נתיבות, סיפור מסע

בשבוע שעבר יצאתי עם חבורה של אנשי סגל ודוקטורנטים מביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת ת"א לסיעור מוחות על עתיד המקצוע ועל הבעיות שאנחנו ניצבים בפניהן: מהם האתגרים שמדעי הרוח ותחום ההיסטוריה צריכים להתמודד איתם ומה אנחנו יכולים לעשות מול סיכונים וסיכויים. כל זה לקראת אירוע ההשקה הרשמי של ביה"ס, שייערך מחר.

חשבתי שכדי לצאת מאזור הנוחות האינטלקטואלי (כל הבעיות שלנו הם באשמת אחרים) ראוי שנצא מאזור הנוחות הגיאוגרפי שלנו. החלטנו אפוא לקיים את סיעור המוחות מחוץ למרכז – בנתיבות. לא באנו כיודעי־כל המחפשים חיזוק לדעותיהם הקדומות. באנו ללמוד ולהבין. ביקשנו מעיריית נתיבות להקצות לנו מדריך מקומי שיראה לנו את העיר ולהיפגש לשיחה עם ראש העירייה.

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברנו, שהותירה על כולנו רושם עז. אני מבקש להבהיר שאינני מומחה לפריפריה הישראלית ושהרשמים של כולנו אינם פרי עבודת חקר, אלא תחושות של אורחים לרגע.

מבחינת המוניטין שלה, נתיבות היא "עיר הבבות". נוהרים אליה המוני עולי רגל, בעיקר לקברי הבבא סאלי ור' שלום איפרגן, אביו של "הרנטגן". בבית העלמין של העיר יש גם קברי צדיקים נוספים, ובעיר שוכנות חצרות חסידים וישיבות חשובות. את הסיור התחלנו באתר הקדוש שליד בית העלמין. ראינו שם מה שאנשי המרכז מצפים למצוא בפריפריה: פולחן "עממי", מבקרים שהגיעו למצוא מזור לתחלואיהם וסתם תיירים דתיים. זה היה מרתק. דנו באתרי פולחן בזירות גיאוגרפיות אחרות ובתפקיד החברתי שהם ממלאים: מאפשרים לקבוצות מודרות ליצור לעצמן זהות מתחת לרדאר של האליטה. באתרי עלייה לרגל הצרכן הוא שקובע את הכללים. למודרים ניתנת אפשרות לבטא את צורכיהם התרבותיים, החברתיים והדתיים ללא פיקוח של בעלי ההון התרבותי.

זה היה מעניין, אבל החלק המשמעותי יותר מבחינתנו התחיל בסיור בעיר. גילינו עיר פורחת ומשגשגת שיש בה תנופת בנייה מרשימה. שכונות חדשות נבנות, ושכונות ישנות מטופחות. גילינו עיר שחושבת "מודרני". בנתיבות החליטו לא להרוס את הנחל העובר לצידה אלא להפוך אותו לשמורת טבע בלב העיר ולבנות אגם בתוכה.

גילינו עיר שקלטה בהצלחה עולים מחבר המדינות ומאתיופיה מבלי לשלוח אותם לגטאות אלא בשילובם במרקם העירוני. גילינו עיר שיש בה קונסרבטוריון, שבזמן הקמתו נראה כי נועד רק ל"רוסים" והיום 90% מהבאים בשעריו שייכים לאוכלוסיות האחרות בעיר ובראשו עומד מומחה למוזיקה אנדלוסית.

גילינו עיר שיש בה מרכז לתרבות יהודי אתיופיה שפותח את שעריו לכולם, שיש בה מגרשי ספורט ובריכות משותפות ומרכז לקולנוע ומרכזים מסחריים פורחים. גילינו עיר שלמרות האחוזים הגבוהים של תושבים חרדים, נמנעה מגורלה של בית־שמש ולא הפכה לחרדית אלא לעיר שחיים בה בדו־קיום חרדים וחילונים ואנשי הציונות הדתית, יוצאי צפון אפריקה ו"אשכנזים" – עיר שיש בה הגירה חיובית ואין בריחה של מוחות וכישרונות למרכז.

השיחה עם ראש העירייה הוותיק, יחיאל זוהר, הייתה מאירת עיניים ושוברת דעות קדומות. זוהר לא התלונן, לא האשים אחרים, אלא פרש בכנות ובבהירות את הבעיות והסביר כיצד הנהגה מקומית יכולה למצוא את דרכה ולהצליח בסבך הפוליטי והביורוקרטי הישראלי: איך שלטון מקומי יכול לקחת אחריות על בניית שכונות ולבנות בצורה יעילה וזולה יותר, איך נמנעים ממתנות מורעלות (מפעל לואו־טק על חשבון המדינה שיהפוך את העיר תלויה במקור הכנסה יחיד). כל זה לא היה אמור להפתיע אותנו, אבל הפתיע. למדנו משהו גם על עצמנו: התמודדות עם אתגרים מתחילה בוויתור על דעות קדומות ובנכונות לקחת אחריות.

אני צריך שגרירים שיספרו עלינו, אמר זוהר בשיחה, ויפריכו את הדעות הקדומות. אני שמח להיות שגריר של נתיבות. √