שאלה רודפת שאלה בשעשועון הטריוויה החדש "המרדף", מתוכניות הדגל של תאגיד השידור "כאן". הנושאים מגוונים, מאירועי מפתח בהיסטוריה העולמית ועד פרטי רכילות מביצת הסלבס המקומית, מהמיתולוגיה היוונית ועד גיבורי תרבות מ"מלחמת הכוכבים", ממוזיקה קלאסית ועד להיטי הפופ הכי חמים. אבל הצ'ייסר, המשתתף הקבוע בחידון שהמתמודדים המתחלפים מנסים להביס שוב ושוב, יודע הכל. כמעט. במהלך התוכנית, המנחה, עידו רוזנבלום, המתחרים והצופים מביטים בו בהשתאות. איך לעזאזל בן אדם יודע כל כך הרבה? האם מדובר בגאון או במישהו שיושב ומשנן חומר כל חייו?
אמנם מדובר בפריים־טיים, אבל כבר שנים שזה לא המאפיין החזק של ערוץ 11 בממיר, שבו משודרת התוכנית פעמיים בשבוע. ולמרות שאחרי פחות מחודש על המסך מוקדם עדיין לקבוע אם הפורמט הבריטי יכבוש גם אותנו כמו שקרה לו במדינות אחרות, דבר אחד כבר בטוח: כוכב נולד. בבית הקפה שבו אני פוגש את איתי הרמן, הצ'ייסר בשבילכם, כבר מזהים אותו, למרות שהגיע ללא הקסקט, הסמל המסחרי שלו, ומחמיאים לו על הידע. בעידן שבו האינפורמציה זמינה במרחק הקלדה (ע"ע ויקיפדיה), ועם זאת יש תחושה כי הידע הכללי הולך ומתכווץ – אנשים כמו הצ'ייסר הם יצורים מכוכב אחר.
הרמן, 46, האיש שהצליח למקסם את אותה יכולת אנושית חמקמקה ונזילה – הזיכרון – נולד ברמת־השרון, הצעיר מבין שלושה אחים. אמו מורה לפסנתר, אביו אזרח עובד צה"ל, שניהם ממוצא ארגנטינאי. הוא בוגר החוגים לכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, נשוי ואב לשני ילדים בני חמש ושמונה, ומתגורר בתל־אביב. במשך השנים כתב עשרות אלפי שאלות למספר רב של שעשועונים בטלוויזיה, אבל אם תשאלו אותו, הוא רואה את עצמו כמשחקולוג.
הוא עובד בפיתוח משחקים, אפליקציות ומשחקים דיגיטליים בטלוויזיה. בשנים האחרונות פיתח פורמטים טלוויזיוניים בתחום השעשועונים, שחלקם נמכרו לחו"ל, למשל לארגנטינה ולתאילנד. השנה גם עסק, יחד עם שותפים, בהקמת כמה חדרי בריחה פופולריים, שאחד מהם, חדר בריחה עבור גוגל ישראל שממוקם באוטובוס ומתנייד ממקום למקום, יושק בקרוב.
טריוויה בדייט
כבר בילדותו התגלה כידען־על. "מגיל צעיר הלכתי לכל חוג שקיים, מפסנתר ועד נוער שוחר מדע ואמנות. אבא אמר: על חינוך לא חוסכים. לא הייתי חזק פיזית, הרגשתי שספורט ומכות זה לא התחום שלי. אז אמרתי, על הטיקט של הלמדנות אפשר לשחק. זה לא עניין של מחוננות, כמו של התעניינות. חיפוש הידע הפך לכלי הישרדותי. לא יכולתי להרשות לעצמי לא לדעת".
היית הגאון שיושב לבד בהפסקות?
"הכי לא. הייתי חבר של המקובלים. לידע יש יתרונות: יודעים את מי לשאול כשמתקשים לפני מבחנים".
עם השנים גילה שהוא צובר ידע ונתונים באינספור תחומים. "אני לא פנומן, אלא פשוט סקרן", הוא מצטנע. "יש בי תשוקה בלתי מרוסנת לידע. אני מתעניין בכל תחום. אם מוזכר לידי פריט מידע שאני לא מבין, לא אנוח עד שאברר מהו. זה חלק מההפרעה. אני אובססיבי. יום אחד למשל שאלו לידי: מה שתי השפות שמדברים בפרגוואי".
ספרדית ופורטוגזית, לא?
"ספרדית ברור, פורטוגזית לא נראה לי. זה לא הרפה ממני. הציק לי באמת. התברר שזו גוארני".
אבל איך זכרת את זה? רובנו לא זוכרים כל דבר.
"אני סובל מהפרעת קשב. מגיל צעיר הבנתי אינטואיטיבית איך ללמוד נכון - אני שומע שיעור וכותב רק את האסוציאציות שעולות, הקשרים. בלי סיכומים. גם יש לי כתב יד שאני בעצמי לא מצליח לקרוא. מצד אחר, כשאני מקשיב למשהו אני יכול לשמור על ריכוז במשך שעות, אפילו לשחזר מתי למדתי את המידע".
למשל?
"נזכרתי אתמול מתי ראיתי את מהדורת מבט הראשונה בחיי. דובר שם על הארכיבישוף קפוצ'י מירושלים שהבריח נשק לאש"ף. כילד המראה שלו היה מבהיל: כומר עם כובע מוזר. זה נחרת לך בזיכרון. לפעמים אני נבהל מעצמי. מצד שני, אם יש עובדה שלא מסתדר לה להיכנס לסיסטם, היא לא תיכנס, ולא חשוב כמה פעמים אחזור עליה".
עד כמה הוא מיומן באגירת פרטים, תמונות, עובדות ומספרים אפשר להקיש מסיפור הדייט הראשון שלו עם אשתו דנה, אשת יחסי ציבור במקצועה. "היא גרה אז ברחוב פרוג בתל־אביב, וחיכיתי לה למטה", הוא מספר. "הייתי משועמם, ואין אצלי משועמם, אז אני מסתכל על הבתים ונתקל בשלט: 'כאן חי משה פלדנקרייז'. כששאלו בתוכנית מי הישראלי מבין ממציאי שיטות תנועה שונות, ישר ידעתי שזה הוא. אגב, זה היה יום שוויון החורף, 2001. מהתקופה הזו אני יכול לתת לך פירוט מלא של מה שקרה בכל יום".
אומר, ומפרט. המוח שלו רץ. "כמה חודשים לאחר מכן היה מבצע 'חומת מגן'. גייסו אותי בצו 8. היה לי חתול, והייתי צריך שמישהו ישמור עליו, ככה אשתי נכנסה סופית לחיי. במילואים קראתי את 'הבשורה על פי ישו' של סאראמאגו. אני לא קורא הרבה באמת, אבל היה לי זמן. שמעתי את מחזור האופרות 'טבעת הניבלונגים' של וגנר. נמשיך לשבת עד מחר ולא אסיים לספר לך מה קרה".
היכולות האלו לא מאיימות על האנשים סביבך? אשתך, למשל, לא נלחצת מזה?
"לאשתי יש זיכרון מדהים. כשנזכרנו בדייט הראשון שלנו לאחר שנים, היא אמרה: 'ברחוב גם היה סניף של סטודיו סי' וסיפרה לי מה אכלנו בפגישה. היא אחת הנשים האינטליגנטיות ביותר שפגשתי בחיי, אני לומד ממנה המון. אם לא היא, לא הייתי יודע מה היה המקצוע של הדמות הראשית בסדרה 'האישה הטובה'. אני באמת לא שיפוטי, לא חשוב לי להוכיח שאני יודע. גם אם מישהו טועה, לא אתקן אותו. בטח לא אכנס לוויכוח. חוסר ידע לא מפריע לי. טעויות מקסימות אותי. גם אני מובך בתוכנית".
הילדים שלך נהנים מזה שאתה פריק של משחקים?
"סוף־סוף אני חי בחברת אנשים בגיל המנטלי שלי ויכול לעשות את הדברים שאני הכי אוהב ולדבר עליהם. בכל רגע אני מכור לאיזשהו משחק. עכשיו 'קלאש רויאל' הולך אצלנו חזק. אני מסתכל על הילדים שלי, הם מקבלים החלטות ברזולוציות של עשיריות השנייה, אם לא מאיות השנייה. זה מפתח אותם. כל המשחקים הם כלי חינוכי. למשל, איך אהבתי מתמטיקה? הייתי אוהד שרוף של מכבי נתניה. בשלב מסוים עשיתי חישובים איך הם יהיו אלופי המדינה – יחסי שערים, ניצחונות חוץ, כמה תוצאות תיקו יספיקו. הטירוף הזה הביא אותי להבנת מדע הסטטיסטיקה".
חשיבה מהירה, משחקים, אובססיה לפתור – איך לא הפכת למהמר כבד ברשת?
"יש בי צד מתמכר. אני חושב שזה מספיק מפחיד אותי כדי לא לגעת בזה. אולי רק פעם בכמה שנים. ובלי כסף, כי אחרת אוי ואבוי".
הו אילנה
כשקיבל את ההצעה להיות הצ'ייסר בפורמט הישראלי, הוא חשש. זו הייתה הפעם הראשונה שלו מול המצלמות. "כשראיתי את הגרסה האנגלית מיד הבנתי שהמפתח להצלחה של התוכנית יהיה בליהוק של הצ'ייסר", אומר עידו רוזנבלום. "מהרגע שאיתי ואני ישבנו לסימולציה הראשונה היה ברור שמצאנו את האחד. גם יודע המון, גם שנון, גם בן אדם נהדר. כיף לעשות איתו את התוכנית".
הרמן נחשב חריג במושגי הפורמט. בכל המדינות שבהן משודרת התוכנית, פרט לטורקיה ולארה"ב, יש צוות של שלושה עד חמישה צ'ייסרים שמתחלפים ביניהם. בארץ הוא לבד.
"האינסטינקט הבסיסי שלי היה: 'השתגעתם, מה זה קשור אליי?' אבל ישנתי על זה וחשבתי שאולי איהנה מזה. זה מפחיד, אבל החלטתי להתגבר על הפחד. במבחן הידע שעשו לי באודישן יכולתי להעריך שאני בטופ. קיבלתי גם החלטה לא לראות את עצמי לפני שהתוכניות יעלו. לא רציתי שזה ישפיע עליי. עם הזמן הבנתי שאין כמו להיות עצמך, זה עובד הכי נכון. גם בתוכניות ריאליטי, גם בשעשועונים".
אפשר להתכונן לתחרות כזו?
"לפני הצילומים עשיתי מה שאסור לעשות: לנסות ללמוד תחומים שאתה משער שישאלו עליהם. למשל, את כל השמות של הבנים של דונלד טראמפ. מתישהו תפסתי את עצמי, הרגשתי שאני מפסיק ליהנות. זה כמו טיפה באוקיינוס. אין לזה שום סיכוי. גם למתמודדים לא יעזור לקרוא ויקיפדיה לפני התוכנית".
כשהוא עשה את זה, הוא שילם מחיר. "הייתה לי אינטואיציה שתהיה שאלה על שחקני כדורגל ודוגמניות", הוא מספר. "זה לא הקאפ אוף טי שלי. קראתי שאלרואי כהן ושיר אלמליח התגרשו. חזרתי על זה במוח כמה וכמה פעמים. ואז בתוכנית שאלו מי הכדורגלן שהתחתן עם אילנה ברקוביץ'. כשעידו אמר, 'כדורגלן', מיד הרצתי שמות של שחקנים, וברגע שנוספה דוגמנית למשוואה, חשבתי 'בום. אלרואי כהן'. אני בא להגיד את התשובה ואז אומר לעצמי, 'עצור. זה לא'. אבל המוח ממשיך לומר: אלרואי כהן, אלרואי כהן. אמרתי, 'תירגע. בוא נחשוב על אילנה ברקוביץ''. עולה אימאג' של בחור, הפרצוף שלו היה מוכר לי, אבל לא זכרתי את השם שלו. אמרתי, תנסה לחשוב משהו על האיש הזה. עלה המשפט 'שיאן ההופעות בנבחרת'. שיאן ההופעות? אריק בנאדו. וכל זה קרה במשך שלוש שניות".
מי שצפה בתוכנית לא מבין על מה הוא מדבר: כמעט לא עברו שתי שניות מאז שנזרקה לאוויר השאלה, והרמן כבר ענה.
זה די מטורף, המהירות שבה אתה מעבד מידע.
"השבוע נפלתי על הסדרה 'המוח', בפרק שמספר מה קורה כשאנשים חשים אימה וצריכים לקבל החלטות במהירות: אנשים שנפלו מגובה רב, נפצעו וחיכו לחילוץ. במצב כזה, החלק במוח שנקרא אמיגדלה מאפשר למודע גישה לזיכרונות עמוקים, כדי לעזור למוח לקבל בזמן קצר החלטות אסטרטגיות שיצילו חיים. תופעת לוואי שאופיינית לאנשים במצב הזה היא שהם חווים את הזמן באופן הרבה יותר איטי ממה שהוא באמת. מחקרים מוכיחים שזה תעתוע שמייצר המוח, הזיכרון שנוצר באותו רגע מהאירוע משלה את הבן אדם שהאירוע נמתח יותר מאשר במציאות. אני מרגיש שהצלחתי לעכב את תפיסת הזמן שלי".
זה מתחדד במיוחד בגמרים, החלק שבו הוא מתמודד אחד על אחד עם המתחרים. "אני מצליח לשכנע את עצמי שאני בסכנת חיים, ולכן הגישה לזיכרונות העמוקים היא מהירה יותר, ואני שולף בקלות פרטים שגם אני במצב רגיל לא הייתי שולף. זו גם הסיבה שסיבובי הגמר הגרועים שלי היו אחרי שהרגשתי מבסוט מההופעה שלי בטלוויזיה. לא האמנתי לעצמי שאהיה בסכנת חיים, אם לא אענה נכון".
הוא מתכוון לשתי התוכניות שבהן הפסיד ברציפות אחרי הרבה תוכניות שבהן הצטיין. "הרגשתי שאני מתרסק", מספר הרמן. "חוויתי דיכאון אמיתי. לא ידעתי איך לצאת מהמצב הרגשי הזה, הצילומים היו אמורים להימשך כל רגע".
איך יצאת מזה?
"התפתח בין עידו לאחד המתמודדים סמול טוק שהצחיק אותי, וברגע אחד הדיכאון קיבל בעיטה. ואז הגיעה מתמודדת עם אינטליגנציה מתפרצת. אני רואה אותה, ופתאום מול המצלמות היא חוטפת בדיוק את הדיכאון שאני חטפתי. עצרו את הצילומים, אמרו לה, 'הכל בסדר', והיא אמרה: 'אוי לא, אני החכמה של המשפחה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד. זה לא יקרה לי'. אמרתי לעצמי: 'הרמן, הנה המראה שלך. עכשיו אתה מבין כמה טיפשי לשקוע בלופ הזה'".
איך הסברת לעצמך את הקריסה?
"שלושה גרם של זחיחות או שאננות. התוכנית עלתה לשידור בוויקנד ולראשונה ראיתי את עצמי בטלוויזיה. הייתי מאוד נינוח, הרגשתי שאני מבין הכל וכולם אמרו שאני מעולה. עם ההרגשה הזו באתי ביום ראשון לצילומים נוספים ובאותו היום הגיעו ההפסדים. איבדתי את הכיול. רוזוולט אמר שהדבר שאתה הכי צריך לפחד ממנו הוא…"
אל תבחן אותי. הזיכרון שלי מחורר כמו גבינת אמנטל.
"הפחד".
יש לו עוד אס לרגעי ההכרעה: "אני אומר לעצמי שאני לאו מסי שבועט פנדל בגמר המונדיאל. האצטדיון גועש, אבל הוא מרוכז רק בכדור ובמסגרת. שום דבר לא מסיח את הדעת. מעניין על מה הוא חושב ברגעים כאלו. אני צריך להיכנס למצב כזה, כמו לטרנס. אני מבין שאני נלחם על חיי, אולי אני עדיין הילד שצובר ידע כדי לשרוד בחברה. אולי אני נלחם בכל תוכנית על חיי כצ'ייסר".
הבאג בזיכרון
כשהצ'ייסר מנסה לפענח מה הבאג שלו, הוא טוען שהוא יכול להתבלבל, כשהמידע יושב על חוויה רגשית, ושגם התנאים, הסאונד, המצב הנפשי – הם חלק בלתי נפרד מהתוצאה, לטוב או לרע. זו גם הסיבה שהוא סירב לבקשתנו לענות על שאלון טריוויה קצר.
מה הסיפור של הסחות הדעת? זה או שאתה יודע – או שלא.
"זה הרבה יותר מורכב. בתוכנית, הייתה למשל שאלה שאני יודע את התשובה עליה – מי היה אל הים היווני. אבל בדיוק קראתי לילד שלי סיפור על נפטון. אני יודע שנפטון הוא רומי, ואמרתי לעצמי: 'נפטון, לך מפה, נפטון, תסתלק. תן לאלים היווניים להופיע'. כשאמרתי את התשובה הלא נכונה, נפטון, מיד עלה האל הנכון, אז בשידור שמעו נפטון־פוסידון. פוסידון פשוט התחבא מאחורי נפטון".
לפחות גילינו שאתה יצור אנושי.
"נשאלה שאלה די פשוטה: איפה ממוקמת מערכת אֵיי־בי־אס ברכב? אני יודע שהיא קשורה לגלגלים, אבל המתמודד ענה קודם, טעה, השאלה עברה אליי ואיבדתי את העשתונות. במקום להגיד 'גלגלים', אמרתי: 'קשורה לאזעקה'. למה? כי אחי הוא ראש תחום הנדסת רכב במכללת אפקה, וכששמעתי את השאלה אמרתי לעצמי שאם לא אדע, כל החיים הוא יזכיר לי את זה. הפיק־ברכיים הקטן הזה שיבש את שיקול הדעת.
"דוגמה הפוכה היא השאלה על 'מלחמת הכוכבים'. אני מכיר את העלילה הבסיסית, אבל חמש פעמים ניסיתי לצלוח את הסרט ללא הצלחה. הוא לא נכנס לי לסיסטם. שאלו אותי מה היחס בין לוק וליאה. אמרתי, 'בני זוג'. טעיתי, אבל למי אכפת. עידו אמר: 'היקום קרס לתוך עצמו! מאות חובבי הסדרה שורפים בובות וודו בדמותך'. אמרתי: 'שישרפו!'"
ביג דיל, אז הצ'ייסר טעה.
"לצ'ייסר אסור לא לדעת. צ'ייסרים בעולם יודעים הכל וגם מתבקשים להרחיב על הנושא. כשאני באמת לא יודע, אני זורק תשובות לא נכונות. ואני גם לא מתעכב יותר מדי, כדי לא לבזבז זמן".
אתה באמת עונה לרוזנבלום במהירות הבזק.
"אני יודע את התשובה לפני שעידו מסיים לשאול, ואז אני דורך את היד שלי לאחור, ממש פיזית, ולקראת הסוף מניף אותה ולוחץ. ממש כמו חץ וקשת. כשאני לא יודע, אני משלב ידיים, משחק אותה קוּל ולא זז. אז חושבים שאני סמכותי".
אין כמו הצ'ייסר להבין את האבולוציה של ממלכת הטריוויה בישראל. "התגלגלתי במזל ל'גלגל המזל', תוכנית שלימדה אותי מה זה טלוויזיה ושודרה בתחילת ימי הטלוויזיה המסחרית. אמרו לי, 'הרבה ילדים רואים, תכניס שאלות על אוכל, ספגטי בולונז'. אתה מתחיל קל, בונה את הביטחון של המתמודדים והצופים שלא ירגישו מבוכה, ואז מעלה את הרף".
מה סוד ההצלחה של כתיבת שאלות טריוויה, כל היום אתה שקוע בספרים?
"אתה לא מחפש שאלות, לא לוחץ על ערך אקראי בוויקיפדיה. זה משעמם. אתה הולך עם מחברת ופותח את האוזניים. ביומיום, כשאנשים היו מתבלבלים לידי, או כשאני בעצמי התבלבלתי, מיד תיעדתי את זה — וזו הייתה שאלה לעתיד. למשל, כשמישהו אמר לידי, 'המתנה הזו תהיה חשובה לך ברחל בתך הקטנה'".
באילו תחומים הישראלים תותחים, ובמה יש לנו חורים בהשכלה?
"הישראלים טובים כמו כל עמי העולם. אני לא מאמין בתוויות. זה לגיטימי לא לדעת דברים, כי אם זה ממש חשוב לך, אתה יכול לבדוק באינטרנט. אנחנו חיים בעידן ויקיפדיה וגוגל, לכן פחות חשוב לזכור למה רצחו את ארלוזורוב. אומרים לי שאני נורא חכם, אבל אין שום דבר חכם בידע. שום דבר שמעיד על אינטליגנציה".
איזה שינוי עברו שעשועוני הטריוויה?
"עם השנים השעשועונים הושפעו מהריאליטי, ואני לא אומר שהם נהיו פחות טובים. העניין הוא המתח והדרמה של המשתתפים. יש כל מיני שיטות לייצר דרמה. ב'אל תפיל את המיליון' אתה מהמר בכסף, והדלתות נפתחות והכסף נופל. אנשים רעדו. ב'מונית הכסף' השאלות לא קשות, אבל הן מייצרות סיטואציה מצחיקה. גם הליהוקים מאוד השתפרו – יש מלהקים מיוחדים שתפקידם לגבש נבחרת משתתפים מרתקת. הם צריכים לדבר בשפה טלוויזיונית, להביע רגשות. העניין הוא לא הידע. כמו באמנויות אחרות, הרובד העמוק הוא האינטליגנציה הרגשית".
מה הצ'ייסר עשה לך?
"נהייתי פטריוט ישראלי. אם לא הייתי אוהב כל כך את מה שהולך פה – מהתנ"ך והיהדות ועד חנוך לוין – לא הייתי חוקר ולומד. סצנה של חנוך לוין שווה לי כמו כל כתבי שייקספיר. ככה נולדתי, אני דובר עברית. חובב קלאסיקות של שלום חנוך, אבל שומע סטטיק ובן־אל. אני לא מצטרף למקהלת ה'מה קרה לנו'. תחשוב, מה היינו עושים אם היה יותר מגול אחד של שפיגלר במונדיאל? הרי 40 שנה אנחנו צוחקים על זה. זו דוגמה לשאלת טריוויה טובה".
הצ'ייסר עשה לו עוד משהו: זקן על פניו. הרמן: "עד לפני ארבעה חודשים הייתי מתגלח כל יומיים ונראיתי צעיר מכפי גילי בכמה שנים טובות. כשהציעו לי להיבחן לתפקיד הצ'ייסר אנשים קרובים לי, שהכירו את התוכנית מחו"ל, אמרו לי שתהיה לי בעיה להתקבל כי אני נחמד מדי. החלטתי לגדל זקן לפחות עד שאתקבל, כי הבנתי שהזקן מבגר ומרצין אותי. בינתיים קיבלתי תגובות מחמיאות על הלוק החדש, ומאז אני עם הזקן".
כמו ברוקנרול
הוא עדיין מתרגל למעמד החדש שלו. נראה שהכוכבות יושבת לו טוב בסיסטם, ואחרי כמה שעות הוא יכול להסביר למה. "בתיכון הייתה לנו להקת רוק כבד, ומאוד נהניתי מזה. החבר הכי טוב שלי, גיורא חמיצר (גורו סדרות הנוער — א"ה), שהוא מלחין מדהים, הקים להקה בשם 'חורשי הרע' וצירף אותי. החלטנו לעשות מה שבא לנו. מצאתי את עצמי מול קהל מריע, וכולם אמרו לי, 'מקומך שם'".
אז מה השתבש?
"האכזבה הגדולה של חיי היא שגיורא לא המשיך עם זה והתחיל לייצר טלוויזיה מסחרית. הוא יכול להיות כוכב רוק גדול. גם אצלי זה נמוג. ופתאום אחרי כל השנים האלו, אחרי שהדחקתי את המקום הזה, אני מוצא את עצמי מול המצלמות ואומר: היי, זוכר כמה אהבת להיות על הבמה, לפחד ואז יאללה, לתת בראש ולהתחרע? אני מת על זה! אתה יודע מתי היה רצח קנדי – תגיד, וגם תן קריצה, אל תתבייש. הצ'ייסר זה רוקנרול".•
