שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלחנן ניר
    7 לילות • 27.06.2017
    גוש אמונה
    עד שחזר לחיק החמים של הבורגנות החרד"לית ניסה אלחנן ניר לשבור כל מסגרת אפשרית: הוא יצא לטיול ארוך בהודו, נדד בין מיטות של חברים, וחיכה עד גיל 26 בשביל להתחתן. עכשיו הוא מוציא רומן ביכורים שלא חושש להתמודד עם מיניות, גוף והשיגעון שבחוויה הדתית
    יוני ליבנה | צילום: יונתן בלום

    אלחנן ניר זוכר את המורים בישיבה מדברים בלחש על אחד התלמידים. מי שיהפוך אולי לגדול הדור, ללמדן בעל שיעור קומה היסטורי. "הוא כבר התחיל לאמץ את התפקיד הזה, היו לו פאות, והוא היה מתפלל כמי שציפו ממנו לגדולות", הוא נזכר, "אבל פתאום יום אחד הוא נעלם. היו מספרים עליו אגדות: שהוא הלך לחוף הים בתל־אביב ולא חזר. לא מזמן שמעתי שהוא כנראה נבלע בחיק הבורגנות הדתית. הפך לעוד בעל בית. נורא מאכזב, לא? הייתי רוצה שהוא יישאר בחוף עד סוף החיים".

     

    בניגוד לתלמיד הישיבה שנמלט מהעולם התורני לחוף, ניר עצמו (36), נשוי ואב לארבעה, מעורב מאוד בחיים, עם רשימת הישגים מרשימה לזכותו: משורר זוכה פרסים, עורך וכותב של ספרי עיון ומחשבה דתית, רב ומחנך בישיבה, עורך מוסף השבת ב'מקור ראשון'. שם בולט בזרם אליטיסטי־אלטרנטיבי בציבור חובשי הכיפות שמבטא ומקדם רוחות של שינוי בתרבות "בית המדרש": היפתחות לאמנות על סוגיה, לתורות רוחניות ממזרח אסיה, לשיח ניו־אייג'י, קבלי־ספיריטואלי.

     

    קל להתרשם מהשקפת העולם הסדורה שלו בקשת של נושאים אמוניים ותרבותיים. אבל האוטוסטרדה הרהוטה של רעיונות ואנקדוטות מאיטה כשהוא מתאר את עצמו כאיש צעיר, מבולבל, שחוזר לישראל מהודו בתחילת שנות ה־20 לחייו, נוחת לשנת נדודים בין חברים, עובר בין מיטות. לעיתים כאורח לא מוזמן שמתגנב לישיבה אקראית בכניסה לירושלים, מחפש קורת גג זמנית ומקום לינה.

     

    ניר, שגדל בירושלים ובהתנחלות מעלה מכמש, משתייך כהגדרתו מבחינה אידיאולוגית לקוטב החרד"לי של המגזר, מקפיד על אורח חיים אורתודקסי־תורני. "אבא שלי רב, ואני מגיע ממשפחה רבנית. בחברה שאני בא ממנה לא יוצאים לטייל בחו"ל ובטח שלא בהודו, ארץ של עבודה זרה, לכאורה. יש חשש להתרופפות רוחנית והלכתית בנסיעה כזאת. מה בדיוק אפשר לאכול מבחינה כשרות? אתה פוגש בנים ובנות מחוץ למערכת המוגנת של הישיבה והצבא. הנסיעה להודו היא הכרזה שאומרת: אני לא בסיפור".

     

    רומן הביכורים של ניר, 'רק שנינו' (הוצאת הספרייה החדשה), מתמקד במשפחה מרקע דומה לשלו, שכל אחד מבניה מכריז בדרכו: אני לא בסיפור, לא חלק מהמסגרת הגדולה והמחייבת, ומתרחק ממסלול חיים שהיה אמור להצטיין בו. "זאת משפחה שבורחת מבשורה, משפחה של יונה הנביא", הוא אומר.

     

    בניגוד לצורת הדיבור המפויסת, הכמעט ייצוגית שמאפיינת את ניר - הוא מאפשר לגיבור הרומן, יהונתן, לשלוח חיצים רעילים לעבר רעיונות, עמדות והשפעות תרבותיות שאמורים לאפיין אותו כאיש ספרות וכמורה. עד סוף הרומן, ניר מאלץ את יהונתן - "מורה צעיר ובינוני בתיכון בינוני" שאשתו עומדת ללדת את בנם הבכור - לטעום מהדבר האמיתי: שבירת מסגרות, סערת נפש חסרת שליטה, ניסיון ממשי להחריב את האפשרות לחיים בריאים ויציבים.

     

    "השיגעון", אומר ניר, "מצליח לנער כל הזמן את המובן מאליו. את הבורגנות הקטנה שרובצת בתוך כל אחד, ודאי בחברה שעגנון תיאר כמי שנמצאת במצב של צבירת נכסים כפולה - בעולם הזה ולקראת העולם הבא. הגיבור שלי בורח מהישיבה, מהחלום להפוך ללמדן הגדול של בית המדרש. במקום להישאר לצד אשתו בחיים הזוגיים הבטוחים והמסודרים שהיא מבטיחה לו, הוא בוחר ללכת בכיוון המנוגד, לעבר השיגעון. יש משהו בשיגעון שמזכיר לנו שהעולם בנוי על מצבורים של זבל ותוהו, כמו שהגמרא אומרת, יש לו יכולת לאתגר את הקיים. שני סיפורים מנסים לכבוש את הגיבור ולהשתלט עליו. וככה זה: אנחנו לא יכולים לחיות עם סיפור אחד שמגדיר את כל הביוגרפיה שלנו - אבל במאבק בין הסיפורים הסותרים שאנחנו מספרים על עצמנו, נוצרים חיים, אפילו יצירה".

     

     

    השיגעון ב'רק שנינו' הוא לא רק דימוי או משל קיומי. הוא כתם ממשי, מטען גנטי, שהגיבור נושא איתו כבחור רווק, כמועמד לנישואים. זיכרון הדייט התל־אביבי עם מי שתיעשה לאשתו מתואר כמעט כיציאה מהארון: הגיבור מתאר את משפחתו בצל מחלת הנפש של אחיו, את ההיסטוריה המשפחתית שכוללת שכול, משבר, שינויים חדים.

     

    גם אתה הסתובבת עם תחושה דומה של מטען משפחתי כבד, עם פחד להצטייר כסחורה פגומה מבחינה זוגית?

     

    "התחלתי לצאת עם בחורות בגיל 21. התחתנתי בגיל 26 שנחשב לגיל של רווק מופלג. רוב החברים סביבי כבר היו נשואים, פלוס ילדים. האם רציתי להיות נשוי? רציתי ולא הייתי. אני זוכר את עצמי מסתכל על עצמי מהצד בגיל 26 ואומר לעצמי, וואו, אני בעצם בן 40. אני יכול כבר, כביכול, להתחיל ללמוד קבלה, חסידות. אבל גם הלימודים האלה לא בדיוק עזרו".

     

    לפני הנסיעה להודו ניר למד ב"מרכז הרב", מהישיבות המובילות בעולם הדתי־לאומי. ב־13 השנים האחרונות הוא קשור לישיבת 'שיח יצחק' השוכנת ביישוב אפרת שבגוש עציון ומזוהה עם שיח אחר, פתוח יותר מבחינה תרבותית. לימודים תורניים ששואבים השראה גם מתורות המזרח ומפילוסופיה מערבית בת זמננו, יוצרים במבט חיצוני רושם אליטיסטי. ישיבת בוטיק. "אבל אז, בתחילת שנות ה־20 שלי, כרווק, להיות מזוהה עם מרחב רוחני כזה לא היה בדיוק מטבע עובר לסוחר. למה זה מרתיע? כי זאת זהות דתית מסובכת, מורכבת. אתה מוכן לשאול שאלות, ואין לך תשובות בהכרח. יש בך פחות להט, והאידיאולוגיה היא לא מה שמניע אותך. אז לא צריך אותך".

     

    לא צריך?

     

    "היום, ברוך השם, נוצרה קהילה עם הקשר תרבותי כזה, שאליה אני שייך. אבל אז, התלמידים שם נחשבו לאנשים מיוסרים, מסובכים, שהם לא חלק מהבשורה, מהאידיאל הדתי־לאומי הרחב. הם לא יהפכו, נגיד, לחברי כנסת. להתחתן עם מישהו כמוני, אז, נתפס כנישואים לבנאדם שלא יקים יישוב חדש ביו"ש, ומצד שני, גם לא יהיה בורגני מסודר. אז למה לעשות את זה? עם חיפושים פנימיים לא הולכים למכולת. בתקופה שלי, כשעוד היינו עשרה אנשים בשיעורים, לא היו הרבה בחורות שרצו לצאת עם בחור מישיבת 'שיח'. זה גם לא היה בדיוק החלום של אשתי".

     

    אשתו של ניר, שרה, מורה באולפנה, היא בת משפחת אלון, שם מוכר במגזר (אמה היא הסופרת אמונה אלון). הם הכירו דרך אחיה הגדול, שהיה חבר של ניר. "למדנו יחד בישיבת שיח. אחרי לבטים, פשוט הלכתי לאחיה ואמרתי שאני רוצה לצאת איתה".

     

    כמו הגיבור יהונתן, גם ניר מספר על סמליות קודרת ברקע הקשר שלו עם אשתו, בראשית היחסים ביניהם. "ישבנו בשכונת עין כרם, שזה המקום האהוב עליי בעולם, וסיפרתי לה על שני בתי הקברות שהייתי בהם באותו שבוע. זה היה כרטיס הכניסה שלי: הייתי באזכרה בקבר של הרבי מבעלז - למשפחה שלי יש שורשים בחסידות הזאת - ומשם המשכתי להלוויה של אורי גרוסמן, הבן של דויד גרוסמן, שנהרג במלחמת לבנון. מאוחר יותר שרה אמרה לי שבאותה שיחה היא הבינה שאני האדם הכי חרדי והכי חילוני שיצא לה לפגוש". כעבור כמה חודשים הם נישאו.

     

    כשהיה בן 22, אמו של ניר נפטרה. "הניסיון לכתוב הוא בסך הכל ניסיון לשים פלסטר על הזרם הנורא הזה של היתמות, של הבדידות, של הגעגוע", הוא אומר. "מחלת הסרטן של אמא שלי מלווה אותי מגיל 14. גם זה פגם שהרבה בחורות היו מוותרות עליו. כן, יש תמיכה מהקהילה, אבל מי רוצה להתיידד עם פצע, עם אסון? רוב האנושות מעדיפה לעשות סביבו עיקוף. למה? זה סיבוך, זה כאב. כל חברה - לא רק החברה שאני מכיר - מקדשת נורמטיביות. פה יש לך פצע שיושב בסלון".

     

    ברומן, בת הזוג של הגיבור מקבלת רגליים קרות לפני שהם מתמסדים. במציאות, ניר החליט לנסוע להודו כשכבר היה מאורס. "בשביל זה כותבים ספרים, להפוך את היוצרות. אבל כן, המתנה שלי היא שנפגשתי עם מישהי שאני יכול להביא את עצמי מולה באופן מלא. שרה הגיעה מבית מלא סובלנות, מלא אמנות ואמון באדם. הקומפלקס הזה שנקרא 'אלחנן ניר' עניין אותה, והיא יכלה להתאהב באדם כמוני".

     

     

    אנחנו יושבים בגן ציבורי בקריית מנחם, השכונה שבה ניר מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו וארבעת ילדיהם. הוא הספיק לעבור כמה גלגולים מאז שנדד בין חברים או התנחל בלי הזמנה בישיבה. לפני ירושלים, הוא ואשתו גרו בקרוואן, צמוד לישיבת 'שיח יצחק' באפרת. המעבר לירושלים, הוא אומר, שיקף רצון לשינוי, להתרחק מהחיים במחיצת אנשים עם רקע תרבותי ומעמדי זהה לשלו. "רציתי לגדל את הילדים במרחב שיש בו את עם ישראל על כל זרמיו. יש כאן בשכונה הרבה עולים, בעיקר מאתיופיה, ומעליות קודמות, מרוסיה, מפרס, ממרוקו ומרומניה. יש משהו בלתי אמצעי במפגש עם האנשים כאן, שרובם כנראה לא ישמעו או יקראו את הרומן שלי".

     

    הרומן הזה מצטרף לכמה וכמה ספרים מהעשור האחרון שמזכירים גלגול חדש של הרומן הקיבוצי. כותבי פרוזה (ושירה) בני המגזר הדתי בהווה או בעברם, גברים ברובם (יאיר אסולין, יאיר אגמון, יונתן ברג, יותם טולוב) מתארים בעין ביקורתית, לפעמים בסגנון אוטוביוגרפי במוצהר, את חייהם של צעירים חובשי כיפה, את הקונפליקטים הפרטיים והעקרוניים של התבגרות בצמוד לקוד נוקשה של צבאיות, דתיות, לאומיות, משפחתיות. מפתחים מכיוונים שונים, מעמדות פוליטיות שונות, סיפור התבגרות והתפכחות שמבוסס על התבוננות ריאליסטית, סאטירית, בחברה שבה גדלו, בתחומי הקו הירוק או בשטחים.

     

    הרומן של ניר, יותר מאחרים, מושפע באופן עמוק מהגות אקזיסטנציאליסטית, משילוב של תורות פסיכולוגיות, חסידיות־ברסלביות ומזרחיות. מצד שני, במקביל ללינגו החסידי והקבלי שמאפיין את הדמויות, הספר מזכיר את המקום שתפסו בעשור האחרון יוצרים דתיים בתחומים שונים: בטלוויזיה, בקולנוע, במוזיקה. לא פחות מ'בנות' של לנה דנהם - גם הם למדו להתייחס בשיא הרצינות ובשיא האירוניה לשאלות של זוגיות, מיניות והגשמה עצמית.

     

    ניר קושר את התופעה הזאת לתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף. "היא הראתה ש'פשוטים הדברים, ומותר לאהוב'. מותר לדבר בשפה אחרת. מה התברר? שברנו את החלום של ארץ ישראל השלמה ולא קרה שום דבר. לא הגיע שלום, ולא הגיע משיח. כלום. אז מה קורה עכשיו? משהו בקריסה שההתנתקות מייצגת מאפשר לשפות אחרות, פחות אידיאולוגיות, להיות משמעותיות".

     

    קרה כביכול הדבר הנורא ביותר, ובכל זאת השמיים לא נפלו?

     

    "השמיים לא נפלו. ומסתבר ש'הוא' לא בהכרח מצביע למפלגה שחשבו שהוא חבר בה. ואז אתה מתחיל לשאול: איך אני מתמודד עם זה שיש אלוהים שלא עובד אצלי? ברמה הכי קיומית ופשוטה. זאת שאלה שמייצגת התבגרות. אחת התגובות היא היפתחות ליצירה אמנותית בכל התחומים".

     

    מצד שני, השיח הציבורי והמציאות הפוליטית בישראל נעשו הרבה יותר אלימים.

     

    "אלה זרמים שעוברים בציבור הישראלי הכללי, ולא זהים בהכרח למה שקורה בחברה שבה אני גדלתי. השבירה כביכול של הציבור ימינה, העובדה שיש פה ראש ממשלה חדש שקוראים לו אורן חזן, מאפיינות דווקא את הציבור הלא־דתי. הציבור הדתי־לאומי שהיה אמור להיות בראש החץ של תהליך כזה - דווקא אצלו נובטת האמנות, אצלו מופיעה טולרנטיות תרבותית. חלקים בתוכו מוכנים לספר סיפור חדש. גם בעולם הרחב חוזרים לפרטיקולריות ויחד איתה לקפריזיות, לשפה של אלימות שנשיא העולם החופשי הוא המייצג הנאמן שלה. את השם 'טראמפ' אולי לא כדאי לי להזכיר. לך תדע מה יהיה בעתיד, עדיף להיזהר".

     

    בדיחה טובה.

     

    "בתוך העולם הדתי יש תנועה הפוכה למה שרואים בתרבות הכללית. יש הידברות בין־דתית שמערבת יהודים ומוסלמים. הייתי מעורב במפגשים בין רבנים מביתר ומגוש עציון וראשי חמולות ואימאמים בחברון. זאת לא שמאלנות בעיניי. זאת יכולת ראייה מורכבת - שאתה יכול למצוא בשפה של אנשים כמו נתן מאיר, שאשתו דפנה נרצחה בפתח הבית שלהם על ידי מחבל, אבל הוא לא מדבר בשפה של נקמה ושל שריפת הכפר הפלסטיני, אלא דווקא על ההחלטה שלו להמשיך להיות בקשר עם אנשים מהכפר הזה, לפגוש ולהיפגש. זאת שפה שדווקא הדתיות מאפשרת אותה. אם הסכסוך הוא דתי - אולי הפתרון שלו יהיה פתרון דתי.

     

    "הדור שלי, בניגוד לדור של ההורים ושל הרבנים שלי, נפתח לאופציות חדשות: לאפשרות לחיות בתוך שבר, בתוך אבסורד, בתוך מצוקה, בתוך תהום. האידיאולוגיה משטיחה את המצוקות האנושיות, התיאולוגיות והאמוניות. היא מכריזה שיש פה משימה אדירה ואתה צריך לשים את עצמך תחת הגלגלים שלה".

     

    אתה משלם מחיר על השאלות האלה?

     

    "אני מפרסם חומרים שלא פשוט לתאר אותם. ואנשים לא מסכימים איתי, עדיין. גם היום, כשסדנאות על מיניות וזוגיות בהקשר דתי נפתחות תחת כל עץ רענן - לא פשוט לכתוב על הגוף, על השיגעון. ב־2011 עוד יכולתי לקבל צעקות בטלפון מרב שהתרגז על ספר שלי שקישר בין ספר קודש להצעה בודהיסטית: 'אנחנו מכניסים אותך לבית המדרש, ואתה מכניס לתוכו סוס טרויאני'. פעם פירסמתי שיר שמתאר ריצה מטורפת של ברסלבר בשכם. מישהו צילם והדפיס אותו בכל תחנות האוטובוס ביהודה ושומרון. כאילו להגיד: 'הנה, מתנחלים נינוחים, תלמדו קצת טירוף, רוצו לקבר יוסף'. קרוב משפחה מבוגר התקשר ואמר לי, 'צריך להכניס אותך לכלא על שיר כזה'".

     

    ומה ענית?

     

    "אמרתי שאני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית. אבל גם הבנתי אותו, שיש משהו בתביעה הזאת לטוטאליות, לטירוף, לקדושה, לתפילה, לאלוהים - שלא היה בדור הקודם. ברגע שאתה מתייחס לאלוהים בהקשרים של שפה אינטימית, אתה מרעיד את כל המערכת הנורמטיבית של הציונות הדתית. אמרתי לקרוב המשפחה הזה שיש בשיר הזה הצעה רוחנית. שהדת יכולה להיות גם סוערת, שיש בה גם אלמנטים של טירוף, שאני חייב אותם בחיים שלי. והוא אמר, 'על זה הייתי נותן לך עוד שנה בכלא'".

     

    הוא לא צחק?

     

    "לא. חוש ההומור מגיע יחד עם אמנות, עם הספרות והשירה. ההומור הוא חלק מההיפתחות למרחבים אחרים. מצד שני, זאת המתנה שמביאה ההלכה לעולם שלנו: יש קירות. בלעדיהם, אין לך במה להתנגש. אין לך עם מי לדבר".

     

    הספר שלך לא בדיוק מחמיא לאנשים בני גילך.

     

    "אני מסתכל על החברים שלי ושואל, מה קרה לחלומות שהיו לי ולחברים שלי בגיל 17? החלומות להפוך את העולם, להביא איזו בשורה לקיום האנושי? למה בגיל 30 אנשים מוותרים על הכוח והעוצמה של הסתערות על החיים?"

     

    אף אחד מהאנשים שגדלת איתם לא הגשים את השאיפות האלה?

     

    "אולי בצלאל סמוטריץ', שלמד איתי בישיבת מרכז הרב. את החלום שלו הוא הגשים, בוודאי".

     

    ולחלופין את חלום הבלהות של חלקנו.

     

    "גם זה תפקיד שדורש מיומנות". •

     


    פרסום ראשון: 27.06.17 , 08:43