א־מה־מה זה?

מתחם התקשורת־נדל"ן־פרסום של רמת החייל בת"א היה בעבר מובלעת קולינרית מסעירה, אך בשנים האחרונות השתבש משהו במתחם בכל מה שקשור לבליסה. מסעדות דגל כמו סושי סמבה וסניפי פסטה מיה נסגרו, ובאיזשהו שלב הדרתי את רגלי מהאזור. באחרונה אבחנתי ניצני התאוששות, ובלשכתי התקבלו בשורות על פתיחת מסעדות חדשות, מקווקזית (שאלוט) מהודרת ועד איטלקית (פומו) שמכוונת דווקא ללילה.

העובדה שהחבורה הניצבת מאחורי הצלחת TYO, מהיפניות הטובות בארץ, חנכו לפני כמה חודשים מסעדה יפנית ברמת החייל, הייתה הוכחה נוספת לכך שמשהו טוב קורה שם. למסעדה קוראים AMAMA, ובעוד אחותה התל־אביבית הגדולה יוקרתית ומהודרת, היא נגישה וקז'ואלית. מחיר העסקית נקבע לפני העיקרית. בראשונות כדאי לנסות את פרשנות המקום לאגדשי טופו. אהבתי את החיבור של הטופו עם פטריות הנמקו ופילה החציל. חבל שקוביות הטופו לא היו יותר קריספיות. סלט הקלמרי הדורש עוד 12 שקל יצר משבר: החתום מעלה נישנש בהנאה, בעוד חברתו ד' הפטירה "לא מתעלפת". שנינו הסכמנו להתאכזב מסלט מבולבל ובעייתי של אצות ים ואטריות זכוכית.

בעיקריות באנו מלאי ציפיות לריינבו סלקשיין (84 שקל), קומבינציית הסושי היקרה. החגיגה הייתה חלקית. הסושי אמנם איכותי, טרי וטעים, אבל חסר בו הברק והריגוש שחווינו ב־TYO. באגף האטריות בחנו את השיהו (64 שקל), גיבוב לא מוצלח של אטריות תפוחי אדמה, נתחי אנטריקוט וירקות. ממחלקת הדומברי (קערות אורז) דגמנו את השרימפס בפנקו (64 שקל) שטובל ברוטב קארי יפני. חברתי לארוחה הכריזה "אני לא נוגעת בקארי", בעודה דגה־שולפת את אחד השרימפסים משלולית הרוטב. מנה משביעה ולא מזיקה.

AMAMA מציעה לעובדי האזור אופציית צהריים סבירה ולא יקרה. מאחר שחבורת מקצוענים מנוסה מסתתרת מאחוריה, אני בטוח שאנשיה יסכיתו לביקורות ויעשו מקצה שיפורים.