! - ופתאום כעבור שנים היא באה ואומרת שהוא עשה לה ככה וככה. בוכריס הוא קצין מצטיין ואני מקווה מאוד שלא עשו לו עוול. כי כל הסיפור הזה, לעניות דעתי, נוצר מכל מיני רגשות אחרים לגמרי. הוא נודע בתור לוחם נהדר. בתור אוהב חיילים. קשה לי להאמין (נאנח). לך תדע. באמת לך תדע".
ומה דעתך על פרשת איבגי?
"בעזרת השם שזה יסתיים בלי כלום. בעיניי איבגי שחקן נהדר. אני חושב שהוא איש ערכי. איש חשוב מאוד לתרבות בארץ. לא יודע מה היא דרך החיזור שלו אבל כאדם אני מאוד מחבב אותו. לרגע לא האמנתי עליו. זה שהוא מחזר? בטח שהאמנתי. הוא מאוד פלרטטן. אבל זה שהוא אנס? או שכב? לא, לא מקובל עליי! בגלל מה שקרה לי אני מאוד מבין את משה ומאמין בחפותו. איבגי טהור מהבחינה הזו. אולי דרך החיזור התקבלה אחרת ממה שהוא חשב. לא רוצה גם לשפוט את זה. כאדם אני אוהב אותו ומעריך אותו. לא פגשתי אותו מאז".
יכול להיות שיש פער בין איך שאישה צעירה תופסת את העולם ובין איך שרואה את זה גבר מהדור הישן?
"לא".
אז למה זה קורה? האקלים הציבורי השתנה?
"לא יודע. אבל כשאני חושב על איבגי ועל מה שעשו לו, אני לא חושב עליו, אני חושב על הילדים שלו, המשפחה שלו, שזה בטח פגע בהם קשה. זה הרי נורא. ונעשים פה דברים איומים. נעשה לו עוול איום לפי דעתי. ואני גם חושב שהמשטרה הייתה צריכה להפגיש בין כל המתלוננות ופשוט לסיים את זה. יש דברים שצריך לסיים מהר".
גם כשאתה הואשמת בהטרדה לקח זמן עד שסגרו את התיק.
"זה היה נורא. מתחו ומתחו כי אולי יבואו עוד מתלוננות. חיכו. לא חשבו מה זה יכול לעשות למשפחה שלי. אני, לא היה לי אכפת מעצמי אז. דאגתי לילדים. לנכדים. הבנות שלי מהנישואים הראשונים נפגעו מאוד. הן במשפחה חרדית. בבתי ספר באים אליהם ומעליבים אותם. אומרים להם, סבא שלך עבריין. סבא שלך אנס. זה נורא".
איבגי יושב בבית שנה, אתה לא הפסקת לעבוד לרגע.
"אני מניח שהוא ישב בבית ולא עבד בדיוק מהסיבה שאני עבדתי כל הזמן - כי זה פוגע בבנאדם! לכל אחד יש את ההתמודדות שלו. אני רק חושב שצריכים להיות אלמנטים אחרים לגמרי כדי לשפוט מצבים כאלה. גם אם הוא חיזר אחרי מישהי, אז תגידי 'לא' וגמרנו! מה קרה. תגידי לא רוצה ויאללה. מה העניין?! גבר יכול להגיד למישהי, 'את מוצאת חן בעיניי, אני אשמח מאוד להיות איתך'. זה כבר אסור? מה קורה לנו? וזה גם קרה לפני שנים. אז מה קרה לך? פתאום התעוררת? יש משהו לא ישר בהתנהגות הזאת. זה לא דברים שאת הולכת לישון איתם ולמחרת הולכת להתלונן".
אז ממה זה מגיע? מאיפה זה הגיע במקרה שלך?
"לא מעניין אותי מאיפה זה הגיע. אני לא צריך בכלל לרצות להבין. זה לא מעניין אותי יותר".
אתה זוכר את ההקלה כשזה נגמר?
"מה הקלה. זרקו את התיק הזה! ככה אמר לי העורך דין שלי. הילדים שלי עבדו איתי באותה הצגה! הילדים שלי! אני אעשה משהו לידם? אבל אני לא רוצה לדבר על זה. גם את התיק לא קראתי. זה לא מעניין אותי. זה היה. זה נגמר".
* * *
לפני כמה שנים התארח רווח בתוכנית 'שניים' ביחד עם יונה אליאן והעלה חוויות מפסטיבל קאן. חוויה אחת הייתה מדהימה במיוחד. רווח ראה שם שחקנית צעירה, "עם התחת בחוץ, ואני מסתכל - מה זה שחקנים לעומת תחת כזה יפה?!" ואז התערב עם נציג הממשלה בפסטיבל על אלף פרנק "שאני נוגע לה בתחת. ברגע שאמרתי אלף פרנק והוא אמר 'כן' - אין שום כוח בעולם שאני לא אעשה את זה.
"אמרתי, איך אני אצא מזה? היא תיתן לי סטירה פתאום ויהיה בלגן ויגידו שישראל שולחת שחקנים מטורפים וזה", המשיך רווח לגולל את הסיפור בתוכנית. "אבל כנראה שאני יותר מטורף ממה שחשבו - ליטפתי לה את התחת והיא הסתובבה ואני אומר לה, 'זה הרבה זמן שלא ראיתי אותך, אני לא אשכח את הערב שהיינו ביחד'. ואני מחבק אותה ומנשק אותה והיא אומרת בראש, 'אלוהים אדירים, מי זה הפרח הזה? אלוהים אדירים איזה ערב...' וככה יצאתי מהדבר הזה".
זאביק?
(צוחק) "אוי, התחבקתי איתה והתנשקתי! וההיא אומרת, מה איתך באמת?! מה שלומך? נכנסה לסיפור! לאיפה נעלמת? ויונה (אליאן) אומרת לי, 'אתה הכרת אותה!' אוי, אנחנו צחקנו הרבה אז".
אתה מדבר על זה שצריך קריטריונים ברורים להתנהגות. אתה מודע לעובדה שאם זה היה קורה היום זו הייתה סערה מטורפת?
"לא, לא. אני יכול להגיד שהיום אין אהבה כי היא מתחילה כבר בחשש".
לא הבנתי.
"...גם זה לא שנגעתי לה בתחת. ידעתי איך לנגוע לה בתחת!"
מה זה אומר?!
"העברתי עליו יד. בקטנה".
כבמאי, עבד רווח עם חני נחמיאס בסרטו 'בובה', ועם דליה שימקו ב'פצעי בגרות'. הזמנים, כאמור, היו אחרים, אבל שתיהן דיברו על התפקידים ההם במונחים של טראומה. שימקו סיפרה בעבר ב'הארץ' שהאודישן היה בעירום מלא ושרווח התעלם ממנה ודיבר בנוכחותה עם עוזרת הבמאי. "חוויתי אונס" אומרת נחמיאס על סצנת האונס ההיא ב'בובה'. "ממש ככה. זה פירק אותי לתקופה מאוד ארוכה", היא מתארת. "כי זו הייתה סצנה מאוד קשה נפשית. ומי ששיחק מולי, אשר צרפתי, הוא שחקן מאוד טוטאלי והוא פשוט קרע לי את השמלה מהגוף. אני זוכרת שבתסריט היה כתוב שהוא בועל אותה מאחור. משפיל אותה. מרים לה את השמלה ותוקע אותה. ואני זוכרת שבאתי מוכנה, למדתי את הטקסטים. לא היה שום טקסט. אני רק צרחתי. רק בכיתי. לא זכרתי את הטקסט. זה היה נורא חזק, אבל חני בכתה, לא הדמות. זה היה מחריד.
"היום ממרום גילי אני אומרת לך שכן, זה המקצוע. אבל אז הייתי בת 25 ואמא לילד קטן, וזו הייתה עבורי טראומה כל כך קשה, שאמרתי לעצמי שאולי אם לא הייתי יולדת כמה חודשים לפני בחוויה קשה מאוד, לא הייתי יוצאת מהטראומה שחוויתי שם בסצנה. למזלי הייתה לי פרופורציה. אמנם, חס וחלילה חס ושלום, לא הייתה חדירה, אבל בתחושה שלי אז עברתי אונס: אף אחד לא צעק קאט. לא אמרתי את הטקסט שלי. הוא קרע לי את השמלה, מה שלא היה מתוכנן. לא הייתי אמורה להיות עירומה!"
אולי אני מפספסת משהו, אבל איפה כאן האחריות של הבמאי לשחקנית שלו?
"הבמאי הרי יושב ורואה כל הזמן את הדברים במוניטור. אני הייתי מספיק מקצועית בשביל לא לעצור את זה. יש סצנות שאת יודעת שמצלמים פעם אחת ודי. עכשיו, יכולתי להגיד בשנייה שהשמלה עפה ממני, סליחה! מה זה?! אבל לא אמרתי כלום. הייתי בהלם. לא הייתי מוכנה לזה. ואני זוכרת שאני חושבת שהבנאדם חירע את השמלה. ועובר לי בראש תוך כדי, 'מה יעשו? אין להם עוד שמלה'. וזה בתוך כל המכות והפחד. כשהסצנה הסתיימה לקחתי את השמלה הזו והחזקתי אותה על הגוף, קודם כל לכסות את עצמי. זו סצנת אונס בהגדרתה. שוב, זה שיש סצינת אונס בסרט זו לא הייתה הפתעה מבחינתי, אבל הכל נהיה אלים מאוד מהר מאוד. והכל על פסי רכבת, שהוא זרק אותי עליהם שם. נפצעתי. הפנים שלו הפחידו אותי. היה לו ריר. ואני זוכרת שאחרי שזה נגמר ישבתי שם על פסי הרכבת הרבה זמן. הרבה מאוד. אני אפילו לא זוכרת מי הוציא אותי משם. רק זוכרת שלמחרת הסכימו שאני לא אצטלם כי לא הייתי שמישה".
לא היית שמישה. בחירת מילים מזעזעת.
"עבדתי הרבה עם זאביק. קשה לי לחזור לבת ה־25 ההיא. הייתי אומללה. מנופצת. נאנסת. ובכלל לא חשוב שלא קרה האקט. אני חוויתי אונס".
"כן, הייתה בסרט חוויית אונס איומה", אומר רווח בתגובה לדברים. "האמת היא שאת הסצנה הזו הוביל אשר צרפתי. שניהם ידעו שקיים אונס אבל כל המיקום של הדבר הזה, כשבא לי שחקן טוב כמו אשר והתחיל את הסצנה אני בעצמי נדהמתי אבל אמרתי, אני לא עוצר. לא עוצר! ראיתי שחני, באחריות השחקנית שלה - וזו הייתה אחריות! - הלכה עם הסצנה והיא הלכה נהדר. וזה שירת את הסרט, אז נתתי לזה להמשיך. אחרי זה באתי אליה ישר והתנצלתי שזה היה קצת אגרסיבי (צוחק), ולאשר אמרתי תודה רבה בגלל שאני לא הלכתי בדמיון שלי עם הסצנה כל כך רחוק והוא לקח את זה באמת לכיוון שהייתי צריך. וכששחקן מצליח לעשות דבר כזה אני אף פעם לא עוצר אותו כבמאי. ולחני אני מודה שהיא הלכה עם זה עד הסוף".
את תגובתו של צרפתי לא היה ניתן להשיג עד למועד סגירת הגיליון.
זה לא הסיפור הראשון על שחקנית שמוצאת את עצמה מצולקת נפשית אחרי ששיחקה בסצינת אונס שיצאה משליטתה. תעשיית הקולנוע סערה לפני כמה חודשים אחרי שהתברר שהבמאי ברנרדו ברטולוצ'י הודה שהוא ומרלון ברנדו תיכננו את סצנת האונס ב'הטנגו האחרון בפריז' בלי לערב את השחקנית, מריה שניידר בכל הפרטים. "לא רציתי שמריה תשחק את ההשפלה ואת הזעם שלה, רציתי שמריה תרגיש אותם. אחר כך היא שנאה אותי לאורך כל חייה", אמר, ואחרי שקלט את מימדי הסקנדל עידן מעט את דבריו וסיפר שלא עידכן אותה רק לגבי חלק מהאלמנטים בסצנה.
המקרה הזה הציף בארץ גם את החוויה הקשה של גילה אלמגור בסצנת האונס בסרט 'מלכת הכביש' של מנחם גולן. אלמגור סיפרה בדצמבר האחרון: "הייתי פוסט־טראומטית לאחר מכן. זה כמו לעבור אונס קבוצתי רק בלי האקט המיני". בתפקיד האנס לוהק אותו אשר צרפתי, שאמר בראיון בעבר "אני שחקן מקצועי וכמו תמיד הלכתי עד הסוף".
זאביק, אולי יש דברים שנראים לך בסדר ולשחקניות הם יותר מדי?
"אני מכבד שחקנים מאוד. בסך הכל הם עושים מה שאני רוצה למען התוצאה של הסרט. אני בדרך כלל מאוד־מאוד זהיר לגבי תגובות של שחקנים ואני מכבד אותם. אני גם חושב שדרך עבודה משותפת מגיעים לתוצאות הרבה יותר טובות. אני לא מכריח שחקן בשום פנים ואופן".
אבל הבאת את אשר צרפתי שעשה מה שעשה.
"הוא שחקן אדיר. טוטאלי. עשה תפקיד נהדר. שמעי, אלה חוויות שעוברים שחקנים. זה היה מפגש בין שני שחקנים שכל אחד מהם פירש כנראה אחרת. את חני אני מאוד אהבתי. היא מקסימה, שחקנית נהדרת, ואז היא הייתה בתקופה מאוד קשה שבעלה היה חולה וניסיתי מאוד להעביר לה את תקופת הצילומים בצורה חלקה".
"היום בגיל 58 אני יכולה להגיד שזה מטורף, אבל אני יכולה להתחבר לשובה שלי. לבמאי. כי מה שנשאר בסופו של דבר זה הסרט", אומרת נחמיאס. "ודיברו על הסצינה הזו הרבה מאוד. האבסורד היה שאני עשיתי מו"מ עם זאביק על כמה יראו איפה ובאיזו סצינה. והיה ברור שלא רואים. מה לעשות שאשר צרפתי לא ניהל מו"מ".
נחמיאס טוענת כי אין לה שום טענות לזאביק רווח. נהפוכו. לטענתה ממרום ניסיונה המקצועי כשחקנית היא מבינה את זאביק וחושבת שהסצינה יצאה עוצמתית וקשה בזכות הטוטאלית של אשר צרפתי כשחקן וזאביק כבמאי.
* * *
הקטנה של רווח, חן, נכנסת עם ידיים מלאות פרחים לשבת. האב הגאה מספר שהיא סטודנטית מצטיינת. אשתו השנייה של רווח, מלי, נסעה לחופש עם חברות והשאירה את רווח בידיה האמונות של הבת. מאז שהכירו כשהדפיסה לו תסריט לפני כמעט 40 שנה לא נפרדו. הוא עצמו מאוד מחובר למשפחה. אליה. כבר לא נהנה מהלבד. סופר את הדקות עד שתחזור. אפילו את הסיגריות הדקיקות שלה הוא מעשן, לא ברור אם מתוך הרגל או געגוע. קודם, הוא מספר, צילצלה כשהיה במקלחת "ונעמדתי ככה עם הסבון והכל ודיברנו הרבה זמן. אני קשור אליה. זקוק לה מאוד". לשניים שלושה ילדים ולרווח עוד שתי בנות מהנישואים הראשונים - שחזרו בתשובה. "אחרי הגירושים שלי הבנות מצאו הרבה נחמה וכוח בדת. הן מצאו את המרכז הרוחני שלהן בדת ואני הייתי שמח שזה בדת ולא דרך סמים. בנות על הכיפאק".
בעצם, כל ישראלי ראה את הסרטים שלך, אבל מי שדווקא לא ראה אותם זה אבא שלך, הרב, ועד שלב מסוים גם לא נכדיך החרדים.
"בא איתי חבר לנכדים החרדים והם התחילו לשחק איתו וישבנו במרפסת ושמענו אותם צוחקים. הלכתי וראיתי שהם רואים קטעים מסרטים - ושם הם נחשפו לראשונה לסרטים שלי. הם צחקו כל כך ונהנו. הייתי מאושר. הייתה לי איזו סגירת מעגל. וזה שהם צחקו זה העיקר".
את הכבוד המקצועי שלא קיבל מאביו, רווח מקבל מהציבור. שבני גילו החלו ליפול בפנסיה, הוא זכה לרהביליטציה: בעזרת שלושה פרסי אופיר ואינספור כיבודים נוספים, רווח הפך מאמן סרטי בורקס לקונצנזוס, גם עממי וגם בחוגים אנינים שלא הכירו ב"יא וואראדי איזה קציצה" כטקסט מכונן. "בארץ קיבלתי שנים את פרס החארטה הלאומית ובחו"ל זכיתי לפרסים. זה שהמבקרים לא אהבו? אולי אני מוזר אבל זה לא הזיז לי.
"אני רציתי לספר סיפורים: בין אם בבורקס שזה סיפורים של שכונה - ואגב עשיתי רק שני סרטי בורקס, לא יותר - ובין אם אחרים. אני לא קיבלתי קרן בחיים שלי. 'טיפת מזל' הוגש ולא קיבל וקיבל המון פרסים בחו"ל. כמו שמירי רגב אומרת, יש פער בין מה שהקרנות מחפשות לבין מה שהעם רוצה. והעם למשל מאוד אהב בורקס. כי מי שיודע מה זה בורקס בשבת אחרי בית הכנסת והכל אומר תודה רבה".
גם היום הוא עדיין עובד בקצב שיסחרר את ראשו של כל פרח שחקנים. קם כל בוקר בשש, והולך לים. קורא מחזות. עובד על פרויקט עם נאור ציון. על סרט עם האחים אדרי. "חייב לעבוד כל הזמן כדי להפעיל את הראש. לא מסתכל על הקולגות. אני בסך הכל מעביר את החיים ואומר תודה על כל יום. כשאני מופיע אני פשוט כל כך נהנה שבאמצע ההצגה אני לפעמים עוצר ומסתכל על הקהל ואומר, 'יא אללה, תודה רבה שיש לי את זה', אחרת אני לא יודע מה הייתי עושה בחיים שלי".
מספר סיפורים מחונן. מארח אדיב ומתחשב, עד שמשהו מרגיז אותו. למשל, העובדה שיהודה ברקן סיפר בראיון בעבר שרווח השתין לתוך כוס הבירה שלו בחגיגה בסנוקר. "לא־לא, נשמה. זה שטויות", הוא פוסק.
די נו. זה יהודה סיפר.
"בטח. יהודה סיפר. הוא אוהב לספר. על מה הוא יספר? על הדת?! בואי נגיד ששמתי לו דבר לא פחות מגעיל. לא שתן אבל דבר לא נקי כל כך. לא זוכר כבר מה שהיה שם. כל יום גמרתי צילומים ולא הייתי נרדם עד שהייתי מוצא משהו שירגיז את יהודה. היה לו כל הזמן גפרור בפה כמו לפושטקים אז. אמרתי לבועז, עכשיו אני אדבר עם גפרור, תראה מה הוא יעשה. הוא מגיע ורואה וצועק, זה לא יכול להיות! זה הגפרור שלי! היינו על הרצפה. יהודה זה תענוג היה לשחק איתו כי אהבתי באמת להוציא אותו מדעתו. מה עושה התולעת, או מיאו חתולה, זה הכל דברים שהייתי מפתיע אותו כי הם היו מהשכונה בירושלים. הוא היה צוחק ולא יכול לשחק. אבל זה הכל יציאות שלי באותו רגע".
נאור ציון אמר כאן ש'חגיגה בסנוקר 2' לא יוצא בגלל האגו שלך ושל ברקן.
"אני לא רציתי שיהיה סרט. אני חושב שלסרט יש את הכוח שלו. למה צריך סרט המשך? זה כמו פרה שאתה סוחט את הטיפות האחרונות שלה. ולא אוהב לראות ולעשות מספרי שתיים. לכל דבר יש את הסיפור שלו. אני אמרתי שהסיפור של המאפיה שנאור רצה לעשות לא מתאים לסיפור הזה. אמרתי לו תמצא רעיון טוב, תכתוב. זה לא מוכרח להיות עם יהודה. עובדה שנאור ואני הולכים לעבוד יחד על כל מיני דברים. יש לנו כל מיני רעיונות. אני אוהב את נאור מאוד.
״מה גם שהסרטים שלי היו שונים לגמרי מהסרטים של יהודה. הוא היה עושה מתיחות. סרטים שצוחקים על אנשים. אני לא אוהב את זה. הסרטים שלי היו תמיד סיפורים. אתה לוקח סיפור של שכונה וזה דבר אחר לגמרי. המבקרים עירבבו עם 'צ'ארלי וחצי' ו'סנוקר' והסרטים של יהודה ואמרו שהכל אותו דבר - זה סיפור אחר לגמרי!"
אגב, היה מי שטען שהוא רוצה שיהיה כתוב על קברו מיאו, חתולה. ואתה?
"רק שניסיתי לעשות טוב. לפחות ניסיתי".
