דוד דביר לא ישכח את היום שבו הגיע, יחד עם אשתו, לחזרות של להקת המחול בת־דור שבה רקדו בשנות ה־70. את העניינים ניהלה ביד פלדה ג'נט אורדמן, בת זוגה של הברונית בת שבע דה רוטשילד שהקימה עבורה את הלהקה. "הן חיו בווילה גדולה באפקה, עם בריכה. בלי ילדים, רק כלבים", מספר דביר. "לכן היה מותר להביא כלב לחזרה, אבל לא ילד. יום אחד באנו עם הילדה שלנו, בת חצי שנה, והברונית שאלה, 'של מי זו, מה היא עושה פה?!' אמרנו, 'אין לנו מטפלת והיא תהיה בחזרה'. הברונית אמרה, 'לא מקובל עליי, קחו אותה הביתה!' אמרתי, 'מה קרה, כלב מותר וילד אסור?' באותו יום התפטרנו".
ברבורים שחורים?
"הם הציעו לנו דירה, מכונית, מטפלת - רק שלא נעזוב. 'בת־דור' הייתה בית משוגעים, משמונה בבוקר עד שמונה בערב. אין חיים. ואנחנו אנשים שאוהבים עבודה, משמעת וסדר".
וסדר ומשמעות מתחילים בבית. או בפנימייה, כמו במקרה של המנטור הקשוח והקפדן של 'רק רוצים לרקוד' (שמשודרת בשידורי קשת, ערוץ 2, בימי שני ושלישי).
דביר, 68, נראה צעיר מגילו ב־15 שנה לפחות. הוא בן להורים "בוגרי שואה" כהגדרתו. "הם הכירו במחנה המעפילים המגורשים בקפריסין. אמא שלי יצאה באלונקה ממחנות ריכוז, אבא שלי היה במחנה עבודה. לא הסתדרו ביניהם, תמיד האשימו את המקום". אחרי שעלו ארצה, עבד אביו כסנדלר ופקח עירוני ואמו הייתה חברת קיבוץ. "הייתי ילד מוזר. מטפס על העצים, אוכל פירות בוסר. לימודים לא היו בראש מעייניי". כשהיה בן שבע התגרשו הוריו והוא נשלח עם אחותו הבכורה לפנימייה בכפר הנוער ניצנים. "ביום הראשון בפנימייה בכינו נורא, אבל הבנו שאין לאן לברוח. קלטנו את החשיבות של המשמעת. אם לא תתארגן ותסתגל, תלך לאיבוד. מאז ועד היום, כל החיים שלי הישרדות. בפנימייה, בצבא, בלהקות המחול. אם ייקחו אותי כסלב ל'הישרדות' אהיה שם נהדר. אוכל צמחים ואשתה מים מבאר עכורה".
הישרדות דור 2?
"זה גנטי: אמא שלי ממושמעת, מסודרת, מאורגנת טיפ־טופ. פולנייה מהספרים. אני לא סבלתי מהפוסט־טראומה שלהם. הם לא סיפרו לנו שום דבר, אפילו לא דיברו יידיש, וזו שפה נהדרת. רק כשהנכדים עשו את העץ המשפחתי, הם התחילו לדבר. קודם בפניהם, אחר כך מולי. שאלתי על דברים קונקרטיים: יחסי מין, חיי חברה, אוכל, שינה, עבודה".
בסוף התיכון הוכשר כמורה לחינוך גופני. "המורים אמרו שריקוד זה לא מקצוע, אבל הריקוד זרם אצלי בדם. לפני הצבא לקחתי שיעורי בלט עם בנות שמונה־תשע. חוויה מאוד מוזרה - טייצים ונעלי בלט. הרגשתי ווירדי מאוד. אחרי חודשיים עזבתי".
איך ההורים הגיבו לריקוד?
"לא תמכו בכלל. אבא שלי ראה אותי פעם אחת מופיע על הבמה ונרדם. הם בעצמם היו רקדנים נהדרים, רקדו ריקודים סלוניים נורא יפה".
הוא התגייס לצנחנים ב־67' לאחר מלחמת ששת הימים. עבר את מסלולי הפיקוד בהצטיינות וסיים קורס קצינים. "מסדרים? הייתי ראשון לפני כולם. כצנחן הייתי בתעלה, במבצעים, במארבים. לא ראיתי את הבית חודשים. סכנות חיים, במיוחד בסואץ. ירי מהמצרים, עלינו על מוקש, נפצעתי בלחי מריקושטים במהלך אימון בשטח בנוי. הצבא בשבילי היה נהדר. חשבתי על קריירה צבאית, מאוד התאים לי המשמעת הסדר, הארגון. אחותי הייתה בקבע 25 שנה".
איך הם התייחסו לקצין הרוקד?
"לא צחקו עליי, הייתי חייל מצטיין. רק כשביקשתי מהמפקד שלי, אלוף משנה, ללכת לרקוד כל יום אחרי הצהריים, הוא שאל אותי, 'מה זה ריקוד?' אמרתי, 'אני חייב לרקוד', אז הוא אמר, 'תעזוב את הצבא'. עברתי בסיס והמשכתי לרקוד בערבים".
בבת־דור שולב עם ילדים בני שמונה ואז התקדם וזכה למלגה. באותה שנה לוהק כרקדן לסרט 'ישו כוכב עליון' שצולם בארץ. "הייתי בשוק, הפקה הוליוודית. קיבלתי ארון שלם עם בגדים במידות שלי. ספר צמוד. כל יום גילחו אותי אחרת".
באחד מימי הצילומים הגיעה רקדנית מהבלט הישראלי בשם רחל לאתר כישרונות צעירים. "ראיתי אישה מדהימה, ואמרתי, 'היא תהיה אשתי'. כשנגמרו הצילומים טילפנתי אליה, היא הזמינה אותי לבלט הישראלי ולמחרת עברנו לגור יחד. התחתנו לאחר שמונה חודשים, ואנחנו נשואים מאז - 44 שנים".
איפה שנות ה־70 הפרועות תפסו אותך?
"לא גידלתי שיער, זקן. לא סמים, לא סיגריות. לא אהבתי את אלביס. תגיד לי גואה, לא יודע מה זה. אני לא איש של בטן גב, חוף, משקה ובלוף. פעם אחת לא הייתי במועדון לילה. נגמרה ההופעה, הולך לישון. הבמה היא המבצר שלי".
הם עברו ללהקת הבוגרת של בת דור ואז לבת־שבע ולאחר שאשתו נפצעה בברכיים, הפסיקה לרקוד. בינתיים נולדה להם עוד בת. דביר רקד בלהקה 15 שנים, מתוכן שבע שנים שימש גם כמנהל אמנותי. "לא ראיתי עצמי כמורה של להקה, הרגשתי שאני גננת מטפלת. מי הגיע, מי לא. סדרן. זה לא איתגר אותי. רציתי לעבור לחינוך, ואז הגיעה הצעה מבית ספר תלמה ילין לנהל את מגמת המחול. עבורי זה היה ייעוד".
את המחליף שלו אין צורך להציג. "אני זה שהבאתי את אוהד נהרין", הוא אומר. "לידר, כישרון יוצא מן הכלל".
בתקשורת אוהד נהרין מצטייר כמי שחולל את מהפכת הריקוד הגדולה בישראל, כשהקהל של בת־שבע היה מבוגר, וכל העסק קצת חובבני.
"ממש לא נכון. היה קהל נהדר, מאות מנויים, הלהקה סיירה בכל העולם ופירגנו לה. שגרירה נהדרת יחד עם הפילהרמונית. אין מדינה שלא היינו בה".
על מה שקורה עכשיו בלהקה יש לו ביקורת למכביר. "בת־שבע הפכה ללהקה של אוהד, עם העבודות שלו בלבד. היו דברים נהדרים ואוהד הוא גאון, אבל אז הם התחילו עם הגאגא הזה".
מה רע בשפת הגאגא?
"זו לא שפה, זה סוג של אימפרוביזציה מודרכת. אם תיקח שיעור גאגא תבין - כל אחד יכול לעשות. מה זה שיעור גאגא? שיעור עם עצמך בערך, אימפרוביזציה מודרכת שיכולה להיות נפלאה, אבל רק כתוספת. כחוג. אני לא יכול ללמד גאגא, זה מיותר. זה סוג של עבודה שאוהד מצא לעצמו בגלל פציעה שהייתה לו בגב, כמו הסיפור עם ג'וזף פילאטיס. ריפוי דרך תרגילים. היום זה עסק גדול שמגלגל הרבה כסף. אני לא נגד זה, אבל זה לא בונה רקדנים".
באיזה מובן?
"כל הרקדנים של נהרין באים מהתחום של קלאסי־מודרני עם טכניקה חזקה. הם עוברים חוויה של גאגא - נגמר הקלאסי־מודרני".
זה עובד, לבת־שבע יש לא מעט יצירות מופת.
"לפעמים זה נפלא ולפעמים בעייתי. קשה לי לראות ערב שלם של גאגא, זה לא מתפתח, נשאר באותו מקום. 'החור' היא מאסטרפיס, עוצר נשימה, כל השאר מאוד לא לעניין. נכון שכל ריקוד נקרא בשם אחר והמוזיקה המעולה שונה, אבל למעשה זה אותו דבר. לא הטעם שלי".
* * *
ב־23 השנים האחרונות הוא מתמקד בניהול מחלקת המחול בתלמה ילין. שם עוצבה תדמיתו כאיש נוקשה, חסר פשרות. אירה ויגדורצ'יק, גרסת המחול המודרני. "אומרים שאני קשה, פוגע בילדים בהערות שלי, דורש רזון ומשמעת בלתי אפשרית. הכל שקרים. שימותו הקנאים".
איך נבנתה התדמית?
"החלטתי שמהמגמה שלי אוציא רקדנים מקצועיים. כדי להגיע למקצוע, אין ויתורים. אין ליד. אין בערך. אתה רוצה להיות כאן? אלו התנאים שלי. לא מתאים לך? אל תבוא לפה".
אומרים שזה דור מפונק.
"אפשר להתבגר אחרת. לא חייבים לעשן חשיש, לא חייבים לקחת ספידים ולא חייבים לברוח לאילת. בחופש צריך קורס קיץ, חדר כושר, לשחות ולא לוותר. מה שאני דורש מעצמי אני דורש מהם. הגוף לא זוכר, בייחוד בגיל התבגרות כשההורמונים צפים והציצי גדל והאשכים גדלים. תזונה נכונה, עבודה קשה. בלי נוקשות הרקדנים ייראו כמו מתנ"ס בעזה".
מה?!
"אני מסתובב בארץ. עולים לבמה כל מי שיש לו שתי רגליים, כל מיני נצנצים ומצנפות על הראש ומוזיקת היפ־הופ. לא יכול לראות. יוצא מהאולם באותה שנייה. זה זלזול במקצוע שלי! יש לי את האג'נדה הישנה - ביקורת עצמית וגם על הילדים שלי שרוקדים. אני מגן עליהם בהתאם. אתן להם בראש אם צריך וגם אחמיא. לא יותר מדי".
היו פעמים שהצטערת שאמרת משפט פוגעני לנער או נערה?
"לא ממש. אני רוצה להגיד לך שבמשך כל ה־28 שנים בתלמה לא פיספסתי אף אחד. כל מי שאמרתי שיהיה רקדן הפך לרקדן. והיו כאלו שאמרתי להם תחליפו מקצוע. עדיף לומר את האמת מוקדם מאשר אחיזת עיניים עד גיל 25. מה הם יעשו אז בלי לימודים אחרים. אני לא מסתיר שום דבר. הבנות שלי רקדו עד גיל 15־14. אשתי ואני אמרנו להן, 'בנות אתן מתוקות, אנחנו אוהבים אתכן. אבל לא לרקוד מקצועי. כתחביב - בכיף'".
אאוץ'.
"אנשים אמרו, 'איך אמרת את זה לבנות שלך'. אבל אני לא יכול לא לומר את האמת. בתוכנית אני זעוף כל הזמן כי אני כועס על מה שאני רואה. זה מעצבן אותי. לוקח לי הרבה זמן לחייך - רק שאראה משהו טוב. ואז זה חיוך אמיתי. וגם אצעק מהתלהבות".
נחמדות מזויפת מאוד נפוצה בתרבות שלנו. בטח בקרב שופטי ריאליטי.
"אני לא חלק מהתרבות הזו. אני נורא מצטער, אבל אם אני בא למשכן לראות מופע מחול לא טוב אני אגיד שהוא לא טוב. אני גם יכול לצאת באמצע. חושבים שאני מתנשא".
ואם קהל היה עוזב מופע שלך באמצע לא היית נפגע?
"מה פתאום. שיהיה להם בכיף. אבל רק בהפסקה, תכבד את המקום. תשמע, יש להקות שכולאות אותך שעה שלמה באולם. בת־שבע עושה את זה המון. שעה ועשר דקות! אני שונא מופעים כאלו. כשזה קורה, אשב ביציע שאוכל להימלט".
הפה הגדול שלך לא מקים עליך שונאים?
"מה אכפת לי שיאהבו אותי, בשביל מה? אי־אפשר לפגוע בי, אני מאוד חסין".
איך אשתך מצליחה לחיות איתך?
"היא יותר פדנטית וקשה ממני".
* * *
דביר סומן כבר ב'נולד לרקוד' כשופט האכזר. משך הרבה אש. עם ירידת התוכנית ב־2008 הוא שקע באלמוניות מחודשת. עכשיו, עם 'רק רוצים לרקוד' הוא שוב מקבל זרקורים. הוא לא מת על זה.
"אני בן אדם מאוד פרטי, לא מחפש פרסום. בטקסי סיום של בית ספר לעולם לא אעלה על הבמה לקבל פרחים. זה של הילדים. במקומות אחרים מעלים כל מורה שדרך אי פעם בבית הספר והקהל יושב מזיע ורוצה לברוח. אנחנו אנשים פרטיים שעובדים מאחורי הקלעים. בהופעות מכינים את הבגדים, מנקים את הבמה, אשתי תופרת בגדים, מתקנת, מסרקת את הילדים".
עם אג'נדה כזו קצת מוזר שהסכמת להשתתף בריאליטי בפריים־טיים.
"אני בעד קידום המחול בארץ, בכל דרך. אני רוצה שהעם יראה מחול. פעם בשבוע תשב המשפחה בסלון, ותיחשף לתוכנית מחול. אתה יודע מה קרה כשעשינו את 'נולד לרקוד'? פריחה, רנסאנס בסטודיואים. בנים 'יצאו מהארון' בשביל לרקוד. המונים. וזה קשה. אנחנו חיים בחברה קשה, מקניטה בנים שרוצים לרקוד, במיוחד בפרובינציה. מבדילים אותם, צוחקים עליהם. אנחנו מושיעים ומצילים אותם. הם מגיעים למרחב מוגן שהכל מותר - שישימו טייץ ונעלי בלט ולא יצחקו עליהם".
אתה חווית לעג?
"מעולם לא, תמיד מחמאות. אולי כי אני לא שייך למשפחת הגיי. בפנימייה הריקוד הציל אותי, הייתי הכוכב. אפילו בגיל עשר הופעתי בהיכל התרבות בערב של עליית הנוער. עם השנים הרבה חשבו שאני הומו, כי זה וריקוד הרבה פעמים הולכים יחד. לא הפריע לי. אתה יודע כמה חיכו לי הומואים אחרי הופעות שאצא איתם? אבל רואים תכף שאני לא. הם באמת מקסימים וחברים נהדרים שלי, אבל זה לא העולם שלי".
הביאו אותך להיות השופט הקוטל.
"באודישנים הראו קטעי מחול ואני 99 אחוז פסלתי. נראה לי מחריד. לא חסכתי במילים. כשמנטור יגיד משהו לא טוב, ארד עליו".
אבל גם השופטים כמו אנה ארונוב תופסים מעצמם.
"אנה היא נהדרת, מקסימה, אבל מה לה ולמחול מודרני? היא בריקודים הסלוניים. לא עשתה כלום חוץ מזה. אני חוויתי את כל הפקקט הזה. עובד עם נוער, מגדל אותם. אני לא חושב שהיא מכירה את הריקוד הזה בכלל. יכולה לבוא ולומר אני אוהבת או לא, אבל היא לא מבינה מה היא רואה. היא הודתה בזה באודישן, הייתה מאוד כנה. אמרתי לה, 'נעזור לך'. היא מאוד אינטליגנטית ולומדת את השפה, ייקח לה קצת זמן. יש לה דרך לעבור. בינינו יש המון ויכוחים".
ב'נולד לרקוד' ישבה לצידך מיכל אמדורסקי, אפילו זכיתם למערכון ב'ארץ נהדרת'. השנה היא לא איתכם.
"רק אני נשארתי מהדור הישן. מיכלי היא אדם מקסים, נשמה, באה מהמקומות הנכונים ועברה את כל מה שאני עברתי. אבל היא לא בחרה להיות רקדנית, אלא להיות מפורסמת. נפלה לכיוונים של קלישאות חיצוניות. בחרה בפרסום במקום במקצוע".
שלחת לה פעם הודעה ש"את נראית כמו דראג קווין, האיפור שלך מוגזם. את שמנה, תורידי שלושה קילו". לא חראם?
"אני אגיד עוד פעם אם צריך. מי שלא רוצה לשמוע שלא יהיה לידי, או שלא ישאל שאלות".
אחד המנטורים, עידן שרעבי, היה תלמיד שלך.
״למד ארבע שנים אצלי בבית הספר, במהלך התקופה הזו הוא גם גר אצלי בבית חצי שנה. בגיל 16 היו לו בעיות בבית אז הוא בא אליי, אני ואשתי היינו סוג של אבא ואמא מאמצים. הוא היה זקוק לתמיכה מול ההורים. לאחר התיכון הוא למד בבית הספר לאמנויות ג'וליארד במנהטן. רקד בלהקה מאוד נחשבת באירופה והיה מטאור גדול. אבל בגלל שהוא יצר בחו"ל, אף אחד לא הכיר אותו כאן. הוא חזר לארץ ורקד בבת־שבע, אמרתי לו, אל תהיה שם, זה לא מתאים לך. הוא לא הקשיב לי. היה שם תקופה קצרה ועזב. רקדן מדהים. אמן אמיתי. אבל הוא לא מספיק מפוקס על עצמו ככוריאוגרף. ייקח לו עוד זמן".
בעונה האחרונה של 'נולד לרקוד' הדיחו 10 מתמודדים בפרק אחד. זה לא הפריע לך?
"בגלל צוק איתן ההפקה קראה לתוכנית 'מלחמת העולמות'. לאנשים לא היה ראש לראליטי ואז כדי לסיים מהר הדיחו רקדנים בקבלנות. הרגשתי לא טוב עם זה, היינו צריכים להפסיק את התוכנית, אבל אני הרי לא קובע. חבל".
'נולד לרקוד' עשתה ממך סלב.
"יום אחד הלכתי להופעה בסוזן דלל. באה אליי אישה אחת, אמרה שהיא אמא של אחת המתמודדות, ונתנה לי מכה עם התיק על הראש ואמרה, 'אתה איש רע'. אמרתי לה, 'ואת אישה מסכנה'".
באסה.
"גם בתיכון אומרים לי המורים למה אתה כזה רע, לא נותן ספייס למתמודדים. אמרתי, 'סליחה, יש כפתור שפותח וסוגר את הטלוויזיה'. גם בבית ספר אני נורא ציני על המורים, יורד עליהם כל הזמן על האוכל, על איך שהם נראים. איך שהם רואים אותי הם מחביאים את הסנדוויץ'".
למה אתה כזה נוקשה על המשקל? זה באמת כל כך קריטי, קילו לפה, קילו לשם?
"מקובל שאנשים מלאים רוקדים, אבל הם צריכים להיות מאוד מיוחדים. לתלמיד מלא לא נוח והוא מרגיש לא טוב. השומן מפריע לריקוד, אתה מוגבל בעשייה, אתה כבד יותר ויכול להיפצע. אני לא מדבר על פילים, אלא על כמה קילוגרמים נוספים. בנים עד גיל 14 נראים כמו תינוקות, רק לאחר מכן יתחילו להתפתח. אוכלים המון, אבל לא משמינים".
בעשור האחרון עולם הריקוד, לפחות הפופולרי, עבר שינוי גדול. מהמופעים של זמרי פופ בינלאומיים שנשענים על שואו ריקודי (והזמר בכלל בפלייבק) ועד כוכבות הרשת שרוקדות מול המצלמה הביתית.
עבורו זה יפנית. "היפ־הופ, סטריט, ברייקדאנס - 200 שמות והכל אותו דבר. יש עשרות להקות כאלו בכל המתנ"סים בישראל. אני לא מבין למה ההורים שולחים את הילדים שלהם לחוגים האלו. הורים באים ואומרים, 'הבת שלנו מוכשרת אש'. אני אומר שאש לא אצלי".
מה רע?
"אני קורא לזה פאסט־פוד. עולה מהר, יורד מהר. לוקח גראפס ומוריד בשירותים ונגמר הסיפור. תראה לי אנשים בני 35 שרוקדים היפ־הופ? לבסס על זה ערב שלם? הריקוד המודרני והקלאסי הוא אין־סופי. שם אחרי 20 דקות משתעממים. זה משהו קישוטי, אין לו שום מסר, 20 תנועות מוגבלות שחוזרות בכל מיני ורסיות. יושב על הגב, מפרק את הידיים, עומד על הראש. במקום טייץ - בגד מסורבל וקרוע. מוזיקה שקורעת את עור התוף, מישהו עושה פליק־פלאק, יופי. מרימים הופעה בשבועיים חזרות. תרבות של נצנצים. לא מדבר אליי בשקל".
זה העולם החדש.
"יש שם 'אגם הברבורים'? משחקים אותה כאילו המציאו את הגלולה. מי אלו בכלל. אחרי יומיים הכל נמחק. זה לא עובר בירושה, אין בזה כלום. רק תוכן אגרסיבי. תאורה, עשן. בום בום בום ונופלים, וואו. רקדן קלאסי או מודרני יתאמן כמה ימים ויצליח לבצע בדיוק כמוהם. הם לא יוכלו לרקוד מודרני".
וזה לא הייתה השפה של רוב המתמודדים ב'רק רוצים לרקוד'?
"90 אחוז באודישנים באו מההיפ־הופ. אגיד לך גם למה. הרקדנים הטובים באמת שאני מחפש הם בלהקות, הם לא יבואו לריאליטי. באו אנשים שאין להם עבודה, מקסימום מלווים איזה זמר. אבל בתוכנית תראה כמה כישרונות".
תגיד, איך אתה שומר על לוק כזה צעיר?
"מותר להגיד שאני שרוט קצת. לא אוכל כמעט בשר, פחמימות מסוימות ומתוקים מחוקים אצלי. כשהייתי צעיר אכלתי ופשעתי. אבל אחרי גיל 50־40 הגוף משתנה, אני חי במשטר. אחרת אהיה דאבה. לא רוצה להיראות שמן כמו בהמה. הולך שלוש פעמים בשבוע לחדר כושר, אני עם אותו מספר בבגדים 25 שנה".
אם לא היית רקדן?
"החלום שלי היה להיות רופא כירורג. חברים מנתחים לקחו אותי לראות ניתוחים בבתי חולים. בטלוויזיה רואה ערוץ שמשדר המון ניתוחים. אין לי בעיה לראות דם, פותחים גופות. הבעל של בתי הוא מדען באחד מבתי החולים בניו־יורק. באחד הביקורים לקח אותי למעבדה. ניתחתי עכברים, היה נחמד".
