ביטחון המדינה הוא אחת המשימות העיקריות של השלטון. לצורך מימוש מטרת על זו, הוענק לו כוח עצום – מגופים הרשאים להפעיל כוח (לא אלימות!), כגון הצבא והמשטרה, ועד אמצעים חוקיים רבים ומגוונים, בהם הצנזורה. אולם לנגד עיניו חייב להיות כלל היסוד: ככל שהכוח שניתן לגוף מסוים לצורך מימוש משימתו גדול יותר, כן חובתו להיזהר מהפגמים האתיים ומהסכנות הכרוכות בו מהתעצמות יתר. "כוח מוצדק בלבד" הוא התנאי ההכרחי לקיום חברה של בני חורין.
שתי סכנות אורבות לשלטון, וכבר כתבה עליהן התורה. הראשונה שבהן היא טשטוש בין טובת המדינה לבין טובת השליט – "לבלתי רום לבבו מאחיו" (ספר דברים, פרשת המלך). הפעלת כוחות הביטחון כדי למנוע ביקורת, להסתיר מידע, לחפות על מחדלים, להסיר הצעות אלטרנטיביות, להשתיק אמנות ותרבות או מסורת – היא מעשה שחיתות שלטוני, כיוון שנעשה כאן שימוש במשאב שיועד לטובת המדינה כדי לעטוף את השליט בחומת מגן אסורה. הסכנה השנייה היא סכנת השימוש בכוח החוקי והשלטוני למטרות של הולכת המדינה למחוזות אסורים.
כניסת כוחות שלטוניים למערכות ספרים ועיתונים, החרמת קבצים, חקירות ותשאולים עשויים להיות מוצדקים, אולם אך ורק במצבים קיצוניים ביותר שמתקיימת בהם סכנה מוחשית וממשית לביטחון הציבור והמדינה. כל פלישה כזו במצבים מתונים יותר אסורה מבחינה אתית, והיא ניצול כוח לרעה.
בשל כך, טוב מאוד שמבוטלת בימים אלה פקודת העיתונות, שתצמצם את הכוח לאשר או לשלול קיומו של אמצעי תקשורת בכוחות שלטוניים; בשל כך, השלטון חייב לאפשר תקשורת חופשית לחלוטין; בשל כך, הוא חייב להצדיק כל ניסיון פגיעה בחופש היצירה, כולל זו המכילה ביקורת עליו ומביאה לידיעת הציבור עניינים ודעות שהוא היה מעדיף שיישארו במחשכים; בשל כך, אסור להפעיל את טיעון ה"צנזורה" כשהוא אינו הכרחי באופן מוחלט. אכן קיימת חובת כיבוד השלטון, אך היא אינה סותרת ביקורת נוקבת עליו.
הפלישה להוצאת “ידיעות אחרונות” והחרמת קבצים, היא מעשה קיצוני מאוד, שעשוי להיות מוצדק אם אכן מדובר בסכנה קיצונית לביטחון המדינה. חובת ההוכחה אינה מוטלת על הכותבים – היא מוטלת על מפעילי הכוח. האינטרס הציבורי והאתי העליון הוא חירות היצירה, שמותר להגבילה רק כשמדובר בנזק למדינה, לא לשליט, ולא לשם שימוש במידע שניתן למפעילי הכוח למטרות פסולות.
לכן, ייתכן שהפרקליטות והמשטרה מסוגלות להצדיק את זה – אולם הן חייבות לעשות זאת ציבורית, כיוון שנקודת המוצא היא עמידה בלתי מתפשרת על עקרון חירות המחשבה והביטוי. חשוב להדגיש כי עמידה זו נבחנת לא כאשר נאבקים על הזכות שלך להשמיע את עמדותיך, אלא דווקא כאשר מדובר במי שאתה מתעב את עמדותיו ורואה אותן כמוטעות לחלוטין.
לפיכך, שתי דרכים בלבד עומדות בפני רשויות השלטון: האחת היא להשיב מיד את הקבצים שהוחרמו, לחדול מניצול הכוח למען מטרות שאינן ראויות ולהודות בטעות; השנייה היא להתייצב מול הציבור עם טיעונים המצדיקים את הפעולה החריגה. בכך נגן על הדיון הציבורי ועל בחינה מתמדת וביקורת כלפי הגופים המופקדים על הכוח במדינה, ונחיה בחברה שבה ההתמודדות עם דעות לא נוחות נעשית בשדה הוויכוח הציבורי ולא בשדה הפעלת החוק לשם השתקתן. √
הרב יובל שרלו הוא חבר במועצת העיתונות וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
