ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רונן פדידה
    24 שעות • 21.06.2017
    לא מפחדת לחלום
    הסבתות של לירז צ'רכי התחתנו לפני גיל 13 ונאלצו לוותר על כל התוכניות הגדולות שלהן לחיים. "הן היו מושיבות אותי על הברכיים ואומרות לי, 'תרדפי אחרי מה שאת מאמינה בו'". המילים האלה ישבו לה בראש כשהוציאה 200 אלף שקל על הדיסק שלה בפרסית למרות כל האזהרות. עכשיו היא מדברת על ההימור שלקחה, על הנישואים לתום אבני שצעיר ממנה ב־8 שנים ("מקרון ניצח אותנו בגדול"), על הבשלות להפוך לאימא בפעם השנייה ועל תיאטרון המחול שבו היא מככבת בהבימה
    יואב בירנברג | צילום: רונן פדידה

    את העקשנות שלה לא לוותר על החלומות, מספרת לירז צ'רכי, היא שאבה מהסבתות שלה, שהתארסו כשעוד היו בנות 11 ו־13. "סבתא אחת שלי רצתה להיות זמרת, והסבתא השנייה רצתה לעשות המון דברים בחיים. שתיהן לא יכלו כי הן התחתנו כשהיו עדיין ילדות. כשהייתי יושבת על הברכיים של הסבתות שלי והן סיפרו לי את הסיפורים שלהן, הן תמיד היו אומרות לי 'רוצי קדימה, תרדפי אחרי החלומות שלך, תעופי איתם'. וזה מה שעשיתי. גדלתי באמונה שאני לא מוותרת כמותן על החלומות, שאני אגשים כל מה שאני חולמת".

     

    כשהתגרשה מבעלה הראשון, צ'רכי חששה לספר לסבתות על כישלון נישואיה. "התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 26 והתגרשתי בגיל שלושים. על פניו הכל התנהל על מי מנוחות. לא קרה שום דבר שצריך לרוץ לרבנות בשבילו. האישה שהכי פחדתי להגיד לה על הפרידה זאת סבתא שלי, שהתארסה בגיל 11 וחצי וילדה בגיל 13. היא הייתה האחרונה שסיפרתי לה. ואז היא הסתכלה עליי ואמרה לי, 'כל הכבוד. את צריכה לקום בבוקר ולהרגיש האישה הכי יפה בעולם, האישה הכי נאהבת, שהעיניים של הגבר שלך יבכו מרוב אושר כשהוא איתך. אל תתפשרי".

     

    גם כשנישאה לשחקן תום אבני, שצעיר ממנה בשמונה שנים, סבתה הייתה שם כדי לפרגן לה. "היא אמרה לי, 'רואים שזה זה. רואים את החברות שלכם, את האהבה'. בשבילי זה היה וואו. שוחררתי לחופשי, לחיים. להפתעתי, סבתא שלי בכלל לא התעכבה על הפרשי הגיל. היא ראתה את האהבה הגדולה שבינינו. היום פערי הגיל לא משחקים".

     

     

    בני הזוג מקרון
    בני הזוג מקרון

     

    נשיא צרפת מקרון ואשתו, שגדולה ממנו ב־25 שנה, הם ההוכחה הכי טובה שלאהבה אין גיל.

     

     

    לירז צוחקת: "הם בהחלט ניצחו אותנו בגדול. הגיל היה נושא לשיחה רק בחודשים הראשונים של ההיכרות בינינו, אבל ברגע שהבנו שאנחנו נוסעים משם לכל החיים, הכל היה פשוט. גם ברגע שהמשפחה הפרסית שלי ראתה את תום בפעם הראשונה, היא התאהבה בו — איך אפשר שלא?".

     

    עכשיו צ'רכי מרגישה בשלה להרחיב את המשפחה. "מבחינתי, צריך עוד שמונה מאות ילדים. ילד נוסף אני מאמינה שעוד יהיה. זה מרגיש הרבה יותר מתאים עכשיו. ג'ון כבר בת שלוש וחצי, ואני מרגישה שנתתי לה את מה שרציתי לתת לה בפול גז. היא חיה במחזמר. היא מאוד יצרתית, שרה את כל מה שהיא רוצה להגיד".

     

    כבר לא מזכירים לך את הייחוס המשפחתי ואת הדודה ריטה?

     

    "מי שמלהק אותי עושה את זה בגלל מי שאני, לא בגלל הייחוס. זה לא שפתאום אמרו לי יום אחד 'אה, את האחיינית של ריטה'. אני יודעת כמה אודישנים עברתי כדי לקבל כל תפקיד שזכיתי בו. כמה עבדתי קשה כל החיים שלי ומה אני שווה. אמרתי, 'מתישהו זה יעבור להם', וזה עבר לשמחתי. כבר מזמן לא שואלים אותי על זה. מעריכים אותי לפי הכישרון שלי. חוץ מזה, זה הייחוס הכי טוב שאני יכולה לקבל".

     

    "היום פער הגילים לא משחק תפקיד". צ'רכי ואבני
    "היום פער הגילים לא משחק תפקיד". צ'רכי ואבני

     

     

    מצאתי בית בטהרנג'לס

     

    לפני עשר שנים, דווקא בלוס־אנג'לס, לירז צ'רכי מצאה את הבית שלה — את המוזיקה הפרסית — והחליטה לוותר על החלום לנסות לכבוש את הוליווד. ארבע שנים על קו ישראל־אל־איי ותפקיד מדובר לצד פיליפ סיימור הופמן, כולל סצנה בעירום, הספיקו לה. "הכל היה מסודר, הייתה לי שם סוכנות, הזמינו אותי לאודישנים, אבל הבנתי שזה לא מה שאני רוצה", צ'רכי אומרת בלי שמץ חרטה. "הרס אותי להיכנס לאודישנים ולראות חמישים־שישים בנות שנראות יפות יותר, ואז להיבחן ולהיות כמו קבצנית שמושיטה את היד לעבודה. לא רציתי לבזבז את הזמן בלחכות לתפקידים. ואז, בשכונות האיראניות בלוס־אנג'לס, שאני קוראת להן טהרנג'לס, גיליתי את המוזיקה הפרסית שנכתבה החל בשנות השישים והשבעים, כשאנשים כבר הריחו את המהפכה, וידעתי שמצאתי את עצמי".

     

    יש כאלה שלא מוותרים על חלומות הוליווד, גל גדות למשל.

     

    "אתה צריך בראש ובראשונה מאוד לרצות בזה, ואני חושבת שזה לא היה החלום שלי. גל גדות מדהימה בעיניי. היא מצליחה כל כך כי היא באמת מושלמת. צריך לזה גם אופי מאוד מסוים. כישרון לא מספיק. לא התחשק לי לחכות שייקחו אותי לתפקידים, ובארץ כבר התחלתי לקבל תפקידים מאוד יפים בלי אודישנים. בוא נגיד ככה: אם לא הייתי שרה, הייתי בנאדם עצוב? מאוד עצוב".

     

    אם זה בער בך, למה הדיסק הפרסי שלך יצא רק עכשיו, אחרי עשר שנים?

     

    "לקח לי מלא זמן לאזור אומץ להרים את הדבר הזה. צריך לזה ביצים. רק כשהבת שלי ג'ון נולדה, לפני שלוש וחצי שנים, הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. לא ריגש אותי לאסוף עוד פעם חומרים בעברית. ריגש אותי לחפור בשירים מפרס. אני חושבת שכל אמן חייב באיזשהו שלב לחזור לשורשים שלו כדי להתפתח. זאת ההשראה. מעבר לזה שאני מנסה לשמר משהו מאוד טבעי ולהעביר אותו לבת שלי. היא צריכה להכיר את השורשים שלה ולא רק לדעת שהסבים שלה נולדו שם".

     

    התוצאה של המסע שהתחיל בעיר החלומות ונמשך בתל־אביב הוא האלבום החדש של צ'רכי, NAZ, שיצא לפני מספר חודשים וכולל עשרה שירים איראניים שהוקלטו לפני המהפכה באיראן וקיבלו פרשנות חדשה על ידי צ'רכי והמפיק המוזיקלי ריג'ויסר. ההופעות שלה בארץ זוכות להצלחה (ב־28 בחודש היא תופיע בפסטיבל "ליבי במזרח" בסינמטק תל־אביב, וב־2 באוגוסט תארח בזאפה תל־אביב את הזמרת האיראנית־אמריקאית קלואי פורמודרי).

     

    לא רק בארץ יש לצ'רכי מעריצים, גם באיראן. "כששיחררתי את הפרויקט, התחלתי לקבל פידבקים מאיראן באינסטגרם ובפייסבוק והופתעתי מאוד", היא מספרת. "התגובות מדהימות — מנשים ומגברים. כותבים לי, 'תמשיכי לשיר', 'תעשי את מה שאנחנו לא יכולות לעשות'. אנשים צילמו את עצמם — עם הגב, או מטושטשי פנים — לקליפ שלי שעומד לצאת בקרוב. העליתי פוסט של מישהו שכתב לי כל כך יפה וטישטשתי את התמונה, הוא גם כתב לי מיד שהוא היה צריך להחליף את תמונת הפרופיל כי הוא מפחד מהשלטונות".

     

    בהפקת הדיסק השקיעה צ'רכי מאתיים אלף שקל. הסיכונים לא הפחידו אותה לרגע. "לקחתי בחשבון שאני יכולה להיכשל. הסכום הזה הוא חתיכת משכנתה, אבל הנה אני מופיעה וזה מחזיר את ההוצאות. אני ממש לא מודאגת. כשהתחלתי בפרויקט הגעתי לאנשים שעבדתי איתם קודם, והם אמרו לי 'אם תשירי בפרסית לא נצליח למכור לך אפילו הופעה אחת'. כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. ומאז אני מופיעה. אתה לא יכול לגדול אם אתה לא לוקח סיכונים. מה יכול לקרות? מקסימום נכשלים. לא מתים מזה".

     

    מה החלום הגדול שלך?

     

    "חבל שאנחנו לא יכולים לבקר באיראן ולהופיע שם. יפתח קליין אמר לי: 'אני משוגע שלא לקחתי מצלמה מהיום הראשון שהתחלת לעבוד על הפרויקט ועד להופעה שלך באיראן. לא יודע כמה שנים זה ייקח. אני צריך לעשות דוקו על זה'. יפתח הוא מהאנשים האופטימיים שחושבים שעוד אפשר יהיה לבקר שם בחיינו. אני לא יודעת. אבל אנחנו צעירים. אולי".

     

    "פחדתי, הזעתי למוות"

     

    את שאר הזמן צ'רכי מקדישה להצגה "פרידה", תיאטרון מחול על חייה של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו, שיצר הכוריאוגרף אביחי חכם ומועלית בתיאטרון הבימה. לא מזמן סיימה גם להצטלם לסרט החדש של דני וקסמן, "עכו חלומות". "'פרידה' זה לא משהו שהיה יכול לקרות לפני עשרים שנה בתיאטרון בארץ", היא אומרת. "היום יש פתיחות להמון דברים שבאים מהאנדרגראונד ולא מהמקום הנוצץ והגדול. כשאביחי הציע לי את התפקיד, מתתי וקמתי לתחייה מרוב התרגשות. פרידה היא אישה שחולמת בגדול ושום מציאות לא מפריעה לה. העובדה שהיה לה אומץ לצייר את עצמה בתהומות הכי קשים שלה, זה מה שעושה אותה כל כך גדולה. היא התנהגה ועשתה מה שהיא רצתה וציירה איך שהיא רצתה".

     

    מה לך ולתיאטרון מחול?

     

    "שנים רקדתי, ועדיין זה הפחיד אותי. היו רגעים בחזרות בחודש הראשון שפשוט הזעתי למוות, ואמרתי לעצמי 'אני לא אעמוד בזה. אני אמות'. בחזרות עשינו כל נאמבר שמונים פעם עד שזה התיישב. זה כמו שמונים הצגות ביום. נקעתי את הקרסול, נתפס לי שריר, מה לא. כל מה שקורה לרקדן קרה לי. אחרי חודש וחצי פתאום זה התיישב".

     

    את רואה דמיון בינך ובין פרידה קאלו?

     

    "אני חושבת שפרידה היא הקצה של החלומות שלי. יש בה כל כך הרבה דברים שהיא הגשימה והם החלומות שלי. היא אישה חזקה כמו הסבתות שלי. היה לה כוח נפשי וסבלנות להחזיק את עצמה כאישה גם ברגעים הכי קשים. אצלנו במשפחה קמים עם אודם אדום גם כשרע. חייבים להיות חזקים".

     

    החיים כדרמה, אה?

     

    "כן, אבל אני פחות דרמטית מהאחרים. גם בלעדיי יש מספיק דרמה במשפחה שלנו".

     

     

    "פרידה", שישי, 21:00, שבת, 18:00, תיאטרון הבימה

     


    פרסום ראשון: 21.06.17 , 20:00