השנה שעברה היי־ תה קשה מאוד עבור דיוויד שווימר. הוא לוקח ללב נושאים חברתיים באופן יוצא דופן אפילו ביחס להוליווד, וקמפיין הבחירות לנשיאות הוציא אותו מדעתו. "מעולם לא ראיתי שנאת נשים פומבית כזו", הוא אומר עכשיו בטון הבלתי נשכח הזה של רוס גלר. "ממש מלחמה נגד נשים. לא האמנתי שטראמפ בכלל נשאר במרוץ, בטח לא שהוא נבחר, זה הסעיר אותי באופן פיזי ממש. חיפשתי דרך לעשות משהו עם הכעס הזה, ואז קיבלתי מתנה".

את המתנה הזו הניחה לפתחו סיגל אבין. שווימר הכיר את אייקון הטלנובלה בע"מ ב־2014, כשעבדו יחד על פיילוט לעיבוד האמריקאי של 'בלתי הפיך' ברשת איי־בי־סי. הם צילמו את הפיילוט, אבל הרשת החליטה לוותר.

שנתיים אחרי, עברה אבין בתל־אביב את אותו תהליך שעבר שווימר בדירה שלו באיסט־וילאג'. בשלב מסוים כבר לא הייתה מסוגלת להתמודד עם עומס הידיעות על הטרדות מיניות בחדשות. "זה שיגע אותי. אני יוצרת, אני אמורה להשתמש בקול שלי, הייתי חייבת לעשות משהו". אבין החליטה לייצר סדרת סרטוני רשת שימחיזו מקרים של הטרדה מינית, כולל כאלה שנמצאים על מה שמקובל לראות כגבול האפור. היא הרימה טלפונים וכל מי שפנתה אליו הסכים מיד להתנדב. בעזרת הדס ירון, רותם קינן, ליאור אשכנזי, נועה קולר, ירון ברובינסקי ויעל שרוני הפיקה חמישה סרטונים תחת הכותרת 'זה מטריד'.

הסרטון הראשון, 'השחקן', מבוסס על משהו שקרה לה לפני 18 שנה, אז, כמחזאית צעירה, הגיעה לביתו של כוכב מפורסם. "הלכתי לשירותים וכשחזרתי, הוא עמד שם עם הכל בחוץ". המשפט שהשתמשה בו בסרטון, 'תראי מי קפץ לבקר', הוא ציטוט מדויק של השחקן ההוא. לקח לה שנים להבין שזה לא היה סתם קטע קריפי, אלא הטרדה מינית חמורה. בדצמבר האחרון עלו הסרטונים לרשת. מיליון צפיות תוך 24 שעות הפכו את הפרויקט לתופעה ויראלית והביאו את אבין למסקנה שאנשים צריכים לראות דברים מול העיניים כדי לקלוט שמה שנראה להם מובן מאליו, ממש לא אמור להיות מובן מאליו.

חודש אחרי, פנתה לחבר הטוב שווימר והציעה לו להעביר את הפרויקט לאמריקנה. הוא הסכים מיד. הרשימה שגייס שווימר ל־That’s Harassment כוללת בין היתר את סינתיה ניקסון, מייקל קלי, נואה אמריך, קריסטלה אלונזו ובובי קנאוול. גם הם התנדבו בלי לחשוב פעמיים.

אתה בא מתעשייה שהדברים האלה די שגרתיים בה.

"נכון, וזה תמיד הציק לי. יש מנהל אולפן גדול שאני מכיר, שמתעקש לחבק כל אישה על הסט. ישר חיבוק, ואת חייבת לחבק אותו בחזרה. לאורך השנים שמתי לב לכל מיני דברים לכאורה קטנים. אתה כמעט מתרגל לראות את זה. אחת המטרות בפרויקט הייתה לעשות דרמטיזציה של האזורים האפורים שבהם לא ברור מהם החוקים. צריך לדבר על זה עם גברים".

אז מהם החוקים?

"במקום העבודה, בקליניקה של רופא או על סט, באופן כמעט גורף הגבר נמצא בעמדת כוח כלפי האישה. יש גברים שלא תמיד יודעים. בהרבה מקרים גבר מנסה והיא אומרת 'לא' והוא הולך אחורה, וזה בסדר. ויש מקרים שאתה עושה משהו תמים לגמרי ולא מבין איך היא מגיבה".

מקרה כזה התברר לשווימר בצילומים. "אחד השחקנים לקח אותי הצידה וסיפר שלפעמים הוא מחבק נשים על הסט, ועכשיו הוא מבין שאולי הוא לא צריך לעשות את זה. הוא נשוי, בחור טוב, הוא מרגיש שהוא מחבק כי זו משפחה גדולה, אבל פתאום הוא קלט את זה, 'אני לא צריך להניח שהן רוצות חיבוק'. זה עניין של כוח, היא הרי לא יכולה להגיד לו 'לא', הוא כוכב".

אתה מעולם לא חצית את הקו?

"חשבתי על זה הרבה ואני באמת לא זוכר מקרה שבו הרגשתי שניצלתי את עמדת הכוח שלי".

מאיפה באה הערנות הזאת שלך לנושא?

"לכל אישה במשפחה שלי יש סיפור על הטרדה מינית. בצילומים ניסיתי לחשוב איך זה להיות אישה בעולם הזה. נשים כל כך רגילות לעבור את החיים בלי לקבל את הכבוד שגברים מקבלים, עד שבשלב מסוים הן כבר לא מזהות שהן מוטרדות".

אחד הסרטונים הפרובוקטיביים נקרא 'הצלם', ובו צלם, שמגלם בובי קנאוול, לוחץ על דוגמנית צעירה לאונן על הסט כשמסביב עשרות אנשים. "זו סצנה שלא תיראה מופרכת לאף אחד בתעשיית הבידור. כל כך הרבה אנשים ידעו מה קורה עם ביל קוסבי או עם ביל או'ריילי בפוקס ושתקו. נתנו לזה פנים".

* * *

שווימר כבר בן 50. הוא לא נראה ככה, אפילו לא קרוב. נראה כמו רוס פלוס קצת. מי שבשיא תהילת ‘חברים’ ויתר על התפקיד של וויל סמית’ ב’גברים בשחור’, נשוי היום לאמנית והצלמת הבריטית זואי בקמן, ואב לילדה בת שש. שווימר תמיד היה הכי אמביוולנטי מכל אלה שגילמו את החבורה הלבנה ההיא, שאף אחד בה לא באמת עבד ועדיין הם יכלו להרשות לעצמם לגור באפר־ווסט־סייד ולשבת בבית קפה כל היום. היה לו קשה עם התהילה, עם החשיפה, עם הניסיון לא לאבד את עצמו.

יש לזה יתרונות, תודה.

"בוודאי. הביטחון הכלכלי נותן לך חופש לעשות מה שאתה רוצה. לפעמים יותר קל להיכנס למסעדות מסוימות ולא אגיד שלא ניצלתי את זה. אבל כשאני הולך לסטארבקס ועומד בתור, והבריסטה אומר לי, ‘אתה לא צריך לחכות’, זה הופך לרגע מכונן. אם אתה מחליט לקבל את ההצעה ולעקוף חמישה אנשים בתור, מיד קבעת שמגיע לך שיתייחסו אליך אחרת. זה מאבק מאוד קשה, אבל עד היום אני מצליח תמיד לחכות בתור".

כש’חברים’ ירדה מהמסך ב־2004, שווימר כמעט ירד למחתרת. הוא עשה הופעות אורח מפתיעות ב’תרגיע’ של לארי דיוויד, אבל בעיקר ביים סרטים קטנים וניסה להחזיר לעצמו את עצמו. "בשיא ‘חברים’ כל מה שרציתי היה להתחבא. אחרי שהסדרה נגמרה פשוט ברחתי מכל זה, אבל זה לא נגמר ואני מניח שלא ייגמר".

בשנה שעברה היה שווימר מועמד ל’אמי’ על תפקידו כרוברט קרדשיאן, החבר הטוב של או־ג'’יי סימפסון, שנאלץ להתמודד עם ההבנה כי האיש הנערץ עליו הוא אכן רוצח. ‘או־ג'יי, סיפור פשע אמריקאי' החזיר את שווימר היישר למרכז תשומת הלב. הוא אהב את הפרגון המקצועי ושוב שנא את אור הזרקורים.

אז תן לי להרגיז אותך עד הסוף. יהיה איחוד של 'חברים'?

שווימר משחרר צחוק רוס גדול ואומר, "כולנו נהיה על כיסאות גלגלים ועדיין ישאלו אותנו את זה. היינו עשר שנים על המסך מדי שבוע, אנשים חשבו שאנחנו באמת הדמויות שגילמנו. היה לנו מזל גדול להיות חלק מזה ואני מאוד גאה בסדרה, אבל אני לא חושב שמישהו מאיתנו מתגעגע לזה עכשיו".