yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 21.06.2017
    אלף גוגואים לא יצליחו לכבות אותי
    או: איך זאטוט עם חרצן משמש אחד לימד אותנו לקח לכל החיים
    חנוך דאום

    לכבוד העובדה שעץ המשמש בגינתנו הניב פרי, מיד נספר פה על המקרה המופלא שקרה לי בתקופה שאספתי גוגואים. אבל כמתאבן, אספר לכם כי לאבא שלי היה כלל: בכל פעם שהלכנו לבית הכנסת או חזרנו משם, כך הוא קבע, כל אחד צריך לקטוף עשרה אגוזים מהעץ (או לאסוף עשרה אגוזים שנפלו ממנו). היו לנו שני עצי אגוז גדולים בגינה, אחד מהם היה בן גילי (הוא ניטע ביום ברית המילה שלי, לאחר שהתקבל במתנה לכבוד לידתי), ואבא היה נכנס לאיזה "מצב" כשהעונה הגיעה והעצים מלאו פרי. הוא לא הצליח לשאת את המחשבה שהאגוזים לא ייקטפו וייאספו. זה הלחיץ אותו. הוא כל הזמן דירבן אותנו להקפיד על הכלל ולאסוף בדרך לכל תפילה עשרה אגוזים. וזה לא שאבא אהב אגוזים במיוחד, או לא היה יכול לרכוש לעצמו במכולת. הוא פשוט הרגיש שנכון לקטוף את האגוזים, ואם לדייק: הוא לא היה יכול לשאת את האפשרות שחלקם יישארו סתם כך על העץ. ביני לביני חשבתי שהוא קצת מתאבסס. זיהיתי משהו לא רציונלי בדחיפות הזו שהוא ייצר. כולה אגוזים.

     

    אלא שכמו שקורה לא מעט, אנחנו מתבגרים ומגלים שאנחנו יותר דומים להורים שלנו מכפי שרצינו לחשוב: בגינת ביתי יש עצי פרי, בהם גם עץ גודגדן מלא פרי, והפרי אדום ומתוק ועסיסי. ואני הרי יכול לקנות גודגדנים במכולת ואני בוודאי לא צריך כמות כה גדולה כפי שיש השנה על העץ. אבל אני מוצא את עצמי קוטף עוד ועוד, מגייס את הילדים למשימה, סוחב סולם, מביא את הרכב ברוורס כדי לעמוד על הגג ולקטוף, דואג לרשת שתגן על הפרי מציפורים ומתמלא חדווה מכך שהם גדלו בגינתי. 

     

     

    כאשר אני מביט בגוגואים הזרוקים ליד עץ המשמש אני חש איזו עווית של התרגשות, זכר לימים שבהם החזקתי את אוסף הגוגואים הגדול ביותר בדרום הגולן. זה היה אוסף של יותר מאלף גוגואים, שאותם הרווחתי בחוכמה במשחקים זהירים בבית הספר, בעיקר באמצעות קופסת הנעליים שהכנתי, שאליה הגיעו פראיירים מיישובים אחרים לקלוע מרחוק ולהרוויח על חשבוני גוגואים. אבל הבית, כידוע לכל מהמר, תמיד זוכה. 

     

    היה זה ביום שישי, אני הייתי בן עשר ושמוליק בן דודי בן שמונה, היינו בשכונת מטרסדרוף בירושלים, אצל סבתנו המנוחה. שמוליק אכל משמש שהיה במקרר והציע שנצא עם הגוגו שנותר בידו להרוויח גוגואים מהחרדים בשכונה. "הם לא מבינים בזה כמונו", הוא טען. "אבל האוסף בגולן", הקשיתי, "איך נשחק רק עם גוגו אחד?" אלא שלשמוליק הייתה תוכנית: הוא לקח בקבוק קולה ריק והדביק עליו דף שעליו היה כתוב באדום "1,000", יצא לחצר, הניח את הבקבוק ושירטט קו במרחק של שבעה מטרים ממנו. המשחק ברור: מי שיקלע משם לתוך הבקבוק יקבל אלף גוגואים. 

     

     

    שאלתי אותו: "מה יקרה אם מישהו יקלע?" הרי אין לנו פה בכלל גוגואים, ובכלל זה פרס פסיכי, ויש פה סכנה לפשיטת רגל. שמוליק הרגיע אותי והראה לי עם הגוגו היחיד שהיה לנו, שכמעט בלתי אפשרי להכניס גוגו לתוך בקבוק קולה. כדי לעשות זאת צריך ממש לדחוף אותו, ובזווית מאוד מסוימת, לתוך הבקבוק. סתם כך לקלוע גוגו ממרחק לתוך בקבוק? טכנית זה פשוט לא אפשרי. שמוליק נתן לי לזרוק שוב ושוב מ־20 ס"מ את הגוגו ולהיווכח בעצמי: החור קטן מדי. 

     

    בתוך דקות, קבוצת ילדים חרדים התקבצו סביבנו. הם ביררו בהתרגשות אם הפרס לקולע הוא אכן אלף גוגואים. "כן", ענה שמוליק בביטחון מלא. 

     

     

    סהדי במרומים שמה שאתאר לכם כעת הוא משהו שלא הייתי מאמין שקרה, אילולא קרה מול עיניי: ילד חרדי כבן תשע הלך לביתו וחזר עם משמש. הוא נעמד מאחורי הקו ששמוליק שירטט ואכל אותו במהירות. מתוך כך היה ברור שאין לו אוסף גוגואים ובאופן כללי אין לו מושג, כך שאינו מהווה איום כלשהו. ברגע שסיים לבלוס את הפרי, הוא לקח את הגוגו וזרק אותו כמעט בלי לכוון משבעה מטרים בזריקה קשתית ומופרכת לגמרי לכיוון הבקבוק. הוא היה הילד הראשון שזרק, והגוגו הראשון שהושלך לעבר הבקבוק. 

     

    הגוגו עף באוויר, וכמו בהילוך איטי החל להתקרב למטרה. שמוליק ואני הבטנו בחרצן מתקרב ועינינו חזו בבלתי אפשרי: הגוגו עף גבוה ונחת בתוך הבקבוק. היישר בתוכו. הוא פשוט נכנס לשם כאילו היה לבקבוק שער קטיפה, כמו חייל ששב הביתה, כמו תינוק הנצמד לשדי אמו, כמו עם ישראל ששב אחרי אלפיים שנה לציון, היישר מהגולה הדוויה. זה היה הרואי ומצמרר. הסתכלנו בבקבוק כלא מאמינים: הגוגו היה בפנים. דממה השתררה.

     

    הסתכלתי על שמוליק המום. מי קולע גוגו משבעה מטרים לבקבוק שהפתח שלו קטן כל כך? הילד החרדי היה כה בור בענייני גוגואים וקליעות, שהוא אפילו לא הבין שעשה משהו נדיר. הוא לא זרק גוגואים לבקבוקים לפני אותו הרגע וגם לא אחרי, הוא פשוט אכל משמש, זרק וקלע. הוא התקרב אלינו כדי לקבל אלף גוגואים.

     

    ואז שמוליק הכריז: "זכית בפרס הגדול. אתה מקבל את הבקבוק עצמו!" שמוליק דחף בידיו את בקבוק הקולה עם הגוגו בפנים, ושנינו נסנו במהירות חזרה לבית של סבתי.

     

     

    ראיתי מאז קליעות רבות. סלי ניצחון של עדי גורדון, קליעות ממרחק של מייקל ג'ורדן וסטף קרי. אבל מעולם לא ראיתי משהו שהתקרב אפילו לאותה קליעה פנומנלית של הילד החרדי. ואם הוא קורא את הטור הזה במקרה, אני מבקש לומר לו ישירות: ניצחת, אחי. עשית את הלא ייאמן. והפרס שקיבלת אינו ראוי. אתה מוזמן להגיע לגוש עציון ולאסוף את כל הגוגואים שמתחת לעץ. הם שלך בדין. 

     

    שבת שלום. 

     

    daum30@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 21.06.17 , 16:51
    yed660100