ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רונן פדידה
    24 שעות • 21.06.2017
    "הייתי מתה מבפנים אם לא הייתי יכולה לצעוק את מה שכואב לי"
    לוסי אהריש לקחה הפוגה מנאומי התוכחה והגשימה חלום ילדות להפוך לשחקנית כשכיכבה בסדרה "כבודו" ב־yes. בראיון לקראת פרק הסיום היא מרגיעה את כל הפוליטיקאים שאין לה כוונה להחליף מקצוע, פותחת פה על הח"כים היהודים והערבים, שולחת אזהרה לגלעד ארדן, רותחת על כל מה שקורה במדינה ומסבירה מה בכל זאת מצחיק אותה פה: החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת"
    איתי אילנאי

    והרי הודעה לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן: לוסי אהריש בעקבותיך. "אני לא אפסיק להציק לו", מתחייבת אהריש. "הוא השחיר שם של משפחה, של מגזר שלם, של עם שלם, ואפילו לא טרח לקום ולהגיד 'טעיתי'. מה אתה חושב, שאנשים מפגרים?"

     

    למי שלא מעודכן, הנה תקציר הפרקים הקודמים. בינואר השנה, במהלך פינוי היישוב הבדואי אום אל־חיראן בידי המשטרה, נורה למוות יעקוב מוסא אבו אל־קיען. עוד באותו יום הכריז ארדן שמדובר באירוע חבלני, אלא שבמהרה התגלה שכנראה לא מדובר בפיגוע טרור. ארדן, מיותר לציין, טרם התנצל. "גלעד ארדן יתנצל, על אפו ועל חמתו, כי הוא צריך להתנצל", היא אומרת. "אתה לא יכול לקבוע שבנאדם הוא מחבל, לגלות שהוא לא מחבל, ולהרשות לעצמך עדיין לא להתנצל. אתה תתנצל! וכדאי לו שלא יגיע לראיון אצלי".

     

    לא רק אירועי אום אל־חיראן, גם ההפגנה בכפר קאסם שבה ירו השוטרים למוות במפגין ערבי מכעיסה אותה, כמו הסטטיסטיקה שמדגימה כי רק בהפגנות של ערבים ישראלים המשטרה משתמשת בנשק חם. "היד כאן קלה על ההדק. נכון, שני הצדדים לא תמיד בסדר, אבל הייתי מצפה מהצד החזק יותר לנהוג באיפוק. זה יישמע כמו קלישאה, אבל כשאתה עומד מול מפגין, אתה לא צריך לראות מולך ערבי או יהודי אלא בנאדם".

     

    עיריכה: אורי סתו

    עיריכה: אורי סתו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "אותו דבר עם טרור ההצתות", ממשיכה אהריש מבלי לקחת אוויר, ומתייחסת לגל השריפות שפקד את ישראל בחורף הקודם. "מישהו פתח את הפה על טרור הצתות, ובשנייה וחצי זה בכל מקום. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי 'מה, אנחנו עד כדי כך דפוקים? התחלנו להצית את עצמנו?'. אז נכון, יכול להיות שיש בנאדם אחד שקם ועושה דבר כזה, אולי שניים, אבל להפוך עם שלם לטרוריסט ולתייג אותנו במקומות האלה, זה כבר חוסר אחריות משווע".

     

    לא הולכת לפוליטיקה

     

    גם מחוץ לאולפן הטלוויזיה אהריש יורה את המונולוגים שלה בצרורות. נבונים, משולחי רסן וחריפים. אולי בגלל זה הפכו המונולוגים, שפותחים את התוכנית שלה "שיחת היום" ב"רשת", לתופעה ויראלית. המונולוג שלה באנגלית, למשל, על הטבח בחאלב, הגיע לחשיפה של כעשרים מיליון איש ברחבי העולם. וכך, בגיל 36, הפכה הילדה המוסלמית מדימונה לקול השפוי של הליברליזם וההומניזם בישראל.

     

    "לכל מי ששואל, אני כותבת את המונולוגים האלה, אין לי צוות כותבים", מבהירה אהריש ויונקת עוד שאיפה מהסיגריה. "אני יושבת עם סיגריה במדרגות של 'רשת', כותבת באייפון ומוציאה עליו את כל העצבים. אלה דברים שיוצאים לי מהבטן. זה גובה מחיר, כי הרבה מאוד פוליטיקאים לא מוכנים לבוא לתוכנית".

     

    הם מפחדים ממך?

     

    "הם לא רוצים להתעמת. בשביל מה להם?"

     

    ארדן, אם כך, לא לבד. לאהריש יש את היכולת להיכנס בכולם באופן שוויוני, ולעשות זאת באותו חן ובאותן עוצמות של שכנוע. שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים, כולם חוטפים ממנה. "זה לא שאני אומרת שאם בוז'י היה בשלטון המצב היה יותר טוב. ממש לא", היא אומרת. "תראה את כל הבררה הזו שמסתובבת בתור הנהגה ואני משלמת לה משכורת, פוליטיקאים ערבים ויהודים כאחד. הפוליטיקאים שכחו שהם עובדים בשבילי. יש פה סטטוס־קוו נפיץ, על זה הם שומרים במדינה הזאת, והכל מתוזמר מלמעלה".

     

    אז השלב הבא זה פוליטיקה?

     

    "אני לא מוכנה לזה עדיין. כמה שיש לי בוז כלפי פוליטיקאים שמשתינים על כולנו מהמקפצה, יש לי הרבה כבוד למקצוע הזה ולמוסד שנקרא כנסת. אם אני אכנס לשם, זה עם עוד הרבה קמטים בפרצוף. השתיקו אותנו יותר מדי זמן. ניתנה פה במת כבוד לרוע. הרוב שוחר השלום דמם, והבמה פרוצה לכל מיני אנשים שאומרים שאני צריכה להגיד תודה שאני חיה פה.

     

    "נמאס לי שהם יכולים להגיד את זה ולחשוב שהם יכולים להמשיך הלאה. לא, חביבי, אני אזרחית במדינה הזאת לא פחות ממך. השורשים שלי נטועים כאן לא פחות ממך, ואני ישראלית בדיוק כמוך. זה שאתה מסתכל עליי ורואה רק ערבייה, זו בעיה שלך. זה אתה הגזען הקטן, לא אני. אני לא מוכנה לשתוק יותר".

     

    יש מישהו שאת כן מעריכה?

     

    "רובי ריבלין. הוא מגיע מצד מסוים של הפוליטיקה שאני לא מסכימה איתו, אבל כשהוא מסתכל עליי הוא לא מסתכל על ערבייה, הוא מסתכל על אזרחית במדינה. כזה מנהיג אני רוצה".

     

    מה לגבי מירי רגב?

     

    "אני לא רוצה לדבר עליה".

     

    למה?

     

    "למה אתה צריך לשתף איתה פעולה ולהשקיע שלוש שורות בכתבה על מירי רגב?"

     

    כשהיא מחרימה טקסים שבהם מצטטים שירים של מחמוד דרוויש זה לא מפריע לך?

     

    "תכתוב שמירי רגב תהיה בריאה. הלאה".

     

    "הפכתי את החסרונות ליתרונות"

     

    אהריש נולדה בדימונה, שם גדלה והתחנכה במסגרות יהודיות. ב־2007 הופיעה לראשונה על המסך של ערוץ 10 והייתה לערבייה הראשונה שמגישה לישראלים מבזקי חדשות בעברית. "כשנכנסתי לחדר החדשות גיא זוהר אמר לי שאני התגלמות כל ה'לא תעשה' באישה אחת: אישה, ערבייה, מוסלמית ומדימונה. לקחתי את כל החסרונות האלה והפכתי אותם ליתרונות".

     

    מאז הקריירה שלה נסקה, וכן, זה כולל גם חיקוי ב"ארץ נהדרת". "הוא מדהים!", היא אומרת. "אני מתה על שני כהן ואמרתי לה שאני גרופי שלה. עכשיו, אחרי שהיא חיקתה אותי, אני יכולה למות בשקט".

     

    בשבועות האחרונים יכולתם לצפות בהאריש גם ב"כבודו", דרמת מתח ישראלית שכתב שלמה משיח ומביים רוני ניניו ומשודרת ב־yes. במרכז הסדרה עומד שופט יהודי מבאר־שבע (יורם חטב) שבנו הסתבך לאחר שדרס בן למשפחת פשע מקומית. השופט מנסה להעלים את הראיות לאירוע, בין היתר באמצעות פנייה לחברו הבדואי, קצין בצה"ל בשם חאלד (הישאם סלימאן). אהריש מגלמת בתוכנית את נורה, רעייתו הנעימה־אך־אסרטיבית של חאלד. בשבת ישודר הפרק האחרון בעונה הראשונה של הסדרה, "והוא יעיף לכם את הראש", מבטיחה אהריש.

     

    מתברר שאהריש רצתה להיות שחקנית מאז שהייתה ילדה, "אבל אבא שלי לא הסכים, בשום פנים ואופן", היא אומרת. "הוא אמר לי ללכת לעשות משהו שמרוויחים בו כסף. הלכתי ללמוד מדע המדינה ותיאטרון באוניברסיטה העברית ואז עשיתי הסבה לתקשורת. זה היה נראה לי תחום מעניין, ואני לא אשקר - ידעתי שיש לי סיפור אחר שיכול לעזור לי להתקדם. ידעתי גם שזה קול שלא נשמע בחברה הישראלית. יש כתבים לענייני ערבים, אבל אין כתבים ערבים".

     

    במקביל לקריירה שלה בתקשורת חטאה אהריש פה ושם גם במשחק. בטלנובלה "תנוחי" שיחקה את ג'יהאד, בת למשפחת פשע, השתתפה בכמה הפקות של יוצרים ערביים, ואפילו קיבלה תפקיד אורח ב"עבודה ערבית".

     

    בקיצור, שחקנית ערבייה. "יש בעיה של טייפקאסטינג בישראל", היא אומרת, "אבל גם בארצות־הברית לוקחים את כל הישראלים לתפקידי מחבלים. זו בעיה בכל העולם".

     

    היא התגלגלה לתפקיד ב"כבודו" לאחר שהתראיינה בתוכנית "חדר 101" של עינב גלילי בטלוויזיה החינוכית, וסיפרה שכילדה חלמה תמיד להיות שחקנית. "בסוף התוכנית הקראתי מונולוג של שייקספיר. מתברר ששלמה משיח בדיוק צפה בטלוויזיה ואמר 'הו, הנה נורה!'. קראו לי לאודישן והתקבלתי".

     

    אז את הולכת להיות שחקנית עכשיו?

     

    "לא, זה תחביב. בשבילי יום צילום היה יום חופש שבו אני לא עונה לטלפונים, לא מסתכלת בחדשות, שמה הכל בצד ונהנית".

     

    כדי לקבל את התפקיד אהריש הייתה צריכה ללמוד — תחזיקו חזק — ערבית. "למדתי את הדיאלקט הבדואי, ששונה לגמרי מהערבית שאני מדברת", היא מסבירה. וזה לא הדבר היחיד שלמדה במהלך הצילומים, שחלקם נערכו ביישוב הבדואי ערערה, לא רחוק מדימונה. "התקשרתי לאימא שלי אחרי היום הראשון ואמרתי שאני לא מאמינה שאנחנו גרות עשרים דקות מפה, אני מרגישה שאנחנו חיות במרחק של שלושים שנה. זה קודים שונים לחלוטין של מוסר, תרבות, יחסי נשים־גברים".

     

    מה גילית על החברה הבדואית?

     

    "באחד הבתים בהם צילמנו הייתה אימא שתפסה את כל הבית. אישה בת חמישים ומשהו, בלבוסטה, שמדברת עם הגברים בעיניים ולא צריכה להגיד משהו פעמיים. אתה רואה שלאישה שם יש תפקיד חזק בגרעין המשפחתי, ואתה רואה גם את הרצון של הנשים לצאת. אתה שומע נשים אומרות 'אני רוצה שהבת שלי תצא ללמוד, לעבוד'. היום הנשים שם מודעות יותר ומבינות יותר ויותר את הזכויות שלהן. ראיתי את האישה עומדת ונותנת הוראות בעיניים שלה, וזה נתן לי המון תקווה. היא בשקט־בשקט לוקחת את הנכדות שלה הצידה ואומרת להן — תסתכלו עליי, וקחו את זה עוד עשרה צעדים קדימה".

     

    "אנחנו חתולי רחוב"

     

    הראיון איתה נערך רגע לאחר שנחתה מאמסטרדם, סוף שבוע אליו נסעה עם חברות בהחלטה ספונטנית. "ולי אין ספונטני בחיים, אצלי הכל מאוד מתוכנן", היא מבהירה. במהלך הראיון ניגש אלינו עובר אורח וביקש לומר לאהריש מילה אחת: שאפו. "זה קורה הרבה", היא מחייכת. "קורה גם להפך, אבל רק אם אני מסרבת לסלפי".

     

    במהלך הנסיעה לאמסטרדם העבירה אהריש את הזמן בקריאת כתבי אישום בפרשת חנאן אל־בחירי, בדואית שניסתה לצאת ממעגל הדיכוי אך נרצחה בידי בני דודיה. "זה פשוט מזעזע, שיספו לה את הגרון ואז שרפו אותה", היא אומרת.

     

    את קוראת פסקי דין באמסטרדם, התחביב שלך זה ללכת לימי צילום במדבר, ובקרוב התוכנית שלך תעלה חמישה ימים בשבוע, עם המעבר של "רשת" לשבוע שידורים מלא. לא מעייף להיות לוסי אהריש?

     

    "לא מעייף, מאתגר. אני לא חושבת שנולדתי לחיים אחרים. הייתי מתה מבפנים אם לא הייתי אומרת מה שיושב לי בפנים, אם לא הייתי קמה וצועקת".

     

    שאלה של דודה: מה לגבי בחור שיעשה לך לייק בפייסבוק, ישלח איזה סמס?

     

    "יש זמן להכל וכל דבר בעיתו. זה לא פשוט, אבל זה גם לא בלתי אפשרי. בסופו של דבר אמצא את הבנאדם שיכיל אותי".

     

    את חושבת לעבור לחו"ל?

     

    "המחשבה הזו קיימת, אני צריכה את זה בשביל הנשמה. כמו כל דבר בחיים שלי, דברים שנמצאים אצלי בראש בסוף מגיעים".

     

    אנחנו עלולים לאבד אותך לכמה שנים?

     

    "זו לא תהיה ירידה מהארץ, זה יהיה ביקור ארוך בחו"ל, ארצות־הברית כנראה. אבל זה לא פשוט. אני מגלה כל פעם מחדש כמה אני קשורה למדינה הזאת, כמה אני אוהבת את הישראלים, למרות הכל. אנחנו חתולי רחוב. אנחנו מצליחים לשרוד, כי אנחנו יודעים שלהיכשל זו לא אופציה". •

     

     

    פרק הסיום של "כבודו" ישודר במוצ"ש ב־22:00

     


    פרסום ראשון: 21.06.17 , 20:42