מתחת לפרשת יס מסתתר סוד: טלוויזיה ישראלית אינה רווחית. ערוצי כבלים, ערוצים מסחריים, ערוצי אינטרנט/סלולר וערוצים ממשלתיים – כולם ביחד וכל אחד לחוד מפסידים כסף.

יש המנסים להתחמק ממציאות כלכלית עגומה זו ולהתייחס אל הטלוויזיה כאל תרנגולת המטילה עדיין ביצי זהב. מפליגים בגישה זו הרגולטורים, הממשיכים להתערב בנעשה בענף בעוצמות חודרניות שאין כמותן במדינה שבה, כאמור, הטלוויזיה הרב־ערוצית היא טלוויזיה רב־הפסדית. והמצב רק ילך ויחמיר בקרוב, כשפיצולים כפויים יגרמו להחמרה נוספת במצב הפיננסי של כל גוף תקשורת משודרת.

לו נהגו המשקיעים בטלוויזיה מסחרית לסוגיה בארץ לפי היגיון עסקי קר, הם היו מוציאים את (שאריות) כספם וסוגרים את הבאסטה. הם לא עושים זאת גם מפני שנדמה להם בטעות כי בעלות על ערוץ טלוויזיה מעניקה להם כוח מסחרי והילה ציבורית וגם מפני שהפראיירים מתחלפים. המשקיע הראשון בטלוויזיה, שאיבד כבר מיליארד שקלים, מוצא משקיע אחר ומשכנע אותו שההפסד נבע מעלויות הרצה חד־פעמיות ולא יחזור על עצמו. מה שנמחק, נמחק, ומעכשיו בעל השליטה החדש יוכל להרוויח.

הוא לא יוכל. בטלוויזיה פועל במובהק העיקרון של יתרונות לגודל. הפקה של תוכנית יקרה עולה אותו הכסף בין אם היא משודרת ל־100 אלף או ל־20 מיליון מנויים. העלות כמעט זהה, ההכנסות שונות לגמרי. ככל שענף הטלוויזיה יהיה מפוצל יותר ומקוטע יותר ומורכב מחברות קטנות יותר, כך הוא גם יהיה יותר חסר משאבים וחסר רווחים.

התוצאות של דלות האמצעים הכספיים נראות בבירור בפיגור טכנולוגי ותוכני. אין בארץ שידורים HD מסחריים אמיתיים. אין בארץ רדיו דיגיטלי. אין בארץ דיבוב של סדרות לעברית. לערוץ מסחרי יש בדרך כלל כתב אחד ב"אירופה", המשדר מעיר באירופה כתבות על אירועים המתרחשים במדינות אחרות, אלפי קילומטרים ממנו. זה מגוחך, אבל עדיין פחות מגוחך מלוחות השידורים הזרים של ערוצי הכבלים, הכוללים למשל 3 ערוצים רומניים, ערוץ שווייצרי, ערוצים ערביים זניחים ועוד כהנה וכהנה מוזרויות.

לטלוויזיה ישראלית באשר היא הישגים תרבותיים ועיתונאים בולטים, מוכרים בעולם. שימורם ועידודם היה צריך להוביל לקונסולידציה, כלומר לאיחוד של ערוצים וחברות. אך הרגולציה מכתיבה את ההפך, בנימוק של עידוד התחרות. תחרות שסופה הפיכת טלוויזיה ישראלית לטלוויזיה נוסח איטליה.