שכחו את שבועת הרופאים

בשבועות האחרונים אני מרגיש בתוך סיוט. מהמקום הכואב על אובדן בני יקירי, צוריאל כלפה ז"ל, שנפטר לפני חמישה חודשים ממחלת הסרטן, אני רואה את זעקת ההורים של ילדי הדסה. אותם הורים שקיבלו הודעה רשמית שאף הורה לא היה רוצה לשמוע מהרופא המטפל, שאמור להציל את חיי ילדו: אם תישארו בהדסה — ילדכם ימות.

שיקום ההורה שהיה נשאר אחרי הודעה כזו. ואני שואל, האם היהירות בחלוק לבן נותנת לרופא את הזכות למחות על תנאי עבודתו על גב הילדים החולים? האם הכוח האינסופי שנובע מתלות החולים ברופא נותנת לו את הרישיון לנטוש ילדים באמצע טיפול כימותרפי? אני כותב ומזדעזע. איפה נשמע שנערה בת 15 תינטש באמצע טיפול? נערה שתישלח למרכז רפואי מחוץ לעיר שבה היא גרה, ללא יכולת להגיע לאותו מרכז לקבלת הטיפול?

והרופאים של הדסה שותקים. יושבים באוהל, משלבים את ידי הרופא שניתנו להם מתנת אל, ומדבררים את המחאה שלהם בלהט שלא היה מבייש קמפיין בחירות. והנערה? הנערה לא מקבלת טיפול. למה? כי מנהל המחלקה מתכתש עם מנהל בית החולים על גבה. הגדילו לעשות שאר הרופאים והתאחדו למרד מאורגן. האם הנאמנות לראש המחלקה עומדת לפני טובת הילדים החולים?

האגו האפיל על שבועת הרופא. הרצון להיות בראש המחלקה ולשלוט באופן בלתי מעורער בחוקיה ובחוקי בית החולים העביר את הרופאים הנוטשים, ויהיו כאלה שיגידו "המורדים", על כל אמת־מידה של רופא. עכשיו, כשמשרד הבריאות הסכים לדרישות הרופאים ואף התחייב כי יסייע בתוספת מיטות וכוח אדם, נגמרו הטיעונים למרד. הגיע הזמן להחזיר את הילדים החולים הביתה.

הורים, הכוח בידיים שלכם. אתם לא זקוקים לאף אחד כדי להחזיר את הרופאים למחלקה. במקום לצעוד לבית ראש הממשלה - תצעדו להדסה ותביאו איתכם את הרופאים. תהיו גדולים מכולם, חזקים מכולם וחכמים מכולם. ככה תגרמו להם לחזור למחלקה. תנו להם את הסולם שהם זקוקים לו, תסללו להם את השביל חזרה להדסה כדי שיחזרו לטפל בילדים כמו שמגיע להם. בהדסה, ליד הבית.

הכותב הוא יוזם "מחאת הקרחת" למען זכויות לילדים חולי סרטן