אחת לכמה שבועות, כעניין של שגרה, צצה לה עוד פרשה שארגון "שוברים שתיקה" עומד במרכזה. הפעם מדובר בעדות פומבית שמסר דובר הארגון, דין יששכרוף, על כך שהוא עצמו, מול עיני חבריו ליחידה, היכה באכזריות פלסטיני חסר אונים.

נניח לרגע לעדות. הבעיה היא שכל ויכוח כזה הופך לעוד קרב תרנגולים בין שמאל לימין. מצד אחד ניצבים ראשי שוברים שתיקה ותומכיהם, ומסבירים שהעניין אינו עדות כזו או אחרת אלא הכיבוש עצמו. דברו על העניין העיקרי, הם אומרים. מצד שני ניצבים אנשי ימין, והם, דווקא הם, דורשים בדיקה של העדויות.

יורשה לי לחרוג קצת משגרת קרב התרנגולים הידועה מראש. יש צדק בטענות אנשי שוברים שתיקה. העניין הוא לא העדות העצמית של יששכרוף, וגם לא חבריו ליחידה שהפריכו מכל וכל את עדותו. העניין הוא אכן "הכיבוש", כהגדרתם של אנשי שוברים שתיקה. אלא שבהנחה שזה הסיפור, ושצריך לסיים את השליטה הישראלית על הפלסטינים, תרומתו של ארגון שוברים שתיקה הפוכה. הארגון הזה תורם להנצחת הכיבוש ולא לסיום הכיבוש.

ומדוע? משום שהארגון הזה לא משניא את הכיבוש, הוא משניא את מדינת ישראל. את עצם קיומה של המדינה. כאשר יהודה שאול, מייסד שוברים שתיקה, מספר לאורחים זרים בישראל על "הרעלה של מערכת המים" בכפר פלסטיני וש"הכפר התפנה מתושביו למשך שנים" – סיפור שלא היה ולא נברא - האם זה מוביל לסיום הכיבוש או להשנאת ישראל? כאשר הארגון מפרסם חוברת כשתמונת מסגד שצה"ל הרס בעזה מתנוסס על עטיפתה, בלי לספר ששני מחבלים שיצאו ממנהרה מתחת למסגד הרגו שלושה חיילים – האם זה מקדם את "סוף הכיבוש"? כאשר מיקי קרצמן ואבי מוגרבי, שניים משלושת חברי הדירקטוריון של הארגון, חותמים על מכתב תמיכה בסנקציות בינלאומיות נגד ישראל – האם זה משרת את ה־BDS או את תומכי הפיוס? וכאשר חבר דירקטוריון שלישי, נעם חיות, מפרסם מאמר תחת הכותרת: "חריג הוא מי שלא מוכן להרוג אזרחים" – מה הוא בדיוק עושה? למי מועיל השקר הזה?

אפשר להמשיך. הרשימה ארוכה. יש עוד ועוד עדויות על מפעלות אנשי הארגון ופעיליו הבכירים, כך שצריך לחזור לשאלה המרכזית: האם הפעילות של שוברים שתיקה ושל ראשיו משניאה את הכיבוש או משניאה את ישראל? האם היא מקדמת את הסיכוי לשלום או את קמפיין ה־BDS? ולא, אני לא פונה לאנשי השמאל הקיצוני. עובדות לא יבלבלו אותם. אני כן פונה לאנשי השמאל ההגון והשפוי והציוני. יש כאלה. הם אמורים להיות הרוב. האם אתם בעד או נגד קמפיין ההשנאה הזה?

זה מחזיר אותנו לפרשה התורנית שלשמה התכנסנו. אנשי שוברים שתיקה טוענים שמדובר ב"חקירה סלקטיבית". לא נכון. בעקבות עדויות שפירסם הארגון פתחה הפרקליטות הצבאית בשמונה חקירות. או־אז, הפלא ופלא, רצו פרקליטי הארגון לבית המשפט כדי לדרוש "חיסיון עיתונאי" על העדויות. אז רגע, הם רוצים חקירות או לא רוצים? לא, הם לא רוצים. הם מחפשים תירוצים. הם חזקים בספינים.

כך שיורשה לי להיות בעד שוברים שתיקה. לא של היום – של ההתחלה. יש עדויות נכונות. יש חריגות, וצריך לחשוף אותן. צריך להעמיד לדין את העבריינים. אבל אנשי שוברים שתיקה עושים הכל כדי שזה לא יקרה. משום שהם הידרדרו למקום אחר. הם לא נגד עוולות, הם לא נגד הכיבוש, הם הפכו לחלק מקמפיין ה־BDS שלא נאבק בכיבוש אלא נגד עצם קיומה של ישראל. זו אולי לא הכוונה של כולם שם. אבל, כמה עצוב, זו התוצאה. √