yed300250
הכי מטוקבקות
    מתוך הסרט 'לילות כביריה', פדריקו פליני, 1957
    7 לילות • 20.06.2017
    כתיבה תמה
    חגית גרוסמן מנסה לבדוק איך אפשר להמשיך להאמין בכוחה הגואל של הכתיבה גם אחרי ההתפכחות ממנה
    יוני ליבנה

    להחיות דברים דוממים // חגית גרוסמן (פרדס, 98 עמודים)

     

     

     

    'להחיות דברים דוממים' הוא ספר קטן, צנום, על אנשים עם נשמה שמנה ותיאבון אל האינסוף. הוא יוצא בהוצאה שולית - אבל שייך לכותבת שכבר פירסמה שלושה ספרי שירה ושני רומנים, וזכתה להערכה ותשומת לב. תריסר הסיפורים הקצרים והקצרצרים שכלולים בו יוצרים לפעמים רושם של טיוטה, אטיוד פרטי או פלח מסיפור גדול יותר שאולי לא נכתב. ובאותו זמן, לפעמים תוך כמה משפטים, הספר מזכיר שחגית גרוסמן היא יוצרת מסקרנת, ייחודית ומעמיקה ששווה להמשיך לעקוב אחריה גם כשהיא נעמדת על במה קטנה וצדדית יותר.

     

    "וככה גם את מרגו", אומרת לגיבורת אחד הסיפורים מגדת עתידות - שנייה אחרי שזו פינתה מהדירה שלה טינופת של שנים בתוך מזוודה. "את בוערת, יש לך תשוקה גדולה". גורלה, טוענת הידעונית, הוא להפוך למשוררת. הגיבורה הזאת היא חופפת במספרה, יתומה, בסוף שנות ה־20 שלה. במבט ראשון נראה שגרוסמן מעצבת אותה כבובת ראווה של סטריאוטיפ מוכר. עם חלומות בלילה על זכייה ב'כוכב נולד', ועם האפיל העילג־נאיבי־מעורר הזדהות של גיבורות כמו כביריה של פליני. "אני רוצה לנסוע למקום שהוא חו"ל. אני יודעת שאני חיה בחור בתוך חור. למה מה זה קריית־גת? זה חור בתוך חור שקוראים לו ישראל. שהיא חור בתוך יבשת שבתוך הים התיכון. ואיך אפשר לצאת מחור? איך עכבר יכול להסתובב בעולם עם כל החתולים שלא מדברים בשפה שלו?"

     

    צריך כישרון מיוחד כדי לשחק היטב בדמות כזאת. ברצון של קוראים לראות אותה יוצאת מהחור, מקבלת מה שמגיע לה, מה שמגיע להם: אהבה, תהילה, טיסה לחלל. ואפשר גם לרמז שמרגו היא מסכה קלה לקילוף, שקופה בעצם, שהכותבת מלבישה על עצמה. הסיפורים שמקובצים כאן נעים סביב ציר מרכזי: איך לשרוד ככותב, איך להמשיך להאמין בכוחה הגדול והגואל של הכתיבה, גם אחרי ההתפכחות ממנה. אחרי שהחיים, הבגרות והניסיון עושים יד אחת עם המציאות הכלכלית והחברתית והופכים את שגרת הכתיבה בישראל לעניין מסובך, שוחק, לפעמים סהרורי.

     

    בסיפור 'שערי העולם', גרוסמן ממקדת את השאלה הזאת בתוך מאבק פמיניסטי קלאסי. איך אפשר להמשיך לשבת ולכתוב, ברגע הנדיר שבו השראה דופקת כרטיס, כשבמרחק שני מטר מהמשוררת יושבת בתה, ילדה עדיין־סבלנית עם הבעיות הדוחקות שלה: ארוחת ערב, שיעורי בית, רצון בתשומת לב. "'את רוצה להגיד לי שהיית רוצה להיות אמא יותר מאשר כוכבת?'" שואלת המשוררת את בתה. "'כן'... 'גם אני חשבתי ככה, אבל מאז אני בדיכאון'".

     

    גרוסמן כבר עשתה מטעמים מהנקודה הזאת ברומנים הקודמים שלה, 'היכן שאינם' ו'לילה ולואיס'. מצד אחד — הצורך וההכרח לחיות את החיים כמין נימפה או פיה, כלומר להתמסר לחיי כתיבה, להשתלבות בסצנה הצעירה והעירונית של משוררים והוזים דוברי עברית. מצד שני, המציאות, חשבון הבנק, השפיות, והעובדה החותכת: ישראל היא מקום קטן והסצנה הספרותית בה לא יכולה לפרנס את החלום האמנותי הטהור, הרומנטי, שגרוסמן והדמויות שלה מדברות בשבחו. לא בטוח שהסיפורים כאן נכתבו אחרי הרומנים שלה — למשל אלה שנוגעים בתמונות ילדות ממשיות או סוריאליסטיות, בחלום על אב מת שהולך לחמם בעיסוי פרוזאי את גופו הקר. אבל בחלקם מורגשים ההתבגרות או חוסר האונים של מי שנפל להם האסימון. חייהם לא ייראו כמו חלומות הנעורים שלהם, כמו האידיאל הספרותי שהפנימו והדריך אותם עד כה.

     

    "למען הכתיבה יש להותיר אוויר בריאות, להתבונן ממרחק על החיים'", כותבת גרוסמן בגוף שלישי אירוני על המשוררת, ככל הנראה בת דמותה שלה, "היא שמעה את זה לא פעם, אפילו קראה על כך אצל טולסטוי. אבל כעת חשה את החיים נצרבים בבשרה. המרחק נעלם והחיים התקרבו, היא מצאה את עצמה בתוכם מתרוצצת מפינה לפינה". בסיפור אחר, היא מתמקדת בדמותו של משורר ישראלי בן דורה, משתמשת בשמו של אדם ממשי, כדי לתאר אותו מהורהר ומכורסם בברלין — בשעה שמחאת האוהלים הישראלית האופטימית מתפרצת ונחגגת.

     

    אלה סיפורים שנולדים אחרי גלים של אופטימיות. "אני לא המושיעה שלך", כותבת גרוסמן בסיפור קצרצר שמציע לעוד חולם ספרותי לקבל במתנה מהמספרת "ציפור כחולה" דומה לשלה - ציפור ההשראה, השירה, המסורת השירית המודרנית, "רק ראיתי אותך בחנות הספרים ואמרתי לך לכתוב כי יכולת לזהות את כישרונך". אבל שניהם מנסים למצוא אופיטימיות חדשה, מפוכחת יותר, פרקטית. אולי אפילו שפיות - ודאי ביחס לדמויות המשוררים המקוללים, גברים צעירים שגרוסמן מתארת ממרחק אוהב, מלגלג, ועדיין כמה לקרבתם. לעומתם, נהג מונית פילוסופי, קרוס־דרסר שרירי, ואפילו טבעת נישואים שגרוסמן מדובבת ומדברת מגרונה - מבקשים ללמד אותה ואת הקורא איך להמשיך לפנטז ולהזות, ואיך להפסיק לכתוב כשצריך, להזליף "ברזל וכפית של אומגה 3", לתפריט, לחיי היומיום החמודים והמבאסים. •

    עוד 3 רומנים של משוררים ישראלים
    חלונות הזמן של אביגיל מאיה בז'רנו
    ספק חיים אורי ברנשטיין
    צ’חלה וחזקל אלמוג בהר

     


    פרסום ראשון: 20.06.17 , 09:15
    yed660100