ביו מֶטְריקס

אני צריכה להוציא דרכון. הוא כבר יהיה ביומטרי, או ”ביו” כמו שמשרד הפנים מכנה אותו כדי שנרגיש את היוגורט שבו. וכך הסתבר לי שאני צריכה להכריע בסוגיה שאין לי קמצוץ דעה על אודותיה. אני צריכה להחליט אם אני נותנת או לא נותנת את טביעת האצבע שלי למאגר הביומטרי.

סליחה, כן, אבל הדבר האחרון שאני מצפה מביורוקרטיה זה להתבקש להיות חלק מנוהל קבלת ההחלטות. אני רגילה להיות מולה על תקן ארנב מבוהל בפינת חי, המנסה לא לעשות תנועות מיותרות עד שהמזוכיסט בן החמש יועיל לשחרר אותו לדרכו. כאילו, אם אני זו שצריכה להחליט, אז כדאי שאקושש לי קודם דעה, לא? חשבתי שזה יהיה פשוט. חשבתי שכל מה שאני צריכה לעשות - כמו במחשבון מס - זה להקליד נתונים: שמאלנית, ליברלית, חילונית – וישר אקבל את התשובה הנכונה: ודאי שכן לתת - קדמה והתייעלות, או: ודאי שלא - מה זה פה, האח הגדול?! אבל לצערי, ההתפלגות בעד ונגד לא דומה לשאלת השטחים הכבושים. העניין אמנם קצת פחות קריטי, אבל השאלות שצריך להתמודד איתן – שפינוזה מינימום. מה זה אומר להיות ”מסומן”, איך אני תופסת את היחסים הראויים בין ריבון לאזרח, מהו חופש, מהי חירות, מה הסכנות, מה היתרונות, במה טביעת אצבע שונה מנתונים אחרים - אינטימיים יותר או פחות - שיש לשלטונות

על אודותיי.

איזה כאב ראש. בת אדם רוצה לטוס באוגוסט לחו”ל ומוצאת עצמה עושה דוקטורט באזרחות, אתיקה, חוק ומשפט.

כשהתחלתי לקושש לי עמדה, חשבתי דווקא להיות בעד. כי מה אכפת לי שתהיה הוכחה מאוד מדויקת וחד משמעית לכך שאני זו אני. הרי טביעת אצבע היא הרבה פחות מעליבה מתמונה מחורבנת בדרכון או מנתוני משקל בטיפת חלב. טביעת אצבע גם הרבה פחות מסוכנת מנתונים גנטיים למשל, שיכולים לגרור אפליה על רקע בריאותי.

אז כאילו, מה הבעיה? אני הרי חיה בתקופה שמר צוקרברג יודע עליי יותר משיודעים עליי הוריי, חברות בסין שרות מתוך שינה את מספר כרטיס האשראי שלי, כל מסמכיי, עבודותיי, תמונותיי, מאופסנים על ענן וקופת חולים יודעת מתי נכנסתי להיריון ועל ידי מי. אז שטביעת אצבע תפחיד אותי?

שאלתי את מיכאל בירנהק - פרופסור למשפטים שעיקר עיסוקו בשאלות הנוגעות לפרטיות - מה דעתו. אני מהדקת בקיצור נמרץ את תשובתו. הנה:

צריך סיבה טובה כדי שהמדינה, הגוף החזק, תאסוף מאיתנו האזרחים מידע פרטי. המאגר הביומטרי מקרב אותנו יותר ויותר ל”חברת מעקב” - האזרח נתפס כחשוד עד שלא הוכח אחרת. נכון, תעודת הזהות הכחולה מיושנת. זה ברור. צריך היה לעבור לתעודות חכמות, אולם למאגר הביומטרי אין הצדקה. ההצדקה של שר הפנים דאז - שטרית - נשענה על טעות. לקחו את מספר מבקשי החידוש של ת”ז – רובם המכריע פשוט איבדו אותה או כיבסו אותה - והפכו את זה לבעיה של ”גניבת זהות”. אבל בישראל אין בעיה מסיבית של גניבת זהות. אבל כן יש חשש שהשימוש במאגר עלול להתרחב הרבה מעבר לניהול מרשם האזרחים. זה מה שקורה למאגרי מידע. קוראים לזה ”זליגת שימושים”. כבר עכשיו יש מצלמות מעקב בכל מקום. יש להניח שבעתיד הן יהיו מצוידות ביכולות זיהוי

ביומטריות. כך, המאגר עלול לפגוע לא רק בפרטיות, אלא גם בחופש התנועה ובחופש הביטוי. וכמובן, זו רק שאלה של זמן עד שהמאגר ידלוף או ייפרץ, ובכך יש גם סיכון

ביטחוני משמעותי.

נבהלתי נורא והחלטתי מיד שאני נגד. אחר כך דיברתי עם שני אחיי. הם אמנם לא מומחים לפרטיות אבל כן מומחים לחפירות. אמר הגדול:

במתח שבין פרטיות לבין חוק וסדר,אני נוטה לטובת החוק והסדר. אני בעד שהמשטרה תוכל לזהות מתפרעים, גם במחיר פגיעה בפרטיותם של אזרחים שומרי חוק. בנוסף, האפשרויות הטכנולוגיות לזיהוי מרחוק יכולות להיות מאוד שימושיות. למשל, להצבעה דרך האינטרנט. כמובן שצריך להשקיע באבטחה ולקבוע גבולות מאוד ברורים, אבל נדמה לי שהיתרונות עולים על החסרונות. עוד נקודה. זה נכון שיש הבדל בין היחס של המדינה לאזרחיה, לבין היחס של המדינה לתייריה, אבל תראי באיזה קלות אנחנו נותנים טביעות אצבע כשמדובר בכניסה לארה”ב שאומרת דבר מאוד פשוט: רוצים להיכנס? וולקאם. אבל תשאירו בבקשה טביעות אצבעות, של כל העשר. והנה, לא קיימים כמעט אנשים, כולל אבירי הפרטיות, שיוותרו על כניסה לארה”ב.

אוי, זה נכון, הינהנתי בכובד ראש ומיד נהייתי בעד המאגר. והקטן הוסיף:

בין שופינג לבין עקרון השמירה על הפרטיות, כולנו כנראה מעדיפים לתת את האצבע.

אז אתם בעד המאגר הביומטרי?

אני בעד, אמר הגדול.

אני נגד, אמר הקטן.

איך נגד? אמרת שההתנגדות היא צביעות. בכל זאת, הוא ענה, לא נוח לי לעזור לשלטונות לעקוב אחריי.

למחרת התעוררתי בבהלה מסמס. זה היה אריה דרעי. ההודעה התחילה כך:

״שר הפנים, אריה דרעי, שמח לעדכן שתחילת חוק הביומטריה..."

הסתכלתי על הסמס ותהיתי. מאיפה יש לאריה דרעי את מספר הטלפון שלי? אם במרתפי משרד הפנים מצוי המספר שלי, הרי הוא ניתן להם לצרכים אחרים לגמרי. לא זכור לי שנתתי לשר רשות לעדכן אותי, ישירות לנייד, בדבר מצב רוחו הבוקר. ואז חשבתי על האירוניה. כי ההודעה על פתיחת המאגר הביומטרי - שנשלחה למאות אלפי אזרחים בישראל - היא בדיוק ההוכחה למה כדאי לפחד ממנו, דוגמה נהדרת ל”זליגת שימושים”.

 נכנסתי לאתר של משרד הפנים ובדקתי מה נדרש מבת אדם כמוני - מתנגדת נחרצת למאגר הביומטרי, מהפכנית בעלת עקרונות - בבואה להוציא דרכון ”בשום־ אופן־לא־ביומטרי”. גיליתי שאני איענש בדרכון שתוקפו רק לחמש שנים בעוד שמי שמוציא דרכון ”יאללה־מה־ אכפת־לי” מקבל דרכון לעשר. חטפתי עצבים. איזה מניפולציה עלובה ולא פיירית. שעובדת! כי בין עקרונות לבין תור מיותר במשרד הפנים, אני כמובן מוותרת על עקרונות.