שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלון, השבוע בירושלים. "מאז שהגעתי להפועל עשינו שלושה גמרים, שתי אליפויות, שני גביעי ווינר ושני גביעי המדינה. השנה הייתה העונה הכי טובה בהיסטוריה של המועדון".
    7 ימים • 21.06.2017
    ליגה משלו
    אורי אלון (36), הבעלים של הפועל ירושלים, היה מולטי–מיליונר לפני גיל 30, אחרי שני אקזיטים מרשימים לגוגל ולטוויטר. אבל מהשבוע שעבר יש לו עוד סיבה לחייך: צלחת אליפות שנייה לקבוצה שלו. עכשיו הוא מסביר מה הקשר בין חברת היי–טק מצליחה לקבוצת כדורסל, מספר על החיים הפרועים והבילויים בכל רחבי העולם ומגלה איך הצעיר שחגג במועדון האומן 17 בירושלים מנהל היום חברה של אלפי עובדים בניו–יורק
    נדב צנציפר ואפרת עמורבן | צילומים: אלכס קולומויסקי

    הלוחם האירי קונור מקגרגור הוא הראשון בהיסטוריה שהחזיק בו־זמנית בתואר האליפות בשתי קטגוריות משקל נפרדות בליגת ההיאבקות MMA. הוא הפך למודל השראה עבור אורי אלון, הבעלים של הפועל ירושלים – לוחם לשעבר ביחידה קרבית ומתאגרף חובב – שחגג השבוע זכייה שנייה באליפות.

     

    הלוחם, שרק בנובמבר האחרון הטריף את העולם במדיסון סקוור גארדן, טבע במבטא האירי הכבד שלו את הביטוי "Champ־Champ" – הודות לשני התארים שהשיג. ביום חמישי שעבר, אחרי שהקבוצה שלו זכתה בצלחת האליפות השנייה שלה בשלוש השנים האחרונות, הביטוי הזה הפך לשגור בסביבתו של אלון, שהגיע ארצה לקראת משחק הגמר כשהוא מלווה בפמליה גדולה מארה"ב ובחברתו הנוכחית.

     

    ברגע מאושר על הפרקט | צילום: אוהד צויגנברג
    ברגע מאושר על הפרקט | צילום: אוהד צויגנברג

    אחרי הזכייה התרווח אלון על כורסה בלובי של מלון המלך דוד בירושלים ולא שיחרר לרגע את שתי צלחות האליפות שלו. כשעלינו לאחת הסוויטות שלו, על רקע מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, הוא הצטלם עם הצלחות בפוזת מקגרגור ("זו לא שחצנות, זה ביטחון") ולא הפסיק למלמל, "Champ־Champ".

     

    אלון, יליד ירושלים שאת ילדותו העביר במבשרת־ציון, הוא בן 36 בלבד, אבל הונו כבר נאמד ביותר מ־300 מיליון דולר – הרבה בזכות שני אקזיטים מדהימים שעשה לגוגל ולטוויטר. זאת, עוד לפני שייסד לפני חמש שנים בלבד חברה נוספת (קומפאס) ששוויה מוערך כיום ביותר ממיליארד דולר והפכה ללהיט אמריקאי. אלון, המתגורר במנהטן, מחזיק גם בבעלות מועדון הלילה הלוהט גולד בר בסוהו וגם בבר ספורט שבו הוא צופה בין היתר במשחקיהן של הפועל ירושלים ובוסטון סלטיקס.

     

     

     

    "אני ישראלי, אמריקאי ואוסטרלי, בסדר הזה", מסביר אלון שמחזיק בשלושה דרכונים שונים. לירושלים הגיע לפני ארבע שנים, לקבוצה שעד אז חגגה זכייה בגביעי המדינה במקרה הטוב וזכייה אחת בגביע יול"ב לפני 13 שנה, אבל לא האמינה באפשרות לזכות באליפות. מאז הוא הספיק להצעיד אותה לשתי צלחות אליפות ולחצי גמר היורוקאפ, המפעל האירופי השני בחשיבותו, שבו הפסידה רק לולנסיה, מי שהפכה לאלופת ספרד.

     

    הוא שיחק בעצמו במכבי ירושלים ובקבוצת הנוער של הפועל ירושלים, אבל מראש לא התכוון להיות שחקן מקצועני. כבר בליגת בתי הספר עמד במבחן הראשון שלו במדי תיכון הראל. "חנכנו את האולם של התיכון במבשרת. היה לנו משחק נגד אחד מבתי הספר הטובים. תמיד אמרתי לחברים שלי שאני אהיה זה שאקלע את הסל הראשון של האולם החדש, שיהיה רשום על שמי. התחיל המשחק, עשו לי חסימה, עליתי לזריקה והיה סל מדהים. ואז נהיה כזה דבר שאני מציב לעצמי מטרות והולך עליהן".

      

    במשחק האליפות בשבוע שעבר, עם חברתו הנוכחית | צילום: עוז מועלם
    במשחק האליפות בשבוע שעבר, עם חברתו הנוכחית | צילום: עוז מועלם

    מתמטיקה ומסיבות

     

    אלון נחשב לעילוי כבר בבית הספר, אבל מעולם לא ויתר על החיים הטובים – אורח חיים שהולך איתו עד היום וכולל הרבה מסיבות, שתייה, בילוי עם חברים ובחורות בבית החלומות שבנה לעצמו בהמפטונס והרבה ספורט: כדורסל, טניס, אגרוף, כדורעף חופים — שלמד בשהות של כמה חודשים בברזיל, והאהבה הגדולה שלו: גלישה.

     

     

     

    "בתיכון למדתי במגמת פיזיקה־כימיה־מתמטיקה. אהבתי את המקצועות האלה כי לא היה צריך ללמוד הרבה", מסביר אלון. "פיזיקה, ברגע שאתה קולט את העיקרון, לא צריך ללמוד. מה שרציתי לעשות בתיכון זה לצאת למסיבות — בירושלים היה אז את האומן 17, לשחק כדורסל וכדורגל ולעשות כיף. שאלתי את עצמי מה המקצועות שהולכים לי בקלות ובניתי את הכל על מתמטיקה ופיזיקה. הרגשתי שזה גם בסיס טוב לעתיד, ולא משנה אם ארצה להיות רופא או מהנדס".

     

    מה חשבת שאתה רוצה להיות?

     

    "תמיד הייתה לי התלבטות בין רפואה להיי־טק. ההורים שלי הם הדוגמה הכי טובה למצוינות בתחום שלהם, תוך שילוב הנאה מהחיים. הם נתנו לנו חינוך טוב מאוד".

     

    אחרי שירות בצבא כלוחם נסע לאוסטרליה, למסע שהיה אמור להיות שילוב בין הלימודים לאהבה האמיתית, הגלישה. מדי יום קמה החבורה הישראלית בארבע לפנות בוקר, התייצבה בחוף של העיירה טורקי־ביץ' וגלשה במשך שעות.

     

     
    במועדון הלילה שלו בניו־יורק
    במועדון הלילה שלו בניו־יורק

     

     

    אבל גם הלימודים לא נזנחו, והוא בחר באוניברסיטת מונאש במלבורן. "נסעתי עם כמה חברים, שבאו ללמוד ובעיקר לגלוש. בין לבין למדתי קצת. מדעי המחשב בא לי מאוד טבעי, היה כיף. רציתי להמשיך ללמוד לתואר שני, עשיתי עבודת מחקר על כריית מידע, שהיום קוראים לה ביג דאטה. הרגשתי שזה יהיה מאוד שימושי".

     

    הוא סיים את התואר השני באוניברסיטה במלבורן ועבר ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו־סאות ויילס שבסידני. "איך שהתחלתי ללמוד הלכתי למרצה שלי שם ואמרתי לו שאני רוצה לשים את כל מה שלמדתי על כריית מידע על האינטרנט. אמרתי למרצה שילך איתי. בשבועיים־שלושה כתבתי את האלגוריתם הראשוני, את האבטיפוס, וזה עבד. הייתי מחפש משהו באינטרנט ומוצא את כל המושגים שקשורים למושג הזה. באוניברסיטה אמרו שחייבים לעשות מזה פטנט, שיש לזה פוטנציאל של מיליונים".

     

    וכך, כשהוא בן 25 בלבד, מצא אלון את עצמו טס במחלקת עסקים למטה גוגל בקליפורניה. למנוע החיפוש שלו קראו אוריון. "בדרך לשם עוד קיבלתי טלפון ממייקרוסופט שביקשו שאבוא גם לסיאטל. הם מאוד התרשמו. גם יאהו רצו את זה. הראיתי את המנוע לכולם, חזרתי לאוסטרליה וגיליתי שכולם הציעו הצעות. אמרתי, רגע, מה עכשיו? גוגל נתנה את ההצעה הכי גבוהה, וזה גם היה מקום העבודה שבו רציתי".

     

    אוריון הכניס לאלון 110 מיליון דולר, והוא עבר לעבוד בעמדה בכירה בגוגל בניו־יורק, אבל המשיך בלימודי הדוקטורט. "הייתה לאוריון השפעה על גוגל, אנשים חיפשו יותר והשתמשו יותר. זאת הייתה הרגשה שקשה לי להסביר, יותר מכל סכום כסף. אני מרגיש שהפיצ'ר הזה שיפר את הדרך לחיפוש מידע עבור מאות מיליוני אנשים, מדי יום".

     

     
    מבלה בהוואנה, קובה
    מבלה בהוואנה, קובה

     

     

    אבל אלון כבר רצה ללכת לאתגר הבא – שותפות עם מייקרוסופט, שהשקיעה מיליוני דולרים בפרויקט הבא שלו, שהתפתח דווקא בביקור בצימר בצפון הארץ. "אני אוהד של בוסטון סלטיקס, שהגיעה לגמר האן־בי־איי וזכתה ב־2008. רציתי לראות את המשחק והיינו בחופשה משפחתית בצפון. חיפשתי סטרימר ולא מצאתי. הלכתי לטוויטר, ראיתי שמישהו שם לינק, ואז חשבתי: איך יכול להיות שאני הולך לגוגל, מחפש את המילה 'סלטיקס' והם מציגים לי את הוויקיפדיה שלהם. מה מעניינת אותי ההיסטוריה עכשיו? מעניין אותי המשחק. איך יכול להיות שגוגל לא מספיק חכם כדי לדעת שיש משחק ולתת לי את הלינק הזה? חזרתי לניו־יורק ואמרתי לחבר שלי שאני רוצה לעשות מנוע חיפוש שיציג את מה שאנשים משתפים, אבל עכשיו, ברגע זה".

     

    ב־2010 ייסד אלון מנוע חיפוש בזמן אמת, שהוביל אותו לקבל הצעות מפייסבוק ומטוויטר. הוא בחר באופציה השנייה וביצע ב־2011 עוד אקזיט מוצלח. וכך, כשהוא רק בן 30, מצא את עצמו אחרי שני אקזיטים שהפכו אותו למיליונר צעיר ולאחד מעשרת הצעירים העשירים באוסטרליה.

     

    פסק זמן בברזיל

     

    אחרי האקזיט השני, אלון לקח פסק זמן וטס לכמה חודשים לברזיל. "הגעתי לאי שאי־אפשר להגיע אליו ברכב, שיש בו כל הזמן רק מסיבות עם בחורות ארגנטינאיות, ברזילאיות ואמריקאיות, עם הרבה גלישה וכדורעף חופים. שיחקתי כל יום ארבע שעות. זאת הייתה תקופה מדהימה. נהניתי מכל רגע. בגדול, ניסיתי לפרוש. אמרתי לעצמי שאני לא צריך לעבוד יותר, שאני רוצה רק ליהנות מהחיים. אחרי כמה חודשים כאלו הגעתי למסקנה שכמה אפשר מסיבות, גם לזה יש גבול. התגעגעתי לניו־יורק ולעשייה. לא הרגשתי שאני תורם לעולם בזה שאני הולך למסיבה ולעוד מסיבה. אני זוכר שקיבלתי הודעה מחבר שלי על השקעה מעניינת בניו־יורק והחלטתי שאני מתגעגע. חזרתי ודיברתי עם הבחור שהוא השותף שלי היום בקומפאס".

     

     
    בבריכה בביתו, בהמפטונס
    בבריכה בביתו, בהמפטונס

     

     

    קומפאס היא עוד הצלחה עסקית של אלון. מנכ"ל החברה, רוברט רפקין, היה בעברו יועץ של שר האוצר האמריקאי. "אמרתי שאני לא עושה את זה בשביל עוד אקזיט, אלא שזו חברה שניקח עד ההנפקה. לא רציתי לדבר על מכירה. אחרי ארבע שנים החברה שווה מעל מיליארד דולר, היא נמצאת בעשר ערים, ולמעשה מדובר בפלטפורמה טכנולוגית לסחר בנדל"ן. נותנים לך נתונים – שווי דירה, לפי מה חושב ערכה וכמה נמכרו נכסים מסביב. רציתי להביא כמה שיותר נתונים ושקיפות לקונה ולמוכר, כדי שאנשים יעשו עסקה יותר טובה. מאז החברה הכפילה את עצמה והיא עומדת להכפיל את עצמה שוב".

     

    איך היה להפוך למיליונר בגיל 52?

     

    "אז זה היה 'בום', אבל אני לא חושב שהשתניתי. אני עדיין לובש ג'ינס וטי־שירט עם כובע הפוך. לפעמים אני לובש ז'קט, כשצריך. בקטע הזה אני שומר על איך שהייתי לפני. צריך להשתמש באמצעים שיש לך, לעשות דברים טובים. אני אוהב להשקיע ביזמים צעירים".

     

    יש לך עוד חלום שאתה רוצה להגשים?

     

     
    במרפסת דירתו בניו־יורק | צילום: נדב נויהוז
    במרפסת דירתו בניו־יורק | צילום: נדב נויהוז

     

     

    "אני לא בקטע של חלומות. יש עוד הרבה דברים להשיג בתחום הרפואה. זה תחום מאוד מעניין. שילוב של טכנולוגיה ורפואה – זה הדבר הבא. אבל הדבר הכי כיף מבחינתי זה לבלות עם משפחה וחברים בבית שלי בהמפטונס. ההורים והאחים שלי מאוד אוהבים את ניו־יורק".

     

    אתה מעודכן במה שקורה בישראל?

     

    "אני נכנס באייפון ל־ynet ומתעדכן".

     

    בלי תחושת מסכנות

     

    המפגש הראשון של אלון עם הפועל ירושלים היה דווקא דרך קבוצת הכדורגל, במשחק שאליו הגיע עם אביו. "אני זוכר שהם הפסידו, ואז אמרתי לאבא שלי 'מה זה? למה אתה לוקח אותי? אני רוצה לאהוד קבוצות שמנצחות'. לא אהבתי את הקטע שהם הפסידו".

     

    אחרי החוויה הלא מוצלחת בכדורגל, הוא עבר בעיקר לעודד את קבוצת הכדורסל. "לא הייתי הולך לכל המשחקים, אלא למשחקי בית. לא היה לי אליל. אהבתי את הקבוצה כקבוצה. תמיד הסתכלתי על הבעלים כדבר הכי רלוונטי. שחקנים הולכים ובאים, אבל בסופו של דבר קבוצה זה הבעלים וכמה שהוא משקיע ואיך שהוא מנהל. למה מכבי תל־אביב ניצחה כל הזמן? כי ניהלו אותה נכון והיו לה בעלים רציניים".

     

    הוא לא הגדיר עצמו אוהד שרוף, אבל היה מודע לדנ"א של אוהדי ירושלים, שהשתנה עם הגעתו. "לא הייתי אוהד אולטראס, אהבתי ועקבתי ותמיד עניין אותי איך זה שהקבוצה לא מצליחה לזכות באליפויות. היה קטע כזה בקהל, שהפועל ירושלים כבר לא תזכה באליפות. אנשים היו אומרים בגלוי שזה פשוט לא יקרה. למה? ככה. הרגישו שיש עליהם איזושהי קללה".

     

    אז מה שינית?

     

    סטודמאייר. "מאמין שבשנה הבא הוא יהיה יותר טוב"
    סטודמאייר. "מאמין שבשנה הבא הוא יהיה יותר טוב"

     

     

    "היה לי חשוב לשנות קודם כל את תחושת המסכנות. תמיד בכו שם על כל מיני דברים. אני אף פעם לא מתלונן על אף אחד – לא על מכבי, לא על היורוליג ולא על שופטים. אני בעד להשקיע, להצליח בזכות עצמך ולא להסתכל על אחרים. זה היה שלב א'. היום הפועל ירושלים קבוצה ווינרית, ונגד כל הסיכויים היא זוכה באליפויות, יוצאת ממשברים. זה מקום שיש בו בסיס איתן ומוצק למאמן".

     

    כמה אתה מתעסק ביומיום שלך בהפועל ירושלים?

     

    "בין עשרה ל־15 אחוז מהיום. אני מדבר בממוצע פעם בשבוע עם המנכ"ל גיא הראל, שעושה עבודה גדולה, ועם המאמן סימונה פיאניג'אני. אני לא מנהל בשלט רחוק ושותף בהחלטות חשובות. החברה שלי לוקחת לי 40־30 אחוז מהזמן. כל השאר זה ההשקעות שאני עושה. אני משאיר חלק גדול לכיף, כי צריך ליהנות מהחיים".

     

    אתה אדם שמונע מדרייב ומאמביציות. מתי תחתוך מהפועל ירושלים?

     

    עם שתי צלחות האליפות. "לפני ההנפה שרתי על הפרקט 'יאללה הפועל'. כבעלים אתה יכול לשבת ולנאום, או להזכיר לכולם שאתה אוהד כמוהם"
    עם שתי צלחות האליפות. "לפני ההנפה שרתי על הפרקט 'יאללה הפועל'. כבעלים אתה יכול לשבת ולנאום, או להזכיר לכולם שאתה אוהד כמוהם"

     

     

    "שאלה טובה. אין לי תשובה. בנינו פה מערכת מדהימה. לא משנה אם אעזוב מחר, בעוד עשר שנים או בעוד 20 שנה — אני חושב שהשינוי שעשינו הוא עצום. עד להודעה חדשה אני פה. אני חושב שאחרי ארבע שנים, כולם יודעים שלא משנה מה אני אעשה, זה יהיה לטובת המועדון".

     

    מה היעדים הבאים?

     

    "הקיץ נצטרך לחשוב טוב מה קורה עם הישראלים, עם היורוקאפ ופיב"א, הגענו פה לאיזשהו שיא, שתי אליפויות, ולדומיננטיות בליגה. צריך לחשוב מה הדבר הבא למועדון. נחשוב ונקבל החלטה".

     

    הבעלים הקנדי של מכבי תל־אביב בכדורגל, מיץ' גולדהאר, הגיע רק פעמיים ארצה בשנתיים האחרונות. אפילו לגמר הגביע הוא לא הגיע השנה.

     

     

     

    "אני לא רואה מצב שלא אהיה פה במשחק על תואר. אני לא מעביר ביקורת על אחרים, אולי יש אנשים שיותר עסוקים. אבל אני, עם כמה שאני עסוק, אגיע".

     

    כשמגדירים אותך "שמעון מזרחי החדש", זה מחמיא לך?

     

    "אם התכוונו להשוואה אליו כמחמאה, אז אקבל אותה בכיף. אני צריך להבין את ההקשר. אם התכוונו שזה בגלל שאני מביא את הפועל ירושלים להצלחות — אז בכיף".

      

    מזרחי. "אקבל השוואה אליו כמחמאה"
    מזרחי. "אקבל השוואה אליו כמחמאה"

    כשאתה רואה החלטה לא נכונה לטעמך של מאמן בזמן משחק, תעיר לו?

     

     

     

    "כבעלים יש שתי אפשרויות — או שתיתן למנהל שלך לנהל, או שתמצא מנהל אחר. קוראים לזה מיקרו־מנג'מנט, זאת אחת התכונות הכי גרועות. אתה מתערב למנהל שלך בהחלטות, משנה החלטות שלו, לא נותן לו את החופש לנהל. מנהל טוב בוחר מנהלים שהוא סומך עליהם, ואז אתה חייב לתת לו לנהל וגם לעשות טעויות, כי אין בן אדם מושלם. השאלה היא אם אתה נותן לו לעשות טעויות וללמוד מהן, או שאחרי טעות או שתיים אתה מפטר אותו, ואז אתה מביא מישהו אחר שגם הוא יעשה טעויות. אני מאמין באנשים שלי. אם אני רואה משהו מאוד ברור במשחק ואני חושב שמפספסים, אני אמצא דרך להעביר את המסר, אבל בארבע השנים האחרונות זה לא קרה".

     

    הגעת כטירון לניהול קבוצת ספורט. בהתחלה כתבת בפייסבוק שתשלח אנשים לארוז מזוודות. איך למדת לנהל את ירושלים?

     

    "כתבתי שאם לא אראה 100 אחוז מחויבות, זה מה שיקרה. אחרי ארבעה חודשים לקחנו אליפות אחרי שניצחנו 13 משחקים ברצף עם 0:13. אני הולך לפי האינסטינקטים שלי, אני אותו אדם שמנהל את העסקים. הכל בסופו של דבר הוא ניהול של בני אדם".

     

    עם הזמן הפכת להיות פסיכולוג של השחקנים, עם חיבור קרוב. אין דיסטנס?

     

    "אני מכבד אותם ומקשיב להם. אני גם בגיל שלהם. בן אדם שצריך להראות דיסטנס זה בן אדם שאיבד את כושר המנהיגות שלו. אספר לכם משהו אישי. אחרי ה־0:2 של נהריה ברבע גמר הפלייאוף השנה, הייתי צריך לטוס ללונדון ולקליפורניה לפגישות וידעתי שלא אהיה להמשך הסדרה. נכנסתי לחדר ההלבשה ורציתי לדבר עם שלושה אנשים – טרנס קינזי, קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון. כל היתר חיכו באוטובוס. אמרתי להם שאני טס להתחייבויות עסקיות ושלא יחשבו שאני לא מאמין בקבוצה, שאני קונה כרטיס חזרה לארץ לשבוע שלאחר מכן, לפיינל־פור. הסברתי להם שאני נותן המון כבוד לנהריה, אבל שכבר ניצחנו קבוצות טובות ממנה. אמרתי להם שאני רוצה שיסבירו לי מה קורה פה. הם אמרו לי שיש שני דברים שצריכים לקרות, הקשבתי להם ויישמנו את זה. מהרגע ששלושתם פתחו בחמישייה, היכולת שלהם להנהיג את הקבוצה – זה היה המפתח. קיבלתי סמס מאחד מהם אחרי שעברנו את נהריה, "This win is for you, bro". זה היה בשבילי רגע מדהים, כי כשיש חיבור ואתה מראה לאנשים שאתה מאמין בהם, זה לא בכסף. הייתי יכול להגיד להם: קחו עוד 100 אלף דולר ותנצחו את הסדרה. לא ככה אתה מתחבר לאנשים, הם הרגישו את החיבור כי הקשבתי להם".

     

    אתה חושב שהיום אתה הבעלים הכי מצליח בספורט הישראלי?

     

    "לא יודע, קשה לי להגיד. הפועל ירושלים היא חלק מסוים מהחיים שלי, לא חלק גדול מהם. חלק חשוב. זו תרומה לקהילה, לא העסק שלי. אני לא מרוויח מזה כסף, זה משהו שיש לי ממנו סיפוק. אחת ההנאות הגדולות שלי היא לחגוג אליפות או לבוא למשחקים".

     

    מכבי תל־אביב הייתה במשך עשורים הקבוצה של המדינה. אתה רוצה לתפוס את הסטטוס הזה?

     

    "אני פחות מתחבר להגדרה הזאת. יש במדינה הזאת כמה קבוצות טובות. אני לא חושב שיש קבוצה אחת, כי לכל אחת יש הקהל שלה. האם אני רוצה שהפועל ירושלים תהיה קבוצה שכל המדינה אוהדת אותה? אני לא חושב שזה הרעיון".

     

    אבל הפכתם קצת להיות מכבי תל־אביב של פעם – קבוצה דורסנית. לקחתם את ריצ'רד האוול מהפועל תל־אביב במהלך העונה, רגע אחרי שהפך לישראלי, והוא זה שהיה שובר השוויון בסופו של דבר.

     

    "זה לא דורסני, אלא הישגי. כל צד של עסקה צריך את הצד השני שמסכים לה".

     

    אחת הבעיות בפורמט של בעלים־אוהד היא שהחלטות נובעות מאמוציות.

     

    "יש לי עכשיו בחברה בארה"ב עם 3,000־2,500 עובדים, עם 200 מנהלים שיש להם 15 מנהלים, ואז יש את הדירקטוריון. יש הרבה דרגות ניהול. אם אתה רוצה שמנהל יהיה טוב, אתה צריך שהוא שיהיה חזק".

     

    מצד שני, אתה, בניגוד למכבי, לא העמדת חמישה מאמנים העונה.

     

    "אני לא רוצה לדבר על קבוצות אחרות. אם קבוצות אחרות מרגישות שהמנהל או המאמן לא חזקים, זה גורם נזק עצום לקבוצה, כי אז השחקנים פחות מכבדים. התפקיד שלי כבעלים הוא לחזק את גיא הראל כמנכ"ל ואת המאמן. אלה האנשים שלי. אני אלך איתם עד הסוף ואתן את הגב שלי. אצלי אם יש הפסד, במקום להגיד למאמן: לך הביתה, אני אומר לו: מה אתה צריך כדי להצליח? אני לא מבטיח שאביא כל דבר שהוא רוצה, אבל לפחות שיגיד לי. לא קרה בארבע השנים האחרונות שמאמן רצה שחקן ולא קיבל, גם אם היה צריך להוציא אותו מסין או מקבוצות אחרות. כדי להגיע לשלושה גמרים בשלוש שנים, לקבוצה שלא הייתה בגמר שמונה שנים, היה צריך פה שינוי דנ"א רציני. אצלי יודעים – מי שמדליף מפוטר. אני יודע הכל. גם מה קורה במשרד שלי במיאמי עכשיו".

     

    צורת הניהול הזו שאובה מההיי־טק?

     

    "אני לא מנהל את הפועל ירושלים כמו אוהד. זה לגמרי ביזנס. אני יכול ליהנות ממשחק. לא היה מוב אחד שלי שנבע מאמוציות. אין לי עסקים בארץ, כך שמובן לכולם שאני לא ממנף את זה לשום מקום. מה שמניע אותי הוא היכולת שלי לשמח כמות כזו של אנשים. אם הולכים למישהו שאוהבים כמו משפחה או חברים וקונים לו מתנה ורואים את הפנים שלו בזמן שהוא פותח אותה – אין דבר יותר כיף מזה. עכשיו זה כפול 20 אלף. אני נותן להם מתנה והם מעריכים אותה. עכשיו זה לא סתם אנשים, לא סתם קניתי קבוצה שלא קשורה. אני מחזיר למקום שגדלתי בו. לא נראה לי שיש מקום יותר נקי מזה שאני מגיע ממנו. כל אחד שינהל כמו שמתאים לו. בסוף סופרים תארים".

     

    תסביר את אורך הרוח שלך במהלך העונה, כשלא פיטרת את המאמן האיטלקי סימונה פיאניג'אני, למרות שהייתה תחושה שהעסק קורס.

     

    "כשאתה לא מפטר מאמן, אתה בא מעמדת כוח. מי מפטר מאמן? אנשים שאומרים: האחריות היא לא שלי, אלא של המאמן. אז מבחינתי האחריות היא קודם שלי. אני בחרתי בו. כל עוד הבן אדם מתפקד פחות או יותר כמו שחשבת, לא משנה אם מצליח יותר או פחות, צריך לתת לו את הגיבוי, כי הוא עובד שלך בסופו של דבר. אחרי כמה שנים שאני פה, אנשים יודעים שזו לא אופציה שאני אפטר מאמן. אני מחנך ככה את התקשורת ואת הקהל — גם האוהדים לא צעקו לפטר אותו. הפסדנו 14 פעם בליגה, והם לא צעקו פעם אחת, כי אין מי שיקשיב בצד השני".

     

    היית משלם 5.1 מיליון דולר לעונה על דיוויד בלאט, כמו שמכבי תל־אביב הציעה לו?

     

    "שאלה טובה".

     

    חשבת להציע לו לבוא?

     

    "לא, האמת שלא. יכול להיות".

     

    מי המאמן הבא של הפועל ירושלים?

     

    "כרגע סימונה, יש לו חוזה לעוד עונה".

     

    אבל הוא כבר סגר במילאנו.

     

    "יש לו חוזה לעוד שנה. לא אחזיק בן אדם שרוצה להיות במקום אחר, אבל הייתי רוצה שיישאר. אין החלטה עקרונית אצלנו שיאמנו זרים ולא ישראלים. אני מסתכל מי המאמן הכי טוב שיש על המדף".

     

    בלאט. יקבל הצעה? "יכול להיות"
    בלאט. יקבל הצעה? "יכול להיות"

    איפה בכל זאת פעלת מאמוציות?

     

    "היה שחקן אחד שמאוד אהבתי, קוראים לו דונטה סמית'. ראיתי אותו משחק בחיפה בחצי הגמר מולנו והם ניצחו אותנו. חיכיתי שתיגמר העונה, ויום אחרי זה הזמנתי לו כרטיס טיסה במחלקה ראשונה לניו־יורק. הוא ישב איתי בחדר. אמרתי לו: אתה בא להפועל ירושלים ומביא לה אליפות. סגרנו את זה ברבע שעה. פירסמתי אז את התמונה איתו. היה לה הרבה כוח. זה גם היה מסר. שמעתי מקבוצות אחרות שלא אהבו את זה. הם הבינו שיש פה משהו אחר. הוא היה ה־MVP של הליגה, הייתה לו הצעה על השולחן ממכבי על יותר משני מיליון דולר, והוא חתם בירושלים. היום כבר התרגלו לזה. אז הפועל ירושלים הייתה עם תקציב יותר קטן ממכבי".

     

    אלון גיבש לעצמו גם מסורת ייחודית, שהוא מצייץ סמיילי לקראת החתמה. כך התקשורת מודעת לכך שהוא החתים שחקן חדש וממתינה להודעה. "זאת הדרך שלי להראות שהתקשורת לא יודעת מה קורה בקבוצה, כי כשאני מעלה את הסמיילי אין להם מושג מה קורה. אני אומר לסוכנים שאם העניין מתפרסם לפני שאני מוציא את הסמיילי, העסקה מבוטלת".

      

    מאמן הפועל ירושלים, סימונה פיאניג'אני. "הייתי רוצה שיישאר"
    מאמן הפועל ירושלים, סימונה פיאניג'אני. "הייתי רוצה שיישאר"

    נגד הפיינל־פור

     

    החיוך לא ירד מפניו של אלון, שלא הפסיק לחגוג את הזכייה לפני שובו השבוע לארה"ב. "יש דברים שאני לא יכול לספר. למשל, איך חגגנו", הוא אומר ולוגם מכוס הוויסקי. "לפני ההנפה לקחתי את המיקרופון ושרתי על הפרקט 'יאללה הפועל'. כבעלים אתה יכול לשבת ולנאום, או להזכיר לכולם שאתה אוהד כמוהם. היה לי חשוב להכניס את כולם לקצב ולשירה בזמן הנפת הצלחת. הייתה עוצמה של כולם ביחד. הרעדנו את האולם שם. זה היה צעד גדול מבחינתנו, לגזור רשתות ביד־אליהו. זו אמירה, משהו סימבולי".

     

    ולא משנה שלא זכיתם באליפויות מול מכבי?

     

    "ממש לא. שקודם יגיעו לגמר. אנחנו היינו שם בשלוש השנים האחרונות, חיכינו למנצחת בחצי הגמר השני. אנחנו לא מסתכלים על קבוצות אחרות. אני רוצה לנצח את מכבי, אבל לא מעבר לזה, אני לא מאמין בשנאה ואני לא נגד, מה שהם השיגו, הם השיגו בזכות".

     

    מה ההבדל בין שתי האליפויות?

     

    "זאת הייתה אליפות יותר כיפית. זה עניין של הרגשה. כל מיני קבוצות יכולות לקחת אליפות פעם ב... אליפות שנייה זה כבר מראה שקרה פה משהו. היה חשוב להשיג את האליפות הראשונה בהיסטוריה, אבל האליפות השנייה מראה על דרך ועקביות. לקבוצה שאמרו עליה שלא תזכה לעולם באליפות, זה שינוי. כולם באירופה יודעים היום מי זו הפועל ירושלים. אין שנה שמתקרבת לזו מבחינת ההישגים. אנחנו בשלוש שנים עשינו שלושה גמרים, שתי אליפויות, שני גביעי ווינר ושני גביעי המדינה. זה לא בר השוואה למשהו. מבחינתי זאת העונה הכי טובה בהיסטוריה של הפועל ירושלים".

     

    דיברת על חשיבות הזהות הישראלית. אבל בפועל הצברים שלך, ליאור אליהו, בר טימור ויותם והלפרין, קלעו נקודה אחת בלבד בגמר.

     

    "הייתי רוצה שהישראלים יהיו דומיננטיים יותר. אני לא חושב שמישהו חשב בתחילת העונה שאליהו, הלפרין, רפי מנקו, טימור ואייזק רוזפלט – זה לא סגל מספיק טוב. אני לא יכול לשלוט בעונה של שחקן. אני חושב שצריך יותר עומק בישראלים. זה טוב עם החיבור לקהל ולכדורסל בישראל. אבל לא כל מה שאתה מתכנן יוצא. המאמן צריך להשתמש בכלים שלו, הוא לא יפסיד משחק כי הוא רוצה לתת דקות לשחקן כזה או אחר בגלל דרכון. אני צריך לתת לו את הישראלים הכי טובים".

     

    אחד השחקנים המרכזיים במועדון היה אמארה סטודמאייר, אישיות מעניינת, כוכב אן־בי־איי לשעבר שהחל כשותף של אלון בבעלות על הקבוצה, עם מניות שרכש ממנו אלון ויחזיק בהן עד לסיום הפעילות של סטודמאייר כשחקן.

     

    מבחינת מספרים בליגה, הוא לא ממש עמד בציפיות.

     

    "מאוד הערכתי את החיבור שלו לישראל ולירושלים. ברגע שהוא החליט שהוא לא רוצה לשחק באן־בי־איי יותר, למרות שהייתה לו הצעה מברוקלין, זה היה מבחינתי מובן שנביא אותו לארץ, עשינו מסיבת עיתונאים במדיסון סקוור גארדן, וזה נתן הכרה מאוד גדולה לקבוצה. לא הייתי מחתים שחקן אם לא הייתי חושב שיש לו את היכולת. הוא היה פקטור מאוד רציני באירופה, הגנתית הוא היה מצוין כל העונה, וכשהוא חזר לחמישייה מול נהריה הוא שינה את כל המשחק. הממדים של המגרשים טיפה אחרים. אני מאמין שבשנה הבאה הוא יתרגל ויהיה יותר טוב. יש לו חוזה לעוד שנה, הוא צריך לחשוב על זה".

     

    סיימתם עונה עם 41 הפסדים בליגה, יותר מדי לקבוצה אלופה.

     

    "אירופה בתחילת השנה הוגדרה כיעד אסטרטגי חשוב יותר מהליגה — אבל לא יותר מתואר האליפות. המטרה החשובה ביותר במינוף של המועדון היא כניסה ליורוליג, שהוא ליגה סגורה של 16 מועדונים. זה לא קשור להישגים ספורטיביים בארץ. אלה דברים שלא תלויים בי. הפוקוס שלנו הוא להצליח גם באירופה וגם בארץ".

     

    מה אתה חושב על שיטת הפיינל־פור, משחק אחד שיכול להכריע עונה אחת?

     

    "הייתי תמיד נגד הפיינל־פור. אני רוצה סדרות עד הסוף. זה יותר נכון ויותר כלכלי". •

     


    פרסום ראשון: 21.06.17 , 14:52