מפילה ברשת

זו ציפור! זה מטוס! זה סופרמן! לא, זו אישה קרועה מעייפות, שלושה חודשים אחרי לידה, תינוק צורח עם גזים ברקע, גב שבור, שבמקרה גם משחקת בתפקיד הראשי בסרט המצליח ביותר בעולם כרגע, 'וונדר וומן', ועונה לשם הכל־ישראלי גל גדות.

מדהים, לא? כלומר, לא הסרט - גם הוא, ייתכן, תלוי את מי שואלים - אבל אני מדבר על האופן שבו גדות מככבת בסרט האמיתי, חייה, במסגרת המציאות שבה נחתכים הדברים החשובים באמת: הרשתות החברתיות.

הפוסטים שגדות מעלה לאחרונה מייצרים כמעט שפה חדשה, דיבור חדש, גישה חדשה - בלתי אמצעית בהתרסה, כמעט אנטי־הוליוודית וחתרנית - בכל הקשור לדברים שכוכבת הוליוודית אמורה, מסוגלת או רשאית לחשוף לציבור. הצילום שהעלתה השבוע לאינסטגרם לצד הכיתוב "לילה ללא שינה, תינוק בוכה, יקיצה מוקדמת על ידי בת החמש שלי" עשוי היה לגרום לארי גולד לזנק פעם נוספת מתוך חלון משרדו: גדות אכן נראית בו כמי שהתעוררה זה עתה, בלתי מאופרת במפגיע, גבותיה אינן סדורות לחלוטין, כמעט מריחים ממנה את השינה שחמקה, והיא יפה וטבעית ומאה אחוז לא עשויה. הצילום הזה עשוי היה לעלות לכל פיד של כל אם טרייה בכל פריפריה ישראלית, ולהיראות בדיוק כך. אתם מסתכלים בו ומנסים לזכור שמדובר בכוכבת הקולנוע הבינלאומית הגדולה ביותר כרגע, וזה פשוט לא מתחבר. אתם עדיין רואים שם, בפשטות, אמא יפה ועייפה. איפה הוליווד, איפה וונדר וומן, איפה 572 מיליון דולר הכנסות בכל העולם נכון ליום הצילום.

וזו לא יציאה מקרית, זו מדיניות; בצילום אחר שעלה ברשתות החברתיות, גדות מתועדת לצד בעלה, ירון ורסנו, המדגמן טי־שירט משעשעת ועליה אייקון "אשתך" - בצורת איור נשי מוכר של תא שירותים, ולידה "אשתי" – איור של וונדר וומן. גדות, שיושבת לצידו, מצביעה על החולצה ונראית, שוב, כאילו יצאה רגע לצילום מאחר צהריים מרוט עם הילדים.

אין קמצוץ של זוהר בצילומים האלה. להפך. יש אנושיות, ביתיות, נגישות וביטול מוחלט של בולשיט כלשהו. לכן הצילומים נפלאים כל כך, והופכים את גדות, ברגע, למאמי הבינלאומית החדשה, חברה של כולנו מהשכונה, מהבייביסטר, מהפעוטון.

זו אנטיתזה מוחלטת לכל מאמי בינלאומית קודמת, כי אפילו ב"פשטות" לכאורה של ג'וליה רוברטס בשיאה, היו טונות של זוהר הוליוודי בלתי מושג או נגיש - בדיוק האלמנטים ששימשו כבסיס הרעיוני והנרטיבי של 'נוטינג היל'. גדות כמו שומטת את הקרקע מתחת לסיכוייו של סרט כזה בכיכובה, והולכת אפילו רחוק יותר: היא מבטלת בפועל את המרחק המיתולוגי שבין ה"כוכב" לבן התמותה הרגיל - אולי המרכיב הבסיסי ביותר של הקולנוע האולפני ההוליוודי כמעט מראשיתו.

זו עשויה להיות מדיניות יחצנית של מנהלי מדיה חברתית מוכשרים, וזו עשויה להיות גדות עצמה. כך או כך, זה לא רק עובד; זה עוד יילמד.