כמעט כל שירי 'הדלתא של חייך' - ספרו החדש, החמישי, של יקיר בן־משה - עוסקים באהבתו לשני בניו הרכים, איתמר ומיכאל. המגמה הזאת, להתמקד בשירי אבהות, ניכרה היטב כבר בספרו הקודם, אך היא מתעצמת בספר החדש, וההרגשה היא שבן־משה נלכד בסחרחורת של אהבה הורית שאין לו שום עניין להיחלץ ממנה, שאולי לא השתלטה לגמרי על חייו אבל ללא ספק השתלטה על שירתו, ושבעקבותיה הפך למשורר של עניין אחד, אופק אחד, אובססיה אחת — אבהות. אפילו השירים המעטים שבניו של המשורר אינם נוכחים בהם במפורש עוסקים לפחות בעקיפין ביחסי אב־בן, כמו השיר החזק והעצוב 'פגישה עם אסי דיין', המתאר פגישה שהוקדשה לאירוע ספרותי שהמשורר ערך לדיין זמן לא רב לפני מותו (בן־משה הוא העורך הספרותי של אירועי בית ביאליק): "אם עצמת עיניים", כותב שם בן־משה, "יכולת לדמיין שאתה פוגש הומלס על ספסל, מלהג על החיים — כשמועה או כעיוורון — ולא את אלביס פרסלי הישראלי, עבש, מסריח שומן ובדידות." דיין מתגלה בשיר האכזרי הזה בראש וראשונה כבן נטוש או מיותם, שעדיין משתדל להיאחז באהבתם של אם או אב מדומיינים.

ואולי השיר הזה, על אסי דיין, נחוץ בספר דווקא בשל החולשה והבדידות הקיצוניים שנחשפים בו, כי מטרתו היא לאזן את הנטייה הבסיסית, המובנת מאליה, של שירי אבהות שנכתבים על ידי הורה לילדים רכים — הנטייה המגוננת. למעשה כך בדיוק הורים נמדדים: ביכולתם לברוא למען ילדיהם עולם מוגן, וליצור מין מחיצה בין עולם המבוגרים, על עסקאותיו האפלות, לבין עולמה הרך והחולמני של הילדות — רך וחולמני כל עוד מדובר, כמובן, בילדות סבירה, כלומר מוגנת. נכון שמתישהו גם הילד המוגן ביותר נאלץ לחצות את הגבול שמפריד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, כלומר להתבגר, אבל כדי לעשות זאת בהצלחה רצוי שיהיה לו גבול יציב יחסית שאפשר לחצות.

וזה העיקר בשירי ספרו החדש של בן־משה: כמעט כולם עסוקים בקונפליקט בין הרצון האבהי לגונן, כלומר להסתיר ולהרחיק את הטירוף והאימה שאורבים תמיד, לבין כמיהתו של המשורר לחשוף ולגלות הכל, גם אותם, בעיקר אותם, כי אמנות השירה היא תמיד אמנות של גילוי, לא של הכחשה. שוב ושוב משתדלים שיריו של בן־משה, לעיתים קרובות בהצלחה, לרבע את המעגל: להכניס פנימה את הפחד והכעס, הכישלון והבדידות, בלי לערער את המרחב המוגן שנמתח בין המשורר לילדיו. והאמצעי העיקרי שהשירים משתמשים בו לצורך זה הוא החלום - במובנו הרחב ביותר, הכולל גם דמיון, משחק, מיתוס, מוזיקה, שירה - כי החלום הוא המקום שנולד לרחף בדיוק שם, בגבול בין שינה וערות, הסתרה וגילוי, ילדות ובגרות. דווקא משום שהחלום יוצר מרחב מוכן כמעט לחלוטין, כזה שתמיד אפשר להקיץ ממנו, הוא נוטה לשמש מקלט לכל המחריד והמוכחש.

וכך בדיוק אפשר לתאר את שירי 'הדלתא של חייך'. אלה הם ברובם שירי חלום, וליתר דיוק: שירים שרוקמים חלום שהורים וילדים חולמים תמיד יחד - חלום המכונה "ילדות". ברבים מהם יש גם יופי מסתורי של חלום, כזה שהמציאות מהדהדת בו בדרגות שונות של עומק, אך כמעט תמיד בזהירות ובעקיפין, כמו בחלום. ועם זאת, למרות היופי המיוחד הזה, אפשר לקוות שבשירים שיכתוב בעתיד יממש בן־משה את ההבטחה הנרמזת בכמה מהשירים שכבר כתב, יקיץ מהחלום ששירתו שקעה בו, ויחפש נתיב לחלומות נוספים, לאו דווקא הוריים.

הדלתא של חייך // יקיר בן־משה (מוסד ביאליק, 86 עמודים)

עַל סִפּוּן הָאֲדָמָה (רַגְלַיִם לַצְּדָדִים) -

שֶׁלֹּא לִפֹּל,

שֶׁלֹּא לָגַעַת בִּקְצוֹת הַגַּלִּים.

הָעוֹלָם תָּמִיד פּוֹעֵר אֶת פִּיו,

בּוֹר אָפֵל בְּתַחְתִּית כַּף הָרֶגֶל.

בּוֹא אִיתָמָר.