שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אני זוכר את הפעם האחרונה שבכיתי ממש. לפני ארבע שנים. בגלל שיברון לב". שכטר | סטיילינג: שליו לבן | איפור: אילנה פיצ׳חאדזה לסולו | ביגוד: חליפה - זארה | לוקיישן: באולינג רמת גן
    7 לילות • 20.06.2017
    דרך עפר
    הבנות שהתייחסו אליו כמו לפאפי חמוד ובלונדיני. הקשר המיוחד עם אמו שחוזרת אליו בחלומות מלאי בכי. הפעם ההיא שקנה חולצה ממוכר בייגלה ביריחו כדי להיכנס לקזינו. ההפסדים המסיביים בשוק ההון. הטירוף בעקבות חשיפת הישבן. ולמה הוא לא מתגעגע לזוגיות עם טלי שרון. עפר שכטר מככב ב'שנות ה–80' ו'מתים לרגע', צולל לביוגרפיה הפרטית וחוזר עם פנינים
    יהודה נוריאל | צילום: עדי אורני

    עפר שכטר

     

    "השם שלי הוא עפר שכטר. עפר בלי ו"ו ואני מתעקש. השם המלא הוא עפר ג'וד פוטש שכטר. ג'וד על שם אמא שלי יהודית ז"ל. פוטש על שם סבא שלי יוסי פוטש שלא היו לו עוד ילדים. הוא הגיע בגיל 17 מפולין. אבא שלו קנה לו חתיכת אדמה בהדר עם. הוא התחיל לעבוד בשדות ולגדל דבורים.

     

    סבתא מצד אמא, לולה, נפטרה כשהייתי בן תשע. והחברה הכי טובה שלה, הניה, התחתנה עם סבא שלי. שתיהן היו יחד בשואה. במחנה היה קצין גרמני שדאג להניה. יום אחד הגיע תעשיין שבא לקחת נשים לעבודה ובחר בה. הניה אמרה שיש לה אחיות וחברות שהיא לא יכולה לעזוב והביאה אותן. ביניהן הייתה סבתא לולה. היא הצילה את חייה. לכן זה היה טבעי שאחרי שסבתא לולה נפטרה, סבתא הניה תהפוך לסבתא שלי. ומכל הסבים והסבתות, היום רק היא נשארה לי בחיים".

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    אבא

     

    "אבא שלי יוסף הוא טייס מסוקים. חתיך. הוא עבר שני התקפי לב, כרטיסייה כזו של אחד נוסף בחינם, אבל הכל בסדר. והוא איש סמכותי. אמא הייתה מנסה בעדינות להעיר אותי בבוקר ולא הייתי קם. אבל ברגע שאבא נכנס לחדר אפילו לא היה צריך להגיד מילה. והוא גם יודע לעשות כל דבר בידיים. הוא גם האדם שלימד אותי שאני יכול לתקן הכל. והוא כל הזמן בראש שלי: תמיד אפשר יותר טוב. 95? למה לא 100? זה ממנו. נעשיתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי. היום אני משתדל למנן את זה. כי מעייף לחיות ככה.

     

    אבא נעשה חקלאי. הייתה לנו משתלה גדולה. והוא היה מכריח אותנו הילדים לעבוד. לנכש עשבים. 'כי אתה צריך ללמוד את העסק מלמטה'. היינו התאילנדים של לפני העלייה התאילנדית. סבלנו כל רגע. היום אין לי שנאה לפרחים. אבל כל העציצים שהבאתי הביתה - מתו.

     

    בבית חווינו גאות ושפל כלכלי. כשאבא הרוויח הרבה היה לנו בית מבוסס, אוטו חדש, טיולים, חודש אמריקה עם כל המשפחה. ופתאום הבית נתקע באמצע השיפוצים. ואני מבין שאין לנו כסף. אני גר בחדר בלי דלת, רק קיר שבור, גשם שנכנס מבחוץ ולכלוכים על הקירות. ולא נעים לי להזמין ילדים הביתה כי אני מתבייש. מגיל תשע חייתי במשך חמש שנים עם חור בקיר".

     

    אני בר מזל. 'מתים לרגע'
    אני בר מזל. 'מתים לרגע'

     

     

    הדר עם

     

    "היום אני בן 36. יש לי שתי אחיות גדולות ואח קטן. הפרש של חמש שנים בין הבנות לבנים. וזה בית של מצוינות, לגמרי. אחות אחת רופאה, השנייה וטרינרית, וגם אחי שמפעיל את הבאולינג, בעל תואר שני. ורק לי אין אפילו בגרות.

     

    דווקא הייתי תלמיד מצוין של מאיות, מתמטיקה, ריאלי, עד כיתה ט'. הייתי גם מאוד מרדן. 'תניחו לי'. חיכוכים עם אבא ועשיתי דווקא. הוא לא ידע להיות גמיש עם הבן שלא הולך בתלם. לא ידע שצריך לתת לסוס לרוץ. כצעירים במושב היינו ונדליסטים של פעם. שובבים. גונבים לחם מהצרכנייה. עולים למגדל המים ומתקלחים במים של המושב. לא הרבה יותר מזה. גם גנבתי את האופנוע הוורוד של אחותי הגדולה לפני שהיה לי רישיון. ומה שהיה מפחיד זה לא הרכיבה אלא שאחותי הגדולה תתפוס אותי".

     

    בא לכייף. 'שנות ה-80'
    בא לכייף. 'שנות ה-80'

     

     

    אמא

     

    "אני דומה לאמא שלי. העיניים הכחולות שאין לאחיי, זה מאמא. גם השיער השופע. אמא יהודית זה שניצלים ופירה בצהריים. לפעמים כבד עגל. טעים ברמות. אמא יהודית זה בבוקר תמיד להסיע אותנו לבית ספר. כי אנחנו לא קמים בזמן. אמא יהודית זה לגנוב סיגריה עם החברות של אחותי. למרות שאסור לה. היה בינינו קשר מיוחד.

     

    אבל היא לא חשפה בפניי את המחלה אף פעם. המחלה שלה הייתה רדומה. סרטן לימפומה מהסוג הקל. אין מה לגעת. עד שיום אחד הוא החליט להיות אלים. התחילו נסיעות לארה"ב שלא הבנתי. מומחים וטיפולים. לא סיפרו לי לגמרי. גם הייתי בתקופה המרדנית שלי. עד שפעם עשיתי משהו לא טוב והיא אמרה בדרך אגב, 'עפר, אני לא בריאה'. התנערתי מזה. 'לא רוצה לשמוע, אמא'. עד שאי־אפשר היה להסתיר יותר. כימותרפיה. פאה. אני מבין שקורה לה משהו רע. אבל בראש שלי זה, אין סיכוי בעולם. בטוח שהכל בסוף יסתדר לטובה. אנחנו הולכים לבקר אותה בבידוד והיא חוזרת הביתה והכל יהיה בסדר.

     

    חייתי את הסדרה במציאות. 'טלנובלה בע"מ'
    חייתי את הסדרה במציאות. 'טלנובלה בע"מ'

     

    עד שיום אחד כולם חוזרים הביתה עם הקרייזלר, אבא ואחותי ודודה שלי. אני מסתכל מהחלון שלי בקומה השנייה ומבין שזה נגמר. דודה שלי מחבקת אותי. לא יודע איך להגיב בכלל. אני בוכה. לא יודע אם אני בוכה כי אני אמור לבכות או כי אני באמת בוכה. לוויה. כל הרחוב שלנו הגיע כי אמא הייתה מאוד אהובה. הכל מעורבב לי בראש. צעקות, בכי.

     

    אמא מופיעה לי כל הזמן בחלומות. שני חלומות קבועים. באחד היא חוזרת הביתה. וזה מוזר כי אבא שלי התחתן בשנית. ואני לא יודע איך להגיד לאמא שאבא נשוי, והיא גרה איתנו כי אני רוצה לשמור עליה. בחלום השני היא אומרת, 'באתי לקצת ואני הולכת'. אנחנו יושבים ומדברים. ואז היא חוזרת לבית החולים. היא נפטרה לפני 19 שנה והחלומות חוזרים ואני מתעורר שמח. כי פגשתי את אמא. אולי באמת נפגשנו. מתעורר שטוף דמעות. אני בוכה שם הרבה. בכי משחרר. וזה מדהים. כי אני לא בוכה בכלל".

     

     

    בנות

     

    "לא הבנתי מה עושים עם בנות עד גיל מאוחר. 18 כזה. ילד מאוד ביישן. הייתה גם תקופת חצ'קונים קשה. הקוסמטיקאית ורה הייתה מנפצת לי את הפרצוף לרסיסים. הייתה לי גם ערכה עם כל מיני דברים מסריחים והיו צוחקים עליי בגללה. מכור לשטיפת פנים. מי שייגע לי בפנים ארצח אותו. אפילו יוצא באמצע השיעור לשטוף.

     

    בנות אהבו ללטף את השיער הבלונדיני שלי. אהבו אותי אבל בתור המתוקון הזה. הפאפי שמשחקות איתו. וזרמתי עם התפקיד הזה. לאהבתי הראשונה קראו ענבר. היא הייתה ממושב רחוק. מהבנות היותר מפותחות. מרוקאית יפהפייה. והיא שרפה אותי בבת אחת. במשך שנים רדפנו אחד אחרי הזנב של השני. נסענו לטיול שנתי למצדה. כולם ירדו ורק שנינו נשארנו לדבר. לעסתי מסטיק. היא שאלה, 'יש לך עוד?' הוצאתי את הלשון עם המסטיק. ונבהלתי! החזרתי פנימה. 'סליחה'. והיא ענתה, 'למה, הייתי לוקחת'. ולקחה ממני את המסטיק בנשיקה קטנה כזו. ואני רועד. לא מאמין שזה קורה לי! זה היה השיא. לא מימשנו את זה אף פעם".

     

     

    שנות ה־80

     

    "'שנות ה־80' (ימי רביעי בשידורי רשת, ערוץ 2) הוא אחד המקומות שאני הכי אוהב לעבוד בהם. בא לכייף. בזכות שלום והבמאי. בניגוד לסדרה, הדר עם הוא מושב אשכנזי בעיקר. מבוסס. לא דחו אותי בכניסה למועדונים בגלל המוצא, כמובן, אלא בגלל הגובה. באמת. עד שאני וחבר שלי החלטנו לעשות מעשה. לקחנו נעלי צבא מהאבאים שלנו ודחסנו בפנים גרביים. בעצם עמדנו על הגרביים כדי להוסיף לעצמנו גובה. הכניסו אותנו למועדון. אבל קיבלתי עונש כי יצא שהתחרמנתי שם עם מישהי שהיה לה ריפוד בציצי. כמה זה איכזב ודחה אותי. אבל גם אני בעצם רימיתי".

     

     

    הקזינו ביריחו

     

    "ישר אחרי הרישיון אני מתחיל לקחת את האיסוזו של אבא בלילות ונוסע לקזינו ביריחו. עם הכסף שחסכתי מהעבודות. רק בלאק ג'ק. היט מי! למדתי את המשחק. למדתי לספור קלפים. קראתי שמונה ספרים באנגלית. אפילו לקחתי איתי חברים שיעזרו לי לספור. בניתי מערך. כמו בסרט '21'. אוהב את ההרגשה שאני יכול לנצח את המערכת. ועשיתי שם קצת כסף. עד שסגרו.

     

    פעם הייתי צריך להוציא כסף. נכנסתי לתוך יריחו באמצע הלילה. ואתה קולט מבטים של אנשים, מי המטומטם שנכנס עם לוחית צהובה בשעה הזו. פעם אחרת חבר שלי שכח להביא חולצה מכופתרת. עצרנו ליד המוכר בייגלה וקנינו ממנו את החולצה שלו. כזו חולצת שף לבנה שנסגרת למעלה. וככה החבר שלי הסתובב בקזינו.

     

    לילה אחד חזרנו בחמש לפנות בוקר. אספנו טרמפיסט. אמריקאי מוזר שלא דיבר מילה. אני על ההגה ובדרך התחלתי לנקר. הדבר הבא שקורה הוא שאני מתעורר, ואני רואה יד מושטת, ביני לבין החבר שלי. שנינו נרדמנו והטרמפיסט תפס את ההגה. הציל את החיים שלנו. מטורף! מוסר השכל: טוב לקחת טרמפיסטים".

     

     

    צבא

     

    "רציתי להיות טייס כמו אבא. אבל אז הגיע הסיפור עם אמא. וגם הייתה לי בעיה ברגל שהורידה פרופיל. לצערי. אני חושב שאבא התאכזב שלא אהיה טייס. הגעתי לתיאטרון הגדנ"ע. עומד על במת בית ספר בהצגה שמכינה תלמידים לצבא. עשיתי בה שש דמויות שונות. האהובה עליי הייתה הסבתא. עם שמלה ופאה. מוסר ההשכל של ההצגה היה: לא משנה לאן תלך בצבא, העיקר שתלך. והילדים צחקו מזה. פעם אחת, בבית ספר ברמת אביב, אפילו ירדתי מהבמה ככוכב. ניגשו אליי, דיברו, צחקו. ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. להיות על הבמה. להצחיק. ולקבל אהבה".

     

     

    אקזיט

     

    "הייתי מדריך סנובורד. פגשתי את איילת זורר על הסקימולטור. היום היא נשואה למי שהיה הבוס שלי שם. איילת ראתה אותי ואמרה שאני פרפורמר וכדאי לי לבדוק את התחום ושלחה אותי ללבנה חכים. חצי שנה לא עשיתי עם זה כלום. כשנמאס לי הלכתי לעשות אודישן לפרסומת עם שחר סגל למפעל הפיס. משם הגיע האודישן ל'אקזיט'. היה אודישן לא הכי טוב אבל אמרתי שאני בול מתאים לדבר הזה. באודישן השני כבר אמרתי בסוף לבוחנים, 'לשחרר את כל אלה שמחכים בחוץ?' וזה היה זה. הייתי ברביעייה המקורית של 'אקזיט' עם מיכאל הנגבי, מלי לוי ויעל גולדמן. ולא שכבתי עם אף אחת. מהצוות המקורי.

     

    בתחילת הדרך הייתה תקופה שזה עלה לי קצת לראש ושיחקתי את פיטר פן. ממש נכנסתי לדמות עד הסוף. בראיון הראשון שלי, נדמה לי ל־'7 לילות', הגעתי לבית של שירלי מושיוף שראיינה אותי. ודיברתי כל מיני. ראיון מאוד שנוי במחלוקת. 'פירקתי כבר כמה זוגות'. תכלס, לא הייתי מיק ג'אגר אף פעם".

     

     

    התחת

     

    "התחת עיכב אותי. עד היום אנשים מזכירים לי אותו. היינו על הבמה בחולון. 'אקזיט סיטי'. 20 אלף בני נוער. היינו בשוק. 20 אלף איש! מרגיש כמו כוכב רוק. ומה עושים כוכבי רוק? באם! זה מה שעושים! הראיתי את התחת. אבל את הזין לא הראיתי. לא היו רואים אותו ממרחק כזה.

     

    המצחיק הוא שעוד לפני המאורע הזה חשפתי את התחת בטלוויזיה אבל לא אמרו מילה. על הבמה נהיה סקנדל. על הבוקר בלגנים וטלפונים ועיתונים. השער האחורי של ידיעות. רז שכניק. סביבי מנסים לכבות את המהומה. ואני המום. נפגעתי מאוד. לא היה לי פאסון להגיד, 'יאללה ת'חפפו'. מפרסם התנצלות. זה לא עוזר. הזמינו אותי לחקירה במשטרה! בגלל שיצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד הגיש עליי תלונה בגלל מעשה מגונה בפני קטינים. אני אשכרה מגיע למשטרה לחקירה ואומר להם, 'חבר'ה תקשיבו, מה מעשה מגונה? זה נטו רוקנרול'.

     

    והתחת עצר אותי. כי כשהיה תפקיד ראשי כלשהו תמיד היה מי שיגיד, 'זה ההוא שחשף את התחת'. היה נוח לאחרים למתג אותי בתור לא רציני. בזמן שאני מאוד רציני. תמיד הייתי רציני, אני רק עושה גם קצת שטויות".

     

     

    כסף

     

    "אחראי מטבח בבורגר־ראנץ' ואז שליח בפיצה דומינו. ופתאום אני מגיע לאקזיט וחוטף שוק מהסכומים. אני חושב שהרווחתי 15 אלף בחודש. נטו. מה?! הייתי בהלם שמשלמים לי על זה. גיל 22, עדיין גר במושב עם אבא, נוסע במוניות לתוכנית. ואומר לו, 'אל תדאג, אני אהיה עשיר'. חייתי עם אבא שאיבד את הונו אז תמיד שמרתי בצד. כי בראש שלי זה היה, משלמים לי עד שיבינו שזה סתם, וזה ייגמר.

     

    מתישהו נכנסתי לשוק ההון. תקופה טובה להרוויח. הרבה. רואה מספרים מטורפים. זה עושה לי היי. וזהו, אני לא צריך לעבוד במה שאני לא ממש רוצה, ארוויח כאן ואעשה רק מה שבא לי.

     

    לפני חמש שנים הגיע המשבר. היסחפות שאתה מסרב לראות. השקעתי בחוסר תבונה. זאת אומרת, אני הלכתי בכיוון הנכון. זו רק המגמה שהלכה בכיוון הפוך. יושב על המחשב. כמה מסכים דלוקים. רואה כל מיני מספרים. מלא כוסות קפה. מלא־מלא סיגריות. מעשן בסטרס. מחכה שמשהו יקרה. ורק נכנס להסתחררות. לא מצליח לשחרר ולהגיד, הכסף הלך.

     

    איבדתי לא מעט. שש ספרתי, לא חשוב, לא רוצה להגיד כמה בדיוק. אם הייתי יוצא בזמן אולי הייתי מתקרב לבית. למזלי לא איבדתי הכל. עצרתי על סף התהום. לקחתי החלטה שזהו. להשלים עם ההווה. לקבל אובדנים. ולחיות עם זה. אני חושב שמאז הצלחתי לפצח את העניין. איך להכיל כל דבר באהבה. להבין את הסיטואציה במקום להילחם בה. כי הכאב מגיע מהמלחמה נגד".

     

     

    טלנובלה בע"מ

     

    "מכל התפקידים ששיחקתי, מי שהכי נגע לליבי היה כפיר אונגר ב'טלנובלה בע"מ'. כי יצא שפשוט חייתי את הסדרה גם במציאות, מין פלייבוי כזה שמתחיל עם התסריטאית רננה לוסטיג, ששיחקה טלי שרון. ובאמת הייתי אז עם טלי. מגיעים לצילומים, ומשם ממשיכים עד חמש לפנות בוקר, וטלי הייתה הכי רוקנרול, יוצאים, שותים וקמים בבוקר ועושים את הסדרה. וטלי היא אמנית אמיתית שנותנת לך את ההרגשה הזו, כמו שני פורעי חוק מסרט גל חדש צרפתי. היה נורא כיף. אבל אין בי געגועים לאותה תקופה. לא הייתי יכול לחזור על זה. כי לא יכולתי להחזיק. זה היה מתיש אותי".

     

     

    זוגיות

     

    "אני זוכר את הפעם האחרונה שבכיתי ממש. לפני ארבע שנים. בגלל שיברון לב. ממרר בבכי וצורח במטבח עם חבר. ותוך כדי אני אומר לעצמי, 'אני מרגש אותו. תזכור את המקום הזה, כשתגיע אליו במשחק בפעם הבאה'. זה קרה אחרי שהכל קרס. אחת מהטופ 2 של אהבות חיי. בעצם בוא לא נדרג. אהבתי אותה מאוד. און־אוף חמש שנים של פרידות וחזרות. רולרקוסטר של רגשות. נעשה הרסני בלי שאנחנו יכולים להיפרד.

     

    עד שהיה לה מישהו. וזה קרע אותי לגזרים. נלחמתי עליה כמה חודשים. בכיות מתחת לבית. חברה שלה אומרת, די מספיק. אח שלה מבקש שאתרחק. והיא לא הסכימה. מאוחר יותר נשארנו חברים טובים. היום היא כבר נשואה עם ילדה. והתקופה הזו שלחה אותי למדיטציות ולספרים. ריפאה אותי לחלוטין. הבנתי שאת המתנות הכי טובות אנחנו מקבלים בתקופות הכי מחורבנות. והפסקתי להיות מאוד דרמטי בקשר לזוגיות".

     

     

    אלכוהול

     

    "כבר יותר משנה שאני לא שותה בכלל. הרגשתי שאני רוצה להתמודד עם הכל. והייתי חולה על אלכוהול. יוצא לערבי שתייה הגונים. ויסקי, וודקה, טקילות ברחבי העיר איפשהו. פעם אחת ביומולדת של חבר בנמל הלכתי להקיא ונרדמתי על האסלה. אני מרים את הראש ולא מבין מה קורה. אור בוקר. עובדי ניקיון מסביב. בוקר אחר התעוררתי במיטה עם קיא. אפילו לא ידעתי שהקאתי. אתה מבין, ג'ימי הנדריקס נחנק מהקיא של עצמו. אז איזה כוכב רוק גרוע אני. מתעורר בבוקר בחיים ועוד צריך לנקות את הקיא של עצמי. הנדריקס מסתכל בבוז. ככה אתה קם? יא אפס".

     

     

    סטנד־אפ

     

    "רועי לוי גרר אותי לזה לפני עשר שנים. מועדון הקאמל בתחנה המרכזית. אתה חייב לבוא. עד שאמרתי, אם ג'רי סיינפלד בודק פאנצ'ים במועדונים, אני לא יכול לעשות את זה? תתגבר על הפחד. הייתי מחמם את רועי באולם מלא 300 איש. מסתבך. נכנסתי פעם לפלונטר עם בחורה יוצאת אתיופיה. אמרתי משהו. היא כנראה נפגעה. והקהל לא צוחק. ואני לא מצליח להיחלץ מהסיטואציה. רואה את הפרצוף שלה ונקבר. ורק מסתבך עוד יותר. חופר לעצמי בור. אחרי זה נעלמתי לחודש. כל פעם היו מקרים כאלה. חוזר הביתה ואומר, וואי, אני גרוע.

     

    היום אני יודע איך לצאת מהכל. ואם מגיע ערב קשה אני שמח עליו. אוהב את המועדונים (וגם משתתף ב'מועדון לילה' של קשת) והסחלה ולהתפלש. לפני חודש באנו והיה ערב של ליגת האלופות. אין קהל. רק שישה אנשים. עליתי והופעתי כרגיל. מבין שאם תצליח להצחיק אותם אין לך בעיה להצחיק כמות יותר גדולה. וזה הדבר הכי טוב בעולם שאני רוצה לעשות כל הזמן. אם אני לא מופיע אני לא מרגיש טוב".

     

     

    פסיכולוגים

     

    "מאז ומעולם הלכתי לטיפול פסיכולוגי. בעיקר בגלל העבודה. להתמודד עם האובר־וולמינג של העולם. היה לי מטפל. עברתי למטפלת בעקבות האובדן של אמא. בגלל שיש לי אישואים עם נשים. והעובדה שלא הצלחתי להיות עם מישהי. לכן הייתי חייב אינפוטים של נשים. עד השלב שהיא אמרה, אני חושבת שמיצינו. זאת אומרת, 'סיימתי לבנות את הבית ואני לא זקוקה לך יותר. תעבור למישהו אחר'. הלכתי אליו ואחרי פעמים ספורות אמרתי, 'די, אין לי צורך בך. אני רוצה מסע משל עצמי'.

     

    זה הוכיח את עצמו. עברתי למקומות של בודהיזם ומדיטציה. נקי לגמרי. כדורים ממילא אני לא לוקח, למעט תקופה של כמה חודשים על ציפרלקס בגיל 23, לעבור מהמורה. גם סמים אני לא עושה. כי אני בעד ניקיון. ואוהב להתמודד ככה. אני זוכר רגע ספציפי. נוסע בוואן עם ההצגה של הבימה 'כי באנו בחרת' למקום שכוח אל. בחושך, אני עם פנס, שותה כל מילה בספר 'כוחו של הרגע הזה'. ובאיזו פסקה הרגשתי שכל הגוף מרפה. אין יותר פחד. המחשבות לא יכולות יותר להפחיד אותי. הן רק מחשבות. שחרור עמוק".

     

     

    מתים לרגע

     

    "לקראת סוף הצילומים של 'מתים לרגע' (שני־חמישי ב־HOT3) אנחנו בצילומי לילה. זה הכי קשה בגלל השעות המאוחרות אבל גם הכי רומנטי ועמוק. יש שקט מיוחד באוויר ותחושה כמו של מילואים בין כל אנשי הצוות. אני יושב עם אגם ואביגיל על הספסל שעליו אנחנו אמורים לצלם את הסצנה ונעים לי בכל הגוף. אני מבין כמה אני בר מזל על מה שאני עושה ושאני צריך לקום כל בוקר ולומר תודה גם כשקשה. אגם ואביגיל מחייכות את החיוכים הגדולים שלהן. ואני רק רוצה להישאר ברגע הזה לנצח".

     

     

    עפר שכטר הומו

     

    "בכל ראיון חוזרת השאלה הזו. לא יודע למה. אולי בגלל שאני חי בגפי ומחובר לנשיות שלי. המקום הכי רחוק שזה הגיע אליו היה כשמישהו פעם סיפר לי, שהוא מכיר בחור שהיה איתי. ככה בפנים. צחקתי. מה אעשה?

     

    החברה האחרונה שהייתה לי חצי פרסייה חצי עיראקית. מדהימה. אבל כשסיפרתי את זה לאבא שלי הוא אמר, חבל שאתה כבר לא הומו".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 20.06.17 , 09:29