שלישי 27 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פייסבוק
    24 שעות • 27.06.2017
    "ניסינו להפיח בה תקווה, אבל כוחותיה הידלדלו, היא לא עמדה בסבל"
    אביגיל לביא הגיעה להוסטל "בית רות" אחרי שנים של התעללות מינית מצד אביה. בהוסטל טיפחו אותה וניסו לרפא את כל מה שנפצע בנפשה ובגופה, אבל האהבה והליווי המקצועי לא הצליחו להקל את הכאב. השבוע שמה אביגיל קץ לחייה. "כולנו מרוסקות, הצוואה שלה היא שילדים ייצאו מהבית המתעלל כמה שיותר מוקדם. אם היו עוזרים לה בגיל חמש, היא וההורים שלה היו משתקמים"
    ענת לב-אדלר

    אביגיל לביא פירסמה השבוע פוסט אחרון בחשבון האינסטגרם שלה וזמן קצר לאחר מכן, שמה קץ לחייה, והיא בת 22. "החבל מתהדק לאט, עוד קצת ואני מתה. הרקות מתנפחות, הגוף צורח, לאט־לאט אין נשימה. אני רוצה להשאיר טעם טוב ממני", היא כתבה, "רוצה שיזכרו אותי נלחמת, אבל לחמתי מספיק וכלום לא יצא. לא רוצה לראות פסיכיאטר, לא רוצה להתאשפז שוב, לא רוצה להמשיך לשים פלסטרים על פצעים פנימיים. רוצה לישון לנצח, לא להתעורר יותר לעולם".

     

    בלכתה הותירה אחריה מעגל המום של "הרבה אמהות". כך קראה למתנדבות בהוסטל "בית רות" שהקיפו אותה מאז שהגיעה למקום בגיל 15, חבולה רגשית, נפשית וגופנית בעקבות גילוי עריות והתעללות מינית שעברה מידי אביה. שבע השנים בהוסטל היו הטובות בחייה. שנים בהן החזירה לעצמה את צלם האדם, כפי שהיא כותבת באחד מהמכתבים הרבים ששלחה למתנדבות, איתן שמרה על קשר גם לאחר שעזבה את ההוסטל ועברה להתגורר בדירה שכורה. אבל אפילו האהבה שלהן ושל רבים אחרים, שהייתה כה מגוננת ותומכת, לא הצליחה למנוע מאביגיל לקחת את חייה ולהשאיר את כל האנשים שליוו אותה כואבים והמומים.

     

    וכך תיארה בשיר שכתבה, "המקום":

     

    "אני בורחת מהחיים למקום מבודד // מקום שאין בו איתי אף אחד // מקום מסתורי וטיפה מסוכן // מקום שבו כל גופי מרוקן // המקום כולו שחור הרבה יותר מהחיים // המקום נועד לזרות מלח על הפצעים // להכאיב ולשבור עד שכלום לא ארגיש // והמקום בשלו — שקט ואדיש".

     

     

    "העובדת הסוציאלית הבינה"

     

    הקרימינולוגית רונית לב־ארי לא מפסיקה לדבר על אביגיל. לב־ארי, מהדמויות הבולטות בארץ בתחום הטיפול באלימות כלפי נשים ונערות ומי שהייתה עד לא מזמן המנהלת המקצועית של כפר רות, לא מאמינה שאביגיל כבר לא תתקשר אליה.

     

    לא הרגשתן שהיא במצוקה?

     

    "אביגיל הגיעה לבית רות בגיל 15 אחרי ניסיון אובדני ואשפוז בגהה. אני זוכרת איך במשך חודש אף אחת מאיתנו לא זזה ממנה. שמרנו עליה בשבע עיניים כי דאגנו שהיא תנסה להזיק לעצמה. מהדיווח התברר לנו שמאז הייתה בת חמש אביגיל עברה פגיעה מינית מתמשכת. פגיעה מינית של הורה זו הפגיעה הכי קשה בילד, הכי מערערת, כי בעצם הילד נפגע על ידי הגורם שאמור לדאוג לביטחונו. ברוב המקרים מדובר במערכת יחסים מורכבת ומתעתעת מאוד, שבה הילד מקבל הרבה תשומת לב מהאב הפוגע, ולמרות שקשה לתפוס את זה מדובר פעמים רבות באבא שבעצמו היה קורבן למצב דומה".

     

    תעודת זהות שהכינה אביגיל לביא ז"ל בשהותה ב"בית רות"
    תעודת זהות שהכינה אביגיל לביא ז"ל בשהותה ב"בית רות"

     

     

    כיום האבא נמצא בכלא.

     

    "נכון. כשאביגיל הגיעה להוסטל זה היה אחרי שהתקבל פסק דין שבו האב נמצא אשם בניצול מיני ובגילוי עריות מתמשכים, ונכנס לכלא שם הוא נמצא עד היום. במהלך השנים שעברו לאביגיל לא היה איתו שום קשר".

     

    מי גילה שאביגיל היא קורבן לסיפור נוראי שכזה?

     

    "מי שהצליחה לקלף את השכבות של אביגיל ולחשוף את המצב הנוראי שהיא נמצאה בו הייתה עובדת סוציאלית לחוק נוער שהייתה אז בראשית דרכה המקצועית, שנכנסה לתמונה אחרי שאביגיל ניסתה להתאבד קצת לפני גיל 15. העובדת הסוציאלית הזו, שאני לא יכולה לחשוף את שמה, פשוט הצילה אותה אז, כיוון שהיא נהגה בניגוד לכללים המקובלים ונתנה לאביגיל את הנייד הפרטי שלה ואמרה לה שהיא יכולה לצלצל אליה בכל שעה. במשך חודשים רבים אביגיל הייתה מתקשרת אליה, אבל מדברת על קשיים בלימודים ועל בעיות חברתיות. באחת השיחות היא סיפרה על זה שהילדים בכיתה אמרו לה שהיא מסריחה ולא מתקלחת, והמורה העירה לה כל הזמן שהיא צריכה להתקלח. מובן שהעובדת הסוציאלית הבינה את מה שהמורה לא ידעה: ילדים שלא מתקלחים לאורך זמן הם ילדים פגועים מינית, שלא מסוגלים לנקות את גופם. אנשי המקצוע מכירים את זה. יש עוד סימנים שאנחנו יודעים לזהות, למשל את הילדות שהולכות לישון בג'ינס ובסוודר, כי הן פוחדות ללבוש פיג'מה שמא מישהו יפגע בהן בזמן שהן ישנות".

     

    באיזה מצב הייתה אביגיל כשהגיעה לבית רות?

     

    "במצב קשה מאוד, עם הפרעת אכילה קשה, דימוי גוף מעוות ונטייה חוזרת לפגוע בעצמה. אנחנו מכירים את הסימפטומים הללו אצל הילדים שעברו התעללות מינית. אביגיל הייתה כל הזמן פוצעת וחותכת את עצמה כי היא פשוט הייתה חייבת לגרום לעצמה כאב פיזי חזק, כי לא הייתה מסוגלת לעמוד בכאב הנפשי. וכמובן, היא הגיעה עם אפס אמון בבני אדם, שלקח לנו המון זמן לשקם. זו גם הסיבה שלא היו לה בן או בת זוג. היא לא הצליחה לתת אמון במערכת אינטימית, בטח לא בגברים".

     

    הגבר היחידי בבית רות הוא עוזי, השף, שאחראי לבשל לבנות את המאכלים שכל אחת אוהבת. "אני לא אשכח שפעם אחת אביגיל נרדמה מול הטלוויזיה, וכשכיסיתי אותה היא אמרה לי: 'אני לא מאמינה שיש גברים שעושים משהו בשבילך בלי לבקש תמורה'", הוא נזכר.

     

    ומה עם האמון כלפי מי שאמורה להגן על אביגיל יותר מכל, אימא שלה? "למדתי שהמשפט 'אימא יש רק אחת' הוא בולשיט ענק", כתבה אביגיל באחד ממכתביה. אמה, שראתה הכל ולא עשתה דבר. "זה קורה הרבה במצבים כאלה, שהאמהות מתעלמות כי הן לא מסוגלות להתמודד", נאנחת לב־ארי.

     

    הקשר בין אביגיל ואמה ניתק ברגע שהמשטרה התערבה ואביגיל יצאה מהבית. התערבות המשטרה התאפשרה בזכות אותה עובדת סוציאלית עירנית שלחצה על אביגיל לספר הכל. לאחר ההתאבדות האם קיבלה הודעה מרשויות הרווחה, אך בחרה שלא להגיע ללוויה.

     

    "אביגיל לא רצתה להיכנע"

     

    אמה של אביגיל לא ליוותה אותה בדרכה האחרונה, אבל ליוו אותה מאות נערות שגרו וגרות היום בכפר רות, ועשרות נשות הצוות שלא הפסיקו למרר בבכי. לצידן ליוו את אביגיל גם גלית גוטמן ושתי בנותיה, אמה ושירה. הן הכירו את אביגיל מגיל צעיר וראו בה משפחה בזכות מיקי ודני קורן, הוריו של הצלם זיו קורן וסביהן של הילדות, שהיו לצידה של אביגיל ודאגו לה לאורך השנים מאז יצאה מהבית.

     

    "הילדות שלי וגם סבתא שלהן, מיקי, הרוסות מהמוות של אביגיל", אומרת גוטמן. "הן כאילו איבדו אחות גדולה והן לא מפסיקות לבכות. הן בהלם מוחלט, ולמרות שאנחנו יודעים כל הזמן על השבירות שהיו לה, אתה לא מאמין עד שזה קורה. אתה לא מאמין שהנפש כל כך פגועה ושבורה ושאי אפשר לחבר כבר את החלקים שלה".

     

    איך נבט הקשר עם אביגיל?

     

    "אימא של זיו, אבא של בנותיי, מתנדבת בכפר רות וברגע שהגיעה אביגיל זו הייתה אהבה. בכל פעם שהיינו מגיעים לסבא ולסבתא לארוחת שישי או חג, אביגיל הייתה שם. בית לכל דבר. כולנו מאוד אהבנו אותה. היה דיסוננס נורא גדול בין מה שקרה לה לבין איך שהיא הציגה את עצמה, עם כל כך הרבה ביטחון עצמי וכבוד. היא הייתה רהוטה, בוגרת, מגוננת על מי שסביבה. חשוב לי שאנשים ידעו שהם יכולים לפתוח את הבית שלהם, לתת אוזן קשבת לבנות שזקוקות פשוט למשפחה, לגב, לחום, לתמיכה. הן כמהות לבית, לחיבוק, להדרכה, הן צריכות הורים מתפקדים. והתגמול הוא הרי כל כך גדול".

     

    "התעללות ביַלדוּת היא כמו שבי", מסבירה מור בן־שמחון ליפין, מנהלת בית רות ובעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. "ממש כמו שהשבוי תלוי בשובה שלו כדי לשרוד, כך ילד שסובל מהתעללות תלוי בהוריו, תלות פיזית ורגשית. הילד, שלא מסוגל להבין איך מי שאמור להגן עליו מתעלל בו, מתחיל לחשוב שהוא עצמו האשם, הפגום, הרע. הוא שומר את ההורה כאידיאל, כי הרי בלעדיו הוא לא ישרוד, אבל את הזעם שמצטבר בו הוא חייב להפנות לכתובת כלשהי, ואז הוא מפנה אותה כלפי עצמו או כלפי החברה".

     

    איך זה מתבטא?

     

    "נערות שהן קורבן להתעללות מינית יפגעו בעצמן פגיעה גופנית שכוללת חתכים, הפרעות אכילה, ניסיונות התאבדות, הידרדרות לזנות וליחסי מין לא מובחנים. נערים לרוב יפגעו באחרים — ונדליזם, פשיעה, אלימות, פגיעות מיניות באחרים, התעללות בבעלי חיים, ועוד. אנחנו כל הזמן אומרים שמאחורי פושע סאדיסט בבית הסוהר יש סיפור נורא של התעללות בילדות. הילדים שעברו התעללות גדלים עם מבנה אישיותי מעוות שיוכל לשאת את הפגיעה, והופכים לאנשים רדופים ובודדים".

     

    הוסטל בית רות הוקם בזכות תרומתם של מייקל וסוזן אשנר. סוזן, בעצמה ילדה פגועה שמצאה את עצמה ברחוב בגיל 16, רצתה לחסוך את המצב הנורא הזה מנערות נוספות.

     

    לדבריה של לב־ארי, נערות שעברו התעללות מינית חוות פעמים רבות קושי להמשיך ולשאת את החיים על כתפיהן. הן מותשות ולא מצליחות להתמודד עם מטלות החיים מפני שהן מרוקנות מבפנים. "אביגיל לא רצתה להיכנע לריקנות הזו. היא עזבה את בית רות, עברה לדירת שיכון מטעם הביטוח הלאומי שם היא גרה עם שותפות, כולן בנות במצב דומה שנפגעו על ידי המשפחה וזקוקות למחסה ולליווי".

     

     

    "הילדות שלי כאילו איבדו אחות גדולה והן לא מפסיקות לבכות". גלית גוטמן
    "הילדות שלי כאילו איבדו אחות גדולה והן לא מפסיקות לבכות". גלית גוטמן

    כשחזרה לתל־אביב התעקשה אביגיל להתנדב לשירות לאומי ושירתה כסייעת בבית ספר בדרום העיר. ההורים וגם הילדים התאהבו בנערה החמה ונדיבת הלב, אבל גם האהבה הזו לא הספיקה למלא את הבור בנפשה. "אחרי שאביגיל עזבה את ההוסטל, נשארנו בקשר. בכל עת של משבר היא הייתה מתקשרת או חוזרת לגור אצלנו. לפני כמה חודשים יצאה בלילה, התיישבה על גג גבוה והתקשרה אליי", נזכרת לב־ארי. "דיברתי איתה וניסיתי להפיח בה תקווה. שיכנעתי אותה ללמוד לפסיכומטרי וזה החזיק אותה עוד קצת, אבל הכוחות שלה הלכו והידלדלו. הפגיעות שעברה היו סיוט אחד גדול, ולמרות שגדוד של אנשי מקצוע בבית רות ומחוצה לו וקבוצת מתנדבים עשו הכל על מנת למצוא טעם לחייה, היא לא עמדה בסבל. סיוטי ילדותה לא נתנו לה מנוח, ולו שעה אחת ביממה, והיא החליטה להתאבד".

     

    את אביגיל אי אפשר להחזיר, אבל את הילדות שם בחוץ עוד אפשר להציל, וזה מה שעומד לנגד עיניהן של לב־ארי ועמיתותיה. לדבריה, ברווחה התיקים נערמים אלה על אלה, ודיווח למשטרה יעיל ומהיר יותר להוצאת הילד מהבית. "כולנו בבית רות מרוסקות ושבורות", היא אומרת. "הצוואה של אביגיל מבחינתנו היא לדאוג לכך שילדים יצאו מהבית המתעלל בשלב כמה שיותר מוקדם. אם היו מאתרים את אביגיל ועוזרים לה בגיל חמש, היא וגם ההורים שלה היו משתקמים. המורים שמתפקדים כמבוגר האחראי בחיי הילדים חייבים ללמוד לקרוא את המפה, לדעת מתי הם רואים ילד פגוע מינית ולדווח למשטרה".

     

    שיר שכתבה אביגיל לביא ז"ל

    המשפחה שלי:

    המשפחה שלי היא המשפחה המושלמת

    משפחה שעליה כל ילדה חולמת

    משפחה שמחה, משפחה מאושרת

    משפחה שעליה אני לא מוותרת

     

    כשאני נופלת, אותי מקימה

    ואל זרועותיה מיד מרימה

    אהובה, תומכת, תמיד מבינה

    ומפני כל פגע עליי מגינה

     

    המשפחה המושלמת אותי אוהבת

    אוחזת חזק, לעולם לא עוזבת

    אבא דואג, אימא שומרת

    אחים מחבקים ואני מסוחררת

     

    ועכשיו האמת:

    המשפחה שלי היא משפחה מטורללת

    יודעים זאת מיד כשעומדים מול הדלת

    משפחה עצובה, משפחה קולנית

    זו המשפחה הכי חולנית

     

    כשאני נופלת היא לא מבחינה

    אותי לא אוהבת ולא מבינה

    אם חיבוק אבקש או סתם טיפת חום

    אחטוף איזו כאפה או בומבה עם לום.

     

    המשפחה המטורללת אותי לא סובלת

    וביחד איתה אני כך נובלת

    אבא חולה, אימא מושלת

    אחים אבודים במנהרה מקולקלת