אני ברוגז עם תחנת רדיו. לא חברים ולא משחקים. בועז כהן, שדרן 88fm האהוב עליי, הודיע על התפטרותו השבוע, ותיאר כי הנהלת תאגיד השידור החדש לא איפשרה לו לערוך את התוכניות שלו באופן עצמאי. בהנהלה יושבים אנשים כמו אלדד קובלנץ, שהביא את הפלייליסט לגלגלצ, אדם שכנראה מאמין מאוד בפורמטים. לפי השיטה בונים רשימת שירים שהפופולריות שלה מוכחת, מצמידים אליה שדרן, ומתזמנים שעה עד לצומת.

בגלל השיטה הזו עברתי כמו רבים אחרים ל־88. נמאס לי לשמוע שוב ושוב אותם שירים בסדר שונה; נמאס לי משדרנים שאין להם שום דבר לומר מלבד "שתהיה לנו האזנה נעימה", המקבילה הרדיופונית לשבועת המלצרים "טעים לכם? הכל בסדר?" ברגע שמנהלי התחנה הניחו לכהן לעזוב, הם זרקו אותי. זו ההרגשה. כי היחס של מאזין לרדיו הוא לא ספציפי לתחנה, ואפילו לא לקו מוזיקלי. הקשר הוא אישי. זה בינך ובין האדם עם המיקרופון והאוזניות והבחירות המוזיקליות שנובעות מכל מי שהוא, והחיבורים שהוא עושה, והכמה מילים שיש לו לומר מדי פעם. זה הכל.

בשביל לשמוע מוזיקה כיום, אני לא צריכה תחנת רדיו. יש לי 7,000 שירים מעולים בפלייליסט ביוטיוב, ושירותי סטרימינג נוחים - מאפל מיוזיק וספוטיפיי, דרך אלה שמציעות חברות הסלולר המקומיות. באמת שלא צריך שום דבר אחר. אם אני מכוונת לתדר מסוים, זה כדי לשמוע אדם מסוים. את הדבר המסוים שהוא עושה. גדעון הוד שדרן קול המוזיקה (לחובבי מותחנים אני ממליצה על החידון המוזיקלי בהגשתו בימי חמישי בצהריים), אליקו, דידי הררי, קרן נויבך, קוטנר. וגם טל ואביעד או טייכר וזרחוביץ' - שאנשים טורחים לשמוע בפודקאסטים אם פיספסו. כל אחד מהם בלתי ניתן להחלפה.

זה מאוד ברור במקרה של שדרני אקטואליה, או מגישי תוכניות סאטירה, ויותר חמקמק במקרה של מגישי תוכניות מוזיקה. אבל זה אותו דבר. כשאני פותחת רדיו אני לא רוצה לשמוע שירים, אלא את השדרן. את מה שהוא בחר וסידר ואת החצי הרהור שפיזר בין שיר לשיר. ואני רוצה לגלגל עיניים ולהסתלבט על ההרהור הזה, ואחת לחמישה הרהורים להיעצר ולקחת את הרגע איתי. יש משהו פרטי לגמרי בין מאזין לשדרן. אלה לא רק הקטעים המשודרים אלא האווירה שהם משרים בקולם, בחיתוך הדיבור, שגורמת לי להרגיש שהכל יהיה בסדר כשאגדל. כשלוקחים לנו את זה, העלבון הוא לא רציונלי, אלא אישי.