רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 22.06.2017
    הכאוס והבונוס
    מאחורי האירועים הדרמטיים בסוריה, שנראים כמו אובדן שליטה מוחלט, יש רשת של בריתות ושיתופי פעולה שמבוססים על עיקרון אחד: האויב של האויב שלי הוא ידידי הפרסומים על סיוע ישראלי חשאי למורדים משקפים את האינטרס המרכזי של ישראל בזירה: לנצל את הוואקום כדי להקים רצועת ביטחון שתמנע מאיראן ומחיזבאללה דריסת רגל בגבול רמת הגולן ולמרות המתיחות בין ארה"ב לרוסיה, שכמעט הידרדרה לעימות אווירי, התיאום בין המעצמות נשמר
    אלכס פישמן

    כאוס הוא גם הזדמנות. כל מי שיכול להפיק תועלת כלשהי מן הכאוס בסוריה, נמצא שם. וגם ישראל סוחטת את הלימון הזה עד הסוף. אחרת יסחטו אותה.

    הפרסום השבוע ב"וול־סטריט ג'ורנל" לגבי הסיוע שמעניקה ישראל למורדים ברמת הגולן הסורית הוא כנראה רק קצה קרחון של תהליך שנמשך יותר מארבע שנים, מאז מצאה את עצמה ישראל מול גבול שאין מאחוריו ריבון, והתמסד בשנתיים האחרונות. הדרך היחידה לבלום את זליגת הכאוס לתחומי ישראל היא לנסות ולבנות מעין "רצועת ביטחון" באמצעות בריתות מקומיות עם קבוצות מורדים בגולן הסורי. זה התחיל אמנם כעניין הומניטרי של טיפול בפצועים במרפאת שדה חשאית והעברת מים ומזון לצד הסורי, אבל זה מעולם לא היה רק עניין אלטרואיסטי. תמיד היה שם אינטרס ביטחוני משותף. המורדים בגולן — כמו עשרות קבוצות המורדים ברחבי סוריה — הם בראש ובראשונה התארגנויות מקומיות. הצבע הפוליטי, האידיאולוגי והדתי של הקבוצות הללו משני בחשיבותו. המטרה שלהם היא להתמודד עם הצבא הסורי ובעלי בריתו ולהישאר באזורי המחיה שלהם.

     

    חלק לא מבוטל מקבוצות המורדים ברמת הגולן אימצו לעצמן את האידיאולוגיה הסלאפית הקיצונית של ג'בהת א־נוסרה, עוד גלגול של אל־קאעידה, והם אויב מר לא רק של המשטר הסורי, אלא גם של איראן וחיזבאללה. בתפיסה הישראלית, הצבע הדתי־קיצוני של המורדים הללו הוא פחות רלוונטי. בישראל מאמינים שמה שמעניין אותם זו השרידות, ואת הנאמנות שלהם אפשר לרכוש באמצעות תמיכה חומרית שתבטיח את ביטחונם.

     

    מהפרסום בעיתון האמריקאי החשוב אפשר להסיק שישראל לא תמיד בודקת בציציות של בעלי בריתה, כל עוד היא מקבלת מהם את התמורה הביטחונית הראויה. לתפיסתה, האויב של אויבי הוא ידידי. ואם אנשי ג'בהת א־נוסרה נלחמים נגד דאעש בדרום רמת הגולן, ושני אלה גם יחד נלחמים נגד חיזבאללה והצבא הסורי שתוקפים באזור דרעא — מה טוב.

     

    סביר להניח שגם אם במסגרת הסיוע נוצרו קשרים אישיים ומחויבויות בין גורמים בישראל למורדים בצד הסורי של הגבול, בישראל יודעים שהקשר הזה יכול להיפסק בכל נקודת זמן. האינטרסים של המורדים ישתנו ברגע שיושג הסכם פיוס בינם לבין המשטר הסורי, או שיאולצו בכוח להניח את נשקם. כך או כך, עתידם של תושבי רמת הגולן הסורית ייקבע בהסדר בין המעצמות לגבי סוריה כולה.

     

    העניין המרכזי של ישראל בקשר שלה עם המורדים הוא להרחיק מהגבול הסורי כל אחיזה איראנית, בעיקר של חיזבאללה, ולסכל פיגועים בגזרה זו. אף שישראל הצליחה לעקר במידה מסוימת את ניסיונות חיזבאללה להיאחז בצפון רמת הגולן, עדיין מתקיימת שם פעילות של הארגון בשיתוף עם כוח אלקודס של משמרות המהפכה האיראניים. במקביל פועלים כמה מאות אנשי חיזבאללה יחד עם הצבא הסורי במסגרת הלחימה במורדים באזור דרעא, סמוך למשולש הגבולות ישראל־ירדן־סוריה. למרות שחיזבאללה שקוע במאמץ הלחימה בסוריה, עצם נוכחותו בדרום רמת הגולן מחדדת את הערנות בישראל. בראייה הישראלית כל יום שבו הצלחת להרחיק מן הגבול גורמים עוינים, ההשקעה המינימלית של ישראל ב"רצועת הביטחון" בגולן הסורי משתלמת. זהו האינטרס הישראלי המובהק בסוריה, וכדי לממש אותו היא אפילו תפעיל כוח צבאי.

     

    חגיגות בטהרן

    האינטרס הישראלי השני בחשיבותו נוכח הכאוס הסורי נוגע ליציבותו של המשטר הירדני. ארה"ב ובריטניה — ונראה שגם ישראל שותפה להבנות הללו — לא יחסכו מאמץ, כולל התערבות פיזית, כדי לשמר את משטרו של המלך עבדאללה מול איומים הנשקפים ממשטר אסד או מגורמי טרור בדרום סוריה. אחד הדיבידנדים הגדולים של ישראל מהכאוס בסוריה הוא העמקת האינטרסים האסטרטגיים המשותפים עם ירדן, ובמידה מסוימת גם עם סעודיה ומדינות איסלאמיות סוניות אחרות, הרואות עצמן מאוימות על ידי הציר השיעי שמובילה איראן.

    לכאורה יש לישראל עניין ישיר במאבק בדאעש, שכן אנשי דאעש בסיני הם בעצם שלוחה של דאעש בסוריה, ויש לארגון גם מאחז בדרום רמת הגולן. אך למרות האיום, לישראל אין שום עניין לגרות את דאעש לפעילות נגדה שעה שדאעש עצמו — שנאבק עתה על קיומו בסוריה ובעיראק — לא רואה בה כרגע אויב מהמעלה הראשונה.

    בכאוס הסורי טמון עוד בונוס: לישראל יש באמתחתה נכסים בעלי ערך רב, שניתן לסחור בהם בבורסת המידע הבינלאומי. הנכסים הללו הופכים אותה לגורם מחוזר על ידי מדינות נאט"ו, למשל, השותפות לקואליציה האמריקאית בסוריה. לישראל ניסיון של כמעט 70 שנות איסוף מידע בסוריה. את הידע הזה אפשר לתרגם להישגים מדיניים. אם ישראל תדע לנצל זאת יש כאן פוטנציאל להישגים מדיניים וביטחוניים מרחיקי לכת.

    אף שישנם כמה מאפיינים שמזכירים את ראשית הקשר בין ישראל לנוצרים בדרום לבנון בסוף שנות ה־70, היחסים עם המורדים הסורים לא דומים לקשר שהתפתח בין ישראל לצד"ל. ישראל לא מאמנת אותם ולא בונה מוצבים באזור. פרופיל המעורבות הישראלית עולה רק כאשר חיל האוויר או ארטילריה של צה"ל תוקפים יחידות צבאיות סוריות כתגובה לזליגה של ירי סורי לשטח ישראל. משטר אסד רואה בתקיפות הללו חלק מהסיוע הישראלי הגלוי למורדים.

    עוד לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עשתה ישראל מאמצים צבאיים ומודיעיניים למנוע זליגת נשק איראני לידי חיזבאללה בלבנון. הכאוס בסוריה פתח בפני ישראל אפשרויות פעולה רחבות וגמישות יותר כדי למנוע את העברות הנשק. החשש שמא כניסתם של הרוסים תגביל את יכולת הסיכול התבדה. מתברר שהדודים ממוסקבה הם אנשים מאוד מעשיים. כל עוד ישראל לא מסכנת את כוחותיהם, היא רשאית לתקוף מתקנים השייכים לבעלות בריתם: סוריה, חיזבאללה או איראן. כשהסורים מתלוננים, הרוסים משיבים להם: תפילו בעצמכם את המטוסים הישראליים, זה לא ענייננו. ואכן, הסורים ניסו לממש זאת לפני כמה חודשים, כששיגרו טיל לעבר מטוסי חיל האוויר. אבל הם הבינו שחבל על המאמץ.

    בראשית החודש הופיע בטלוויזיה הרוסית ראש אגף המבצעים במטכ"ל הרוסי, גנרל סרגיי רוצקוי, והצהיר שמלחמת האזרחים בסוריה עומדת לקראת סיומה. מבחינת הרוסים, הם קיבלו את שלהם: בסיס אווירי ובסיס ימי בסוריה ל־49 שנים. להבנתם, הלחימה באזור המערבי של סוריה פסקה למעשה, אסד שולט בחמש הערים המרכזיות, ומשטרו התייצב. נותר רק להשלים את מסלול השיחות להסדר קבע שמובילה מוסקבה. בראייה הרוסית, החיים בסוריה הם כמאמר שר הביטחון אביגדור ליברמן: הכל דבש.

    אלא שמאז דיווח הגנרל רוצקוי לאומה הרוסית על תום מלחמת האזרחים בסוריה הפילה הקואליציה האמריקאית שני כלי טיס סוריים — מטוס קרב ומל"ט. בתגובה הודיעו הרוסים על הפסקת התיאום האווירי עם ארה"ב ואיימו להפיל כל מטוס אמריקאי שיטוס מערבית לנהר הפרת. האמריקאים הפציצו שלוש פעמים שיירות של הצבא הסורי ושל מליציות הנאמנות לו סמוך למשולש הגבולות סוריה־ירדן־עיראק. האיראנים מצידם שיגרו טילי קרקע־קרקע לעבר מטרות של דאעש בדיר א־זור. הירי הזה עושה רושם בעיקר על תושבי טהרן, המוצפת בשלטי ענק המשתבחים בהצלחתו, אבל הוא הותיר רושם מאוד חיוור על האזור.

    ואם לא די בכל אלה הטילה ארה"ב חרם מוחלט על כל מי שקשור ל"פרויקט וגנר", העוסק בהכשרת כוח של שכירי חרב רוסים המהווים את יחידות החוד בלחימה מול המורדים. את הפרוייקט מממן ה־SVR — ה"מוסד" הרוסי.

     

    המבוכה של פוטין

    כל ההתפתחויות הללו, שהתרחשו בתוך פחות שבוע, הביאו את המתיחות בין רוסיה לארה"ב לשיא שלא נראה כמותו כבר שנים ארוכות. ביום שלישי השבוע העבירו הרוסים את זירת ההתגוששות לים הבלטי: מטוס קרב רוסי הטריד מטוס ביון אמריקאי מעל המים הבינלאומיים. למחרת הטריד מטוס קרב אמריקאי מעל הים הבלטי את מטוסו של שר ההגנה הרוסי, הגנרל סרגיי שויגו. מטוס קרב רוסי שליווה אותו איים לפתוח באש על המטוס האמריקאי, וכך הסתיימה התקרית.

    אגב, שר ההגנה הרוסי היה מעורב בתקרית מביכה אחרת הנוגעת לסוריה. בפרק שהוקרן השבוע מתוך הסדרה "ראיונות פוטין", שיחות שניהל נשיא רוסיה עם הבמאי האמריקאי אוליבר סטון, התרברב פוטין ביכולות של חיל האוויר הרוסי והציג באמצעות הטלפון הסלולרי סרטון של השמדת מטרות בסוריה שצולם מתוך מסוק תקיפה. בתוך דקות נחשף ברשתות חברתיות שהתמונות הן מסרטון שצולם ב־2009, ולא בסוריה אלא באפגניסטן, שהמסוק הוא לא מסוק קרב רוסי אלא אמריקאי, ושהדיאלוג בין הטייסים הנלהבים שהודבק לסרט נלקח אמנם מתוך שיח של שני טייסים — אבל אוקראינים. הסיפור הגיע במהרה לעיתונות הרוסית, והתברר שהסרט הועבר לנשיא פוטין מלשכת שר ההגנה. יש להניח שעכשיו מתגוללים שם כמה ראשים על השטיח. הסיפור הזה הוא עוד דוגמה לדיס־אינפורמציה הרוסית בסוגיה הסורית. הרוסים מנפחים הצלחות, מאכילים את העולם במשברים מלאכותיים המשחקים לידיהם, ולפעמים נופלים בפח של עצמם.

    בפנטגון מציגים את התגובות הרוסיות כניפוח מלאכותי ולא מבינים מדוע חוללו הרוסים מהומה סביב הפלת המל"ט ומטוס הקרב הסוריים. זה לא המל"ט הראשון שהופל בסוריה, אומרים בפנטגון, ואילו מטוס הקרב טס באופן שסיכן חיילים אמריקאים ובני בריתם הלוחמים באזור א־ראקה נגד דאעש, ולכן הופל.

    שני הצדדים מיתממים. כל ההתפתחויות הללו הן תולדה של מאבק בין רוסיה וארה"ב על אזורי השפעה בסוריה, וזהו השלב שבו נמצאת היום מלחמת האזרחים. עד לפני כמה חודשים הייתה חלוקת אזורי ההשפעה בסוריה ברורה לחלוטין: הרוסים התמקדו בייצוב המשטר הסורי ובהקמת מאחזי הקבע שלהם בסוריה, ולכן תשומת הלב הצבאית התמקדה במערב סוריה. עכשיו הם מנסים להגיע להפסקת אש עם המורדים, והלחימה במערב המדינה נמצאת בדעיכה. האמריקאים נכנסו לסוריה כדי להילחם בדאעש, שמעוזו היה בעיר א־ראקה. המאמץ סביב א־ראקה דחק חלק מאנשי דאעש לכיוון עמק הפרת — ערים כמו דיר א־זור, מייאדין, אל־בוכמאל ותדמור שבמזרח סוריה. האמריקאים ריכזו מאמץ במזרח המדינה, והחיכוך בין שתי המעצמות היה ברמה נמוכה. כשאסד חש שנפתחו בפניו אפשרויות לאחד את סוריה מחדש הוא פנה מזרחה, בסיוע רוסי ואיראני. פתאום נהיה צפוף במזרח סוריה. רמת החיכוך עלתה. האמריקאים ריכזו מאמץ באזור תנף שבגבול סוריה־עיראק־ירדן, נתיב הכרחי כדי להגיע לריכוזי דאעש באזורים החדשים שבהם נפרסו. במסגרת המגמה שלו לשוב מזרחה מנסה אסד, בסיוע האיראנים, ליצור רצף טריטוריאלי בין איראן, עיראק, סוריה, לבנון וגבול ישראל. אלא שאז הודיעו האמריקאים שלא יאפשרו לאף אחד לחצות את טווח הביטחון של 55 ק"מ מכוחותיהם. הסורים ציפצפו, התקרבו לטווח של 30 ק"מ, והצליחו לתפוס מאחז על הגבול העיראקי־סורי, מהלך שמפריע לאמריקאים ולבעלי בריתם לפנות צפונה לעבר מאחזי דאעש. כך החלה ההסלמה. הרוסים — שכבר השיגו את רוב היעדים שלהם בסוריה — נקלעו לעימות הזה שלא מרצונם, ועכשיו הם מנסים לרדת מן העץ.

    לא חלפו 48 שעות מאז איים משרד ההגנה הרוסי כי לא יאפשר טיסות של מטוסי הקואליציה מערבית לנהר הפרת, והרטוריקה השתנתה. הרוסים נסוגו מן האיום והודיעו כי לפי שעה הם ממתינים לתוצאות החקירה הפנימית האמריקאית לגבי הפלת המטוס הסורי. האמריקאים טוענים שיצרו קשר עם הרוסים כדי שירחיקו משם את המטוס הסורי לפני שהופל. הרוסים מכחישים. עכשיו ינסו לחבר דו"ח שיספק את שני הצדדים.

    בינתיים גם לא חל שינוי בעבודת החמ"לים המשותפים ללחימה בטרור בדרום סוריה, שבהם יושבים נציגים אמריקאים, רוסים וירדנים. רוסיה וארה"ב לא באמת מתכוונים להגיע לקרע מדיני ולעימות צבאי בגלל סוריה. הם בעיקר מנפחים שרירים. גם אם יהיו עוד חיכוכים בגלל צפיפות הכוחות והאינטרסים במזרח סוריה — ספק אם הם יובילו למשבר בין המעצמות. אתמול אף פירסם העיתון "שארק אל אווסט" כי רוסיה, ארה"ב וירדן הגיעו להסכמה על הקמת רצועת ביטחון של 30 ק"מ בגבול ירדן־סוריה.

    מבחינת האינטרס הישראלי, הכאוס במזרח סוריה הוא הזדמנות לשבש את התוכנית ליצירת פרוזדור יבשתי איראני מטהרן עד ביירות. בינתיים פועלים האמריקאים כדי לסכל את הקמתו. אם הפרוזדור יקום בכל זאת, סביר להניח ששיירות הנשק שיעברו בו יהפכו למטרה לגיטימית. ¿

     

    fishmanalex1@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 22.06.17 , 17:30